בכורות 57b — תלמוד אויף ייִדיש

וביוצא דופן

סבר לה

ר"א ברבי יהודה

כרבי שמעון, דאמר

לגבי טומאת לידה:

יוצא דופן ולד מעליא הוא

לטמאות את אמו טומאת לידה, ומשום שנאמר [ויקרא יב ה]: "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה", ותיבת "תלד" מיותרת היא לרבות יוצא דופן, וכמבואר בנדה מ א -

ואף בקדשים דרשינן "כי יולד" לרבות יוצא דופן -

ודלא כרבי יוחנן

הסובר בנדה שם, שאף רבי שמעון מודה בקדשים שאינו קדוש - וממילא דאף גבי מעשר בהמה נכנס הוא להתעשר. ו

במחוסר זמן

, שלא מיעטו ר"א ברבי יהודה מגזירה שוה ד"תחת תחת", הוא משום ד

סבר לה כרבי שמעון בן יהודה

המחייב את המחוסר זמן במעשר, ומשום שהרי הוא כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מעשר בהמה כן, וכמבואר לעיל נו א.

וב

יתום

שלא מיעטו ר"א ברבי יהודה ממעשר, היינו דוקא ב

כגון שהשלח

של אמו

קיים, ורבי יהושע

שאמר ר"א ברבי יהודה משמו -

לטעמיה

[לשיטתו]

דאמר

במשנתנו:

אפילו שחט את אמו ו

רק

השלח קיים אין זה יתום

.

מכאן תתבאר הגמרא על פי רש"י מכתב יד.

העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מ

המקום הנקרא "

ערקת לבינה

"

לפני רבי

, ארבע עדויות:

א.

במקומנו מפשיטין את

עור הבהמה היולדת

המתה

מחמת לידה,

ומלבישין

בעורה

את החי

[הוא הולד], ומתקיים הולד מחמת דבר זה שעושין לו.

אמר רבי

על עדות זו: עכשיו

נתגלה טעמא של משנתינו

, שאמר רבי יהושע: אפילו העור קיים אין זה יתום. והטעם הוא, שכל זמן שהעור קיים, דומה כאילו היא עצמה עדיין חיה, כיון שעורה מועיל לולד, ואין זה יתום.

ב.

חזירין

[חזרת]

שבמקומנו,

גדולים הם כל כך עד ש

יש להם ששים רבוא קלפים

[קליפה של עלים]

ב"בית המסס" שלו.

והיינו, שכולו עשוי קליפות קליפות.

ג.

פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, ו

היה גדול כל כך עד ש

עברו שש עשרה קרונות על חודו

. כלומר, על עביו העגול, שכל כך היה רחב.

ד.

פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני

[הוא עוף גדול]

וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים

.

ומקשינן על העדות האחרונה:

ומי שדיא ליה

, וכי עוף זה רגיל להטיל את ביצתו לארץ!?

והא כתיב

[איוב לט]: "

כנף רננים

[הוא בר יוכני]

נעלסה

", ודרשינן במנחות [סו ב] נוטריקון:

נושא

העוף את ביצתו

עולה

לקינו המיוחד לו

ונתחטא

[מוריד שם את ביצתו].

אמר

תירץ

רב אשי: ההוא

ביצה שהטיל העוף

מוזרתא הואי

[לא היתה ראויה לאפרוח] ולכן השליכה.

מתניתין:

שלש גרנות למעשר בהמה

, כלומר בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה, שהבהמות שיוולדו לו בין פרק לפרק צריך שיעשר כשיגיע הפרק, ומשהגיע הפרק לא יאכל ולא ימכור מדרבנן עד שיעשר: א.

בפרס

הפסח [חמשה עשר יום קודם, כדמפרש בגמרא], ב.

ובפרס העצרת

, ג.

ובפרס החג, דברי רבי עקיבא

.

בן עזאי אומר

שלשה זמנים אחרים: א.

בעשרים ותשעה באדר

, ב.

באחד בסיון

, ג.

בעשרים ותשעה באב

, וטעמו של כל תנא שבמשנתנו יתבאר בגמרא.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים

שלשה זמנים אחרים: א.

באחד בניסן

, משום שביום זה לשיטתם מתחילים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח, וכפי שיבואר בגמרא. ב.

באחד בסיון

כפי שיבואר הטעם בגמרא, ג.

בעשרים ותשעה באלול

, והזמן הזה הוא משום שאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, וכפי שיתבאר בגמרא.

ומפרשת המשנה את דברי רבי אלעזר ורבי שמעון:

ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי

שהוא זמן תחילת הדרישה בהלכות החג לדעתם?

מפני ש

אחד בתשרי

הוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב

כפי שיתבאר הטעם בגמרא, ו

לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול

. ויתר ביאור בדבריהם ראה בגמרא.

רבי מאיר אומר: באחד באלול

הוא

ראש השנה

זמן הקבוע

ל

תחילת שנה של

מעשר בהמה

, שאין מעשרים מהנולדים בשנה זו על שנה אחרת, כמאמר הכתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", ובשתי מעשרות הכתוב מדבר, והוקשו זה לזה שלא לעשר משנה על חברתה, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל נג ב, וראש השנה לענין זה הוא אחד באלול, ולא אחד בתשרי כשיטת רבי אלעזר ורבי שמעון.

בן עזאי אומר

: כיון שזה אומר כך וזה אומר כך,

האלולים

[הבהמות הנולדים באלול]

מתעשרין בפני עצמן

, ולא עם הנולדים קודם להם ולא עם הנולדים לאחר מכאן, שהרי ספק הוא הלכה כדברי מי.

המשך המשנה הוא כדעתם של רבי אלעזר ורבי שמעון, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה:

כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול, הרי אלו מצטרפין

, שהרי בני שנה אחת הם.

נולדו

חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין

, כי משתי שנים של מעשר בהמה הם.

נולדו

חמשה לפני הגורן

[לפני אחת הגרנות]

וחמשה לאחר הגורן, הרי אלו מצטרפין

, שאין זמן הגורן מפסיק, אלא ראש השנה של מעשר בהמה בלבד.

אם כן, למה אמרו

[לשם מה, ומאי נפקא מינה במה שאמרו]:

שלש גרנות למעשר בהמה?

ומפרשת המשנה:

שעד שלא הגיע הגורן

מותר למכור ולשחוט

את הבהמות מבלי לעשרם, ואילו מש

הגיע הגורן לא ישחוט

ועד שיעשר,

ו

מכל מקום

אם שחט

הרי זה

פטור

.

גמרא:

שנינו במשנה: שלש גרנות למעשר בהמה, בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג:

שואלת הגמרא

מאי שנא תלת

[למה קבעו חכמים שלשה זמנים]?

אמר

פירש

רבה בר שילא: לקבל

[כנגד] שלשה זמנים שהבהמות יולדות:

א.

חרפי

[מקדימות], הן אותן הממהרות לילד, ויולדות בתחילת החורף ומתעשרות בפרוס הפסח.

ב.

ואפלי

[מאחרות], הן אותן המאחרות לילד, ומתעשרות בפרוס העצרת.

ג.

וקייטי

[קייציות], הן אותן היולדות בקיץ, ומתעשרות בפרוס החג.

מוסיפה הגמרא ושואלת:

ומאי שנא בהני זימני

[למה נבחרו דוקא שלשה זמנים אלו - בפרוס הרגלים - לעשר בהם]?

אמר

פירש

רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו

: