בכורות 33b — תלמוד אויף ייִדיש

תו מקשינן אדרב חסדא:

ולוקמה כולה

ברייתא

כרבי אלעזר ברבי שמעון?

ומאי טעמא קאמר שרק סיפא דתני ולא בפסולי המוקדשין רבי אלעזר ברבי שמעון היא.

ומתרצינן:

דלמא, עד כאן לא קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון התם

דבקדושתייהו קיימי,

אלא פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו.

שקדושתם חמורה מדחזינן שפדיון תופס בה. וכמו כן יהיו קדושים אף לאחר שנשחטו.

אבל בכור, דלא אלים למתפס פדיונו, לא.

ומקשינן:

ורבי אלעזר ברבי שמעון

, מי

לית ליה

הא דתנן:

כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז, ונשחטין באיטליז, ונשקלין בלי טרא?

אלמא,

אף אליבא דרבי אלעזר,

דכיון דאיכא רווחא להקדש,

שעל ידי זה פודהו בדמים יקרים,

שרי לה רבנן

על אף שיש בהם קדושה.

הכא נמי,

בהפשטת עור,

כיון דאיכא רווחא להקדש

כשירגיל, שעל ידי כן ימכור העור יותר ביוקר, וממילא יפדהו ביותר דמים -

לישרי ליה רבנן?

ומתרצינן:

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: מה שמשביח בעור

-

פוגם בבשר.

שמתוך שהוא מקפיד שהעור יצא שלם הוא חותך בבשר ופוגמו ואין ריוח להקדש.

במערבא, משמיה דרבינא אמרי

: ברייתא דלעיל דאסרה להרגיל לכולי עלמא הוא. והטעם:

מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים,

שמכין את העור לצורך עבודת חולין כשעדיין העור על הקדשים.

רבי יוסי בר אבין אומר

: משום

גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים.

דאי שרית ליה "להרגיל" לא ישחט את הבכור ופסולי המוקדשין עד שימצא אדם שחפץ בעור שלם, ומתוך שישתהה, יבוא לגדל עדרים עדרים. ובינתיים יכשלו בהם באיסור גיזה ועבודה.

מתניתין:

בכור שאחזו דם,

חולי שיש בו סכנה מחמת ריבוי הדם .

אפילו מת

אם לא יקיזוהו,

אין מקיזין לו את הדם

ואפילו במקום שאינו עושה מום. דגזרינן שמא שמתוך שאדם בהול על ממונו אתי למיעבד אף במקום שעושה מום,

דברי רבי יהודה

6 .

וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום.

דסבירא להו, שאדרבה אם לא יתירו לו להקיזו במקום שאינו עושה מום, אינו מבחין בין מקום למקום ואתי למעבד במקום שעושה בו מום.

ואם

מתוך כך שהקיזו,

עשה בו מום

-

הרי זה לא ישחט עליו,

על מום זה. הואיל והוא עשה אותו, אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר.

רבי שמעון אומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום.

שאינו מתכוין להטלת המום אלא לרפואתו. וסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר .

גמרא:

תנו רבנן: בכור שאחזו דם

-

מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום

8 . ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו

מום, דברי רבי מאיר

9 .

וחכמים אומרים

: אם יש צורך,

יקיז אף במקום שעושה בו מום

10 . ובלבד, שלא ישחט

את הבכור

על אותו המום.

אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר .

רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום.

הואיל ולא עשה את המום מתוך כונה להתיר את הבכור אלא כדי שלא ימות .

רבי יהודה אומר: אפילו מת

אם לא יקיזנו,

אין מקיזין לו את הדם.

מתני ליה רבי אלעזר לבריה. ואמרי לה, רבי

חייא בר אבא לבריה.

כמחלוקת כאן

בבכור,

כך מחלוקת בחבית של תרומה.

דהא בהא תליא.

דתנן: חבית של תרומה, שנולד בה ספק טומאה.

שהיה שם אדם טמא וספק אם נגע אם לא נגע.

רבי אליעזר אומר: אם היתה

החבית

מונחת במקום התורפה,

מקום גלוי שיכולה ליטמאות שם,

יניחנה במקום המוצנע,

דאף שהוא ספק טומאה עדיין מוזהר על שמירת טהרתה.

וכן

אם היתה

החבית

מגולה, יכסנה.

רבי יהושע אומר

: אף

אם היתה

החבית

מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום התורפה.

אם היתה מכוסה, יגלנה.

וסובר רבי יהושע, שתרומה ספק טמאה אינו מוזהר על שמירתה שלא תיטמא הלכך עדיף לגרום לה טומאה [אך בידיים אסור לטמאותה] שהרי עד עכשיו היא אינה ראויה לא לאכילה וגם לא לשימוש אחר שנוהג בתרומה טמאה כי שמא עדיין טהורה היא, ועל ידי שתטמא בודאי יוכל להשתמש בה כתרומה טמאה.

רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר!

כלומר ישאירנה במקומה דאינו צריך לשמרה. ואף לגרום לטומאה גם כן אסור.

ומבארינן הא דאמרינן כמחלוקת בבכור, כך מחלוקת בתרומה:

רבי מאיר,

שאוסר לגרום לו מום אפילו על מנת להצילו -

כרבי אליעזר

דסבירא ליה שאסור לגרום לתרומה שתבא לידי טומאה אפילו כשמתקנה על ידי כך.

ורבנן,

שהתירו להטיל בו מום כדי שלא ימות ויוכל לאוכלו -

כרבי יהושע

דסבירא ליה שמותר לגרום טומאה לתרומה כדי שיוכל להשתמש בה.

ורבי יהודה,

דאמר דלא עביד בבכור מידי

\-

כרבן גמליאל

דאמר לא יחדש בה דבר.

ודחינן:

ממאי

דהא בהא תליא?

דלמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר הכא

בבכור שאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום,

אלא דקא עביד

מום

בידים.

אבל התם

, בתרומה,

דגרמא בעלמא הוא,

שמגלנה ומתוך כך תטמא, דילמא

כרבי יהושע סבירא ליה.

ו

דילמא

עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם

שצריך להניחה במקום המוצנע,

אלא שמא יבא אליהו

ויאמר שלא נגע בה אדם טמא

ויטהרנה

, ותהא ראויה לאכילה.

אבל הכא

בבכור,

דאי שביק ליה

ולא יקיזנו,

מיית

, דילמא

כרבנן

דשרו להקיזו אף במקום שעושה בו מום

סבירא ליה.

ועד כאן לא קאמרי רבנן

דמותר להקיזו במקום שעושה מום אלא

הכא, דאי שביק ליה

בלא שיקיזנו,

מיית.

אבל התם

, שאם יניחנה במקום המוצנע אין ודאות שלא תהא ראויה לעולם לכלום, כי

שמא יבא אליהו ויטהרנה

, דילמא

כרבי אליעזר

דאמר יניחנה במקום המוצנע,

סבירא להו.

ועד כאן לא קאמר רבי יהושע,

אלא

התם

בתרומה,

דגרמא בעלמא הוא

דעביד, שמגלנה ומתוך כך תטמא.

אבל הכא

בבכור,

דקא עביד

מעשה

בידים, כרבי מאיר סבירא ליה

שאסור להקיז במקום שעושה מום.

ועד כאן לא קאמר רבי יהודה, הכא

בבכור דאפילו ימות מחליו אין מקיזין לו,

אלא דקא

עביד בידים.

אבל התם

בתרומה,

דגרמא בעלמא הוא

, דילמא

כרבי יהושע סבירא ליה.

ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל

דלא יחדש בה דבר, אלא

התם דשמא יבא אליהו ויטהרנה.

אבל הכא

בבכור,

דאי שביק ליה

בלא הקזה,

מיית

, דילמא

כרבנן סבירא ליה.

ועוד

טעם שאין המחלוקות תלויות זו בזו.

הכא,

בבכור,

בקראי פליגי.

והתם,

בתרומה,

בקראי פליגי.

דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: הכל מודים,

אף רבנן שהתירו להטיל בו מום על ידי הקזה משום שכיון שהוא עומד למות אין לך מום גדול מזה ומותר להטיל מום בבעל מום,

במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב

13 .

בעשיית קרבן מנחה נאמר בתורה שאסור לעשותה בחימוץ ואם אחד לש את העיסה בחימוץ, והשני אפאה, אף השני חייב, אף על פי שכבר היתה חמץ,

דכתיב "לא תאפה חמץ" ו"לא תעשה

חמץ" והרי אפייה בכלל עשייה ולמה הוצרך לכותבה, אלא ללמד שכשם שחייב על אפייה כך חייב על כל מעשה ומעשה.

וכמו כן מודו,

במסרס אחר מסרס שהוא חייב.

אסור מן התורה לסרס בהמה. ואם אחד כרת את הביצים, והשאיר אותם בכיס [וכבר אינו מוליד]. ובא השני ונתק אותם מהכיס והשליכן, אף הוא חייב.

דכתיב: "ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות.

לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו". והכי דרשינן לה:

אם על כורת חייב,

כדכתיב "ובארצכם לא תעשו" ואף על פי שהשאירן בכיס,

על נותק לא כל שכן!

ולמה צריך לכתוב "ונתוק"?

אלא,

להכי קאתי קרא,

להביא נותק אחר כורת, שהוא חייב.

לא נחלקו, אלא במטיל מום בבעל מום.

דרבי מאיר סבר

: כתיב, "תמים יהיה לרצון

כל מום לא יהיה בו".

וקרינן "לא יהיה" שאסור להטיל מום בקרבן ומדכתיב "כל מום" מרבינן שאפילו בבעל מום אסור להטיל מום נוסף.

ורבנן סברי: "תמים יהיה לרצון"

כתיב. לומר, שרק מי שהוא תמים וראוי לרצון, מום לא תטיל בו. אבל אם הוא כבר בעל מום, שרי. ולכן הם מתירין להקיז דם אפילו במקום שעושה בו מום, דבהמה זו בעל מום היא הואיל ועומדת למות .

ומקשינן:

ורבי מאיר, האי

קרא

"תמים יהיה לרצון"

-

מאי עביד ליה?

ומתרצינן:

מיבעי ליה, למעוטי בעל מום

שהוא

מעיקרו.

שהיה בו מום לפני שהוקדש לקרבן שאין בו איסור הטלת מום .

ופרכינן:

בעל מום מעיקרו, פשיטא!

דהא

דקלא בעלמא הוא!

דמעולם לא חיילא עליה קדושת קרבן [אלא קדושת דמים] ואמאי צריך קרא למעטינהו?

ומתרצינן:

אלא, למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן.

והטעם דבעינן למדרש מקרא דאין בהם איסור הטלת מום: כי

סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה

אף לאחר שנפדו,

במומין,

להטיל בהם,

נמי ליתסרו. קא משמע לן

קרא דשרי.

ומקשינן:

ורבנן נמי, הכתיב: "כל מום לא יהיה בו".

ומאי דרשי מהאי קרא?

ומתרצינן:

לגרמא,

לאסור הטלת מום אפילו על ידי גרמא.

הוא דאתי.