טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בכורות 2b — תלמוד אויף ייִדיש
בכורות 2b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בכורות 2b
מאי לאו,
מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי" - מיירי בכגון שנתן לגוי בהמה מעוברת, ו
אעובר
שנינו "אף על פי שאינו רשאי"; הרי שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי.
ודחינן: זו ששנינו "אף על פי שאינו רשאי"
לא
קאי על העובר, אלא הכא במאי עסקינן שנתן לגוי "בהמה לחצי עובריה", דהיינו, שלא היתה עדיין מעוברת, והוא זיכה את הגוי בבהמה שיהיה לו זכות בה לחצי ולדותיה בשכר טפולו בה, ו
אבהמה
שנינו "אף על פי שאינו רשאי"!
ומקשינן עלה:
והא
"קונסין אותו עד עשרה ב
דמיו
"
קתני
לשון זכר, ואם כן משמע שהאיסור הוא משום העובר, ולכן קונסים אותו עד עשרה בדמיו.
ודחינן:
תני
"נותן עד עשרה ב
דמיה
", כי האיסור היה משום הבהמה.
ואכתי מקשינן:
והא
"ו
נותן כל דמיו לכהן
"
קתני, ואי
כדבריך שהנידון הוא על ה
בהמה, כהן מאי עבידתיה
[מה ענין כהן בדמי הבהמה]!?
ודחינן: לעולם עוסקת הברייתא בכגון שמסר לו בהמה מעוברת, ומה ששנינו "קונסים אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן" הכל קאי על הולד, ומיהו מה שקונסים אותו על הולד אין זה משום שכל מוכר עובר קונסין אותו, אלא
הכא במאי עסקינן: כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה
[נתן לו בהמה לפטמה ולזכות בחצי הפיטום],
דמיגו דקנסינן ליה אבהמה
לפדותה מיד הגוי,
קנסינן ליה
נמי
אעובר
לפדותו.
אמר רב אשי: תא שמע
לפשוט מברייתא שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי:
דתניא:
רבי יהודה מתיר בשבורה, מפני שאינה יכולה להתרפאות
, הרי משמע:
הא יכולה להתרפאות אסר
רבי יהודה,
והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי
שהרי סופו שיגדל -
ומסקינן:
שמע מינה
.
ואיכא דמתני לה
לשקלא וטריא דלעיל
אמתניתין
[על משנתנו], ששנינו במשנתנו: "
והמוכר לו
את עובר חמורו
אף על פי שאינו רשאי
", הרי משמע שאסור למכור עובר לגוי, ואם כן
לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דתנן: רבי יהודה מתיר בשבורה
, וכשם שמתיר רבי יהודה בשבורה, כך מתיר בעובר?
ודחינן:
אפילו תימא
דמשנתנו
רבי יהודה
היא, כי אף שהתיר רבי יהודה בשבורה, מודה הוא שאינו רשאי למכור עובר, ומשום ד
שבורה לאו היינו אורחיה
, אבל
עובר היינו אורחיה
, וכסברת הגמרא לעיל.
תא שמע
להוכיח כן, שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי:
דתניא:
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן; והנותן לו בקבלה, אף על פי
שאינו רשאי, קונסים אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן
.
מאי לאו
דקנסינן ליה
אעובר
, הרי שאסור למכור עובר אפילו לרבי יהודה.
ודחינן:
לא
אעובר קנסינן ליה אלא
אבהמה
, וכגון שמכר בהמה לעובריה!
ומקשינן עלה:
והא
"
דמיו
"
קתני
לשון זכר.
ודחינן:
תני
"
דמיה
".
ואכתי מקשינן:
והא
"
נותן כל דמיו לכהן
"
קתני, ואי בהמה, כהן מאי עבידתיה!?
ודחינן:
הכא במאי עסקינן: כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה, דמיגו דקנסינן ליה אבהמה, קנסינן ליה אעובר
.
אמר רב אשי: תא שמע
:
רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות
, הרי משמע:
הא יכולה להתרפאות אסר
רבי יהודה,
והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי
-
ומסקינן:
שמע מינה
, שאוסר רבי יהודה למכור עובר לגוי.
איבעיא להו
[נסתפקו בני הישיבה]:
מכר
לגוי
בהמה לעובריה
שאינה עומדת למלאכה,
מאי
[האם אסור] למכור לגוי? ומפרשת הגמרא את הספק:
תיבעי לרבי יהודה, תיבעי לרבנן
[בספק זה יש להסתפק הן לרבי יהודה המתיר למכור שבורה, והן לרבנן האוסרים]!
תיבעי לרבי יהודה
המתיר שבורה שאינה ראויה למלאכה, דמכל מקום יש להסתפק שמא בבהמה לעובריה - אף שאינה עומדת למלאכה אצל הגוי - מודה רבי יהודה שאסור, ומשום ד
עד כאן לא קא שרי רבי יהודה, אלא בשבורה דלא אתיא לאיחלופי
שהרי אין דרך בהמה להיות שבורה ודבר חידוש הוא,
אבל שלימה
ואפילו לעובריה בלבד
דאתיא לאיחלופי
בבהמה שלימה למלאכה, שמא
אסר
רבי יהודה.
או דילמא: ומה שבורה דפסקה מיניה
[מכירה חלוטה ומפסקת ממנו לגמרי - היא] ואתיא לאיחלופי בשלימה, התיר רבי יהודה,
וכל שכן שלימה
היינו שמכר אותה לעובריה -
דלא פסקה מיניה
[שאינה מכירה חלוטה ואינה פוסקת ממנו] שיתיר רבי יהודה.
תיבעי לרבנן
האוסרים למכור שבורה שאינה ראויה למלאכה, דמכל מקום יש לומר שבהמה לעובריה מתירים הם, כי
עד כאן לא קאסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה
מיניה
ואתיא לאיחלופי,
אבל שלימה דלא פסקה מיניה
, ולא אתיא לאיחלופי,
שרו
.
או דילמא: ומה שבורה דלא אתיא לאיחלופי
בשלימה כיון ששבורה לאו אורחיה הוא, מכל מקום
אסרי
רבנן,
וכל שכן
שיאסרו
שלימה
ואפילו לעובריה
דאתיא לאיחלופי
בבהמה שלימה למלאכה.
ומקשינן:
ו
כי
טעמא דרבנן משום הכי
משום דאתיא לאיחלופי -
הוא
, עד שאתה אומר: עד כאן לא אסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה מיניה ואתיא לאיחלופי!?
והתניא: אמרו לו
חכמים
לרבי יהודה
שהתיר למכור שבורה לגוי:
והלא מרביעין עליה, ויולדת
-
אלמא
טעמא דרבנן
משום עובריה
הראויים למלאכה -
הוא
, ואם כן תפשוט מינה דלרבנן אסור משום העוברים, ואילו לרבי יהודה שאינו חושש לעוברים, מותר למכור בהמה לעובריה!?
ומשנינן:
הכי קאמרי ליה
חכמים לרבי יהודה:
טעמא דידן משום דאתיא לאיחלופי בבהמה, אלא את מאי טעמא שרית, משום דאין יכולה להתרפאות כמאן דזבנה לשחיטה דמי
, כלומר, אין מקום לחוש לאיחלופי, כי הרואה את הקונה בהמה שבורה מבין הוא שלשחיטה נקנתה, ולא יבוא להתיר בהמה למלאכה,
והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהא לה
הגוי בביתו, והרואה את הבהמה עומדת בבית הגוי יסבור שמותר למכור בהמה ואפילו לא לשחיטה.
ואמר
[והשיב]
להו
רבי יהודה לחכמים:
לכשתלד
בהמה שבורה אז נחוש לכך, אבל באמת אינה יולדת,
ד
שבורה
לא מקבלת זכר
.
תא שמע
שמותר למכור בהמה לעובריה, ממשנתנו ששנינו:
והנותן לו בקבלה, ולא קתני
"
אף על פי שאינו רשאי
" כמו במוכר לו עובר; ואם כן משמע שמותר לתת בקבלה לגוי, והרי קבלה היא בהמה לחצי עובריה, ומבואר שמותר למוכרה לגוי.
דוחה הגמרא: ו
ליטעמיך
שאתה מדקדק מהשמטת המשנה בסיפא ל"אף על פי שאינו רשאי - "
המשתתף לו
" ששנינו במשנתנו
דלא קתני
עלה "אף על פי שאינו רשאי", וכי
הכי נמי דרשאי
להשתתף עמו,
והא אמר אבוה דשמואל
:
אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא
יתחייב לו
הגוי לישראל
שבועה, ונשבע לו
הגוי
בשם עבודת כוכבים שלו
, ונמצאת אתה גורם לכך,
והתורה אמרה
[שמות כג יג]: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו,
לא ישמע
[מן הגוי]
על פיך
[בהגרמת פיך] " -
אלא
בהכרח:
תנא
ב
מכירה
לגוי "אף על פי שאינו רשאי"
והוא הדין לשותפות
שאינו רשאי.
ואם כן
הכא
לענין קבלה -
נמי, תנא
ב
מכירה
"אף על פי שאינו רשאי",
והוא הדין לקבלנות
שאינו רשאי, ולא תפשוט ממשנתנו שמותר לתת לגוי בקבלה בהמה לעובריה.
מוסיפה הגמרא לפרש:
ומאי שנא מכירה דנקט
התנא בה להשמיענו שאינו רשאי, משום
דעיקר מכירה היא
, עיקר האיסור הוא במכירת בהמה.
תא שמע
שאסור למכור בהמה לעובריה, מן הברייתא דרבי יהודה הנזכרת לעיל:
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן; והנותן
לו
בקבלה אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן
.
וחכמים אומרים: כל זמן שיד גוי באמצע, פטורה מן הבכורה
.