בכורות 13b — תלמוד אויף ייִדיש

מה

ל

עמיתך באחת, אף

ל

גוי נמי באחת

.

ו

מקשינן

לאמימר דאמר

במסכת עבודה זרה עא ב:

משיכה בגוי

בין ישראל מגוי, ובין גוי מישראל -

קונה

, [ודלא כריש לקיש משום רבי אושעיא], תיקשי:

הניחא, אי

אמימר

סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה

בישראל

מעות קונות

,

ו

אילו

משיכה לא קניא

-

הרי ניחא ד

אהני

דרשת "

לעמיתך

" המחלקת בין ישראל לגוי, כדי ללמד:

לעמיתך

אתה מוכר

בכסף

, ואילו

לגוי במשיכה

.

אלא אי סבר לה

אמימר

כריש לקיש, דאמר: משיכה

בישראל

מפורשת מן התורה

שנאמר "מיד עמיתך" דמשמע משיכה - וישראל מוכר וקונה נמי במשיכה, הרי נמצא: הן

לעמיתך במשיכה, ולגוי במשיכה

-

ואם כן "

לעמיתך

" - דמשמע: חילוק בין ישראל לגוי -

למה לי!?

אמרי

בני הישיבה לפרש לדעת אמימר:

הא דמיעט הכתוב "לעמיתך" לא בא למעט את הגוי מדרכי קניני המכר, אלא למעטו מעיקר דין הפרשה שם שהיא פרשת אונאה, וללמד:

לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לגוי

.

ומקשינן: והרי

לגוי

שאין אתה מחזיר לו אונאה,

מ

"

אל תונו איש את אחיו

" ולא את הגוי

נפקא

, ולמה לי "לעמיתך"!?

ומשנינן:

חד

מיעוט ממיעוטים אלו

בגוי

למעטו מאונאה,

וחד בהקדש

למעטו מאונאה, ולכן הצרכו גם "לעמיתך" וגם "איש את אחיו".

וצריכי

שני הכתובים:

דאי כתב רחמנא

רק פסוק

חד, הוה אמינא: לגוי הוא דאין לו אונאה, אבל הקדש יש לו אונאה

-

קא משמע לן

הכתוב השני שאף להקדש אין אונאה.

ואכתי מקשינן על הפירוש בדעת אמימר ש"לעמיתך" לא בא למעט את הגוי מדרכי קניני המכר, אלא למעטו מאונאה:

הניחא למאן דאמר

גזילו

של גוי

אסור, היינו דאצטריך קרא למשרי אונאה

לגוי.

אלא אי סבר לה

אמימר

כמאן דאמר גזילו של גוי מותר

, הרי

אונאה מיבעיא

שמותר, ולמה לי מקרא להתיר אונאה לגוי!?

אמרי

בני הישיבה לבאר: אכן

אי סבר לה

אמימר

כמאן דאמר גזילו מותר, על כרחך

דאמימר

כרבי יוחנן סבירא ליה

שהישראל קונה במעות, ומיעוט "לעמיתך" לא קאי על אונאה אלא ללמד שהגוי קונה במשיכה דלא כישראל.

מיתיבי

לריש לקיש משום רבי אושעיא, הסובר: מעות קונות בגוי ואין צריך גם משיכה, מהא דתניא:

הלוקח גרוטאות

[שברי כספים]

מן הגוי, ומצא בהן עבודת כוכבים

.

אם עד שלא נתן מעות

-

משך

, הרי זה

יחזיר

[יכול להחזירו לגוי] שיבטלנה, ואחר כך אם ירצה יקנה ממנו; כי אף על גב שמשך אין אומרים עבודה זרה של ישראל היא שאין לה בטלה, ומשום שמשיכה מגוי אינה קונה.

ואם משנתן מעות

אז

משך

, שוב אין יכול להחזירה לגוי שיבטלנה, כי כבר קנהו הישראל, ועבודה זרה של ישראל אין לה בטלה עולמית, ולפיכך

יוליך

את העבודה זרה

לים המלח

.

ומקשינן מן הסיפא לריש לקיש משום רבי אושעיא:

ואי אמרת מעות

לבד

קונות

מן הגוי ואין צריך משיכה עמהם, אם כן כבר משנתן את המעות קנה, ו

משיכה

בתוספת למעות - וכמבואר בברייתא: ואם משנתן מעות, משך -

למה לי!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן

בכגון

שקיבל עליו

הגוי

לדון בדיני ישראל

, ובישראל מעות אינם קונות אלא משיכה; ומפרש לה ואזיל.

ותמהינן עלה: והרי

אי הכי, מעות למה לי

, כלומר, הרי בסיפא של הברייתא מבואר שצריך את שני הקנינים, ומה יועילנו אם קיבל עליו לדון בדיני ישראל, והרי אם כן המשיכה לבד היתה קונה, ולמה הצריכה הברייתא שני קנינים!?

ומשנינן: אין כוונת הסיפא של הברייתא להצריך שני קנינים, אלא

הכי קאמר: אף על פי שנתן מעות, אי משיך אין, ואי לא

-

לא

, ומשום שקיבל עליו לדון בדיני ישראל שהמשיכה היא שקונה.

ומקשינן:

אי הכי

כדבריך שהמשיכה קונה לגוי זה [משום שכך קיבל עליו],

קשיא רישא

דמבואר בה "אם עד שלא נתן מעות - משך, יחזיר", הרי שהמשיכה לבד אינה קונה; ושוב ממילא בהכרח לומר שהן משיכה לבד אינה קונה כמבואר ברישא, והן מעות לבד אינם קונות כמבואר בסיפא, ודלא כריש לקיש הסובר שמעות לבד קונות!?

אמר

תירץ

אביי

:

טעמא ד

רישא

שאם משך בלי מתן מעות - יחזיר, הוא

משום דאיכא מקח טעות

, שהרי לא ידע שיש בה עבודת כוכבים, ולכן יחזיר.

אמר

תמה

ליה רבא

לאביי:

וכי

רישא

הוא ד

איכא מקח טעות

, ו

סיפא ליכא מקח טעות!?

כלומר, אם כדבריך שיש כאן מקח טעות, אם כן מאי שנא דבסיפא כשמשך אחר נתינת המעות אמרת דלא יחזיר, והרי סוף סוף מקח טעות יש כאן!?

אלא אמר רבא

:

רישא וסיפא מקח טעות

, ומכל מקום משום זה לבד לא יחזיר [דלא כאביי], ומשום דמיחזי בהחזרתו כמוכר עבודת כוכבים לישראל, ובגזירה זו יש חילוק בין משך אחר נתינת המעות למשך בלי נתינת מעות:

רישא דלא יהיב זוזי, לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל

, כלומר, כיון שלא נתן מעות, אם כן כשמחזירו לגוי אינו מחזיר לו מעותיו, ואין זה נראה כמכירה לגוי - ואילו

סיפא דיהיב זוזי

, וכשמחזירו לגוי נוטל ממנו דמים,

מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל

, כלומר, כישראל שמוכר עבודת כוכבים לגוי.

ואביי אמר לך

לפרש את דבריו, שברישא כשמשך בלי נתינת מעות - יחזיר משום שהוא מקח טעות, ואילו בסיפא כשמשך אחר נתינת המעות אין מותר לו להחזיר, והרי סוף סוף מקח טעות הוא:

רישא

אכן

מקח טעות

הוא, ומשום

דלא ידע

הישראל מה יש בגרוטאות

דהא לא יהיב ליה זוזי

[כי עדיין לא נתן מעות] ולא היה לו לעיין מה יש בגרוטאות, שסתם תגר אינו מעיין עד שעת מתן מעות -

אבל

סיפא לאו מקח טעות הוא, דכיון דיהיב זוזי, כי קא משיך איבעי ליה לעיוני והדר מימשך

[כיון שנתן כסף, היה לו לבדוק קודם המשיכה מה מוכרים לו, ורק אחר כך ימשוך], ואם לא עשה כן ודאי מחל.

רב אשי אמר

ליישב באופן אחר את עיקר הקושיא על ריש לקיש מן הברייתא:

לא כאשר פירשת בסיפא דמשיכה קונה ומשום שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, כי

מדרישא

[מדשמעינן מרישא] ד

משיכה אינה קונה

בגוי,

סיפא נמי משיכה אינה קונה

, ודקשיא לך: כיון שמעות הן שקונות למה לי משיכה בסיפא, אימא לך:

ואיידי דתנא רישא משך, תנא

נמי ב

סיפא משך

, ועיקר כוונת הברייתא לומר שצריך דוקא מעות.

רבינא אמר

אדרבה

מד

מוכח מן ה

סיפא

ד

משיכה קונה

וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל,

רישא נמי משיכה קונה

, כלומר, אף ברישא מוכרחים אנו לפרש באופן שהמשיכה לבד מועילה; ודקשיא לך: והרי ברישא מבואר "אם עד שלא נתן מעות - משך, יחזיר", הרי דמשיכה אינה קונה; אימא לך:

ורישא הכי קאמר: אם לא נתן ולא משך יחזור

ו

מאי

"

יחזור

", והרי אין צריך חזרה כלל שהרי לא עשה ולא כלום!? הכי פירושו:

יחזור בדברים

, כלומר, יכול הוא לחזור מדיבורו שסיכם עם הגוי לקנותו.

ואי קשיא לך: פשיטא שיחזור כיון שלא היה שום קנין, אימא לך:

קסבר

האי תנא

דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה

[חסרון אמינות יש במי שחוזר מדבריו], ואילו היה כעין זה בישראל אין ראוי לחזור,

ו

קא משמע לן הברייתא:

הני מילי ישראל מישראל

הוא שלא יחזור מדיבורו, ומשום

דקיימו

ישראל

בדבורייהו

[עומדים הם בדיבורם] ואף אתה עמוד להם בדיבורך,

אבל ישראל מגוי

, כיון

דאינהו

[הגויים]

לא קיימי בדבורייהו

-

לא

צריך אף הוא לעמוד להם בדיבורו.