טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ביצה 8a — תלמוד אויף ייִדיש
ביצה 8a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ביצה 8a
אמר רב חייא בר אשי אמר רב
:
בעפר תיחוח
, שהוא עפר רך שאין צריך לכותשו.
אך עדיין קשה:
והא קא עביד גומא.
הרי כאשר הוא מוציא את הדקר עם העפר, נוצרת במקומו גומא, והעושה גומא בביתו או חצירו ומתקן בכך את ביתו חייב על עשייה שכזאת משום מלאכת "בונה", כי כל תיקון בבית נחשב למלאכת בניה .
ומתרצינן: אין עשיית הגומא נחשבת כאן למלאכה, משום שאין לו צורך בה, ואפילו רבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, כאן כאשר אין לו צורך בגומא לא נחשב הדבר כתיקון הבית .
כדרבי אבא
.
דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה
-
פטור עליה
, בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון, היות שחפירת גומא בבית, כשאין לבעל הבית צורך בה, נחשבת כקלקול ולא כתיקון הבית.
וכאן, אין צורך בגומא, לא לצורך תיקון הבית, ולא לצורך זריעה בה, ואינו אלא מקלקל בעלמא , ולפיכך אינו נאסר כאן אפילו מדרבנן, משום מצוות כיסוי [או משום שמחת יום טוב - תוס'] .
שנינו במשנה, בסופה:
שאפר כירה מוכן הוא
.
ומשמעות הענין שדברים אלו הם נימוק לדין שהזכירה המשנה מקודם.
והוינן בה:
אפר כירה
-
מאן דכר שמיה?!
היכן הוזכר לעיל אפר כירה עד שעתה מנמקת המשנה את טעמו, שהוא מוכן!?
אמר רבה: הכי קאמר
התנא:
ו
בדבר נוסף מודים בית שמאי ובית הלל , ש
אפר כירה
-
מוכן הוא
, ואינו מוקצה, מהטעם שיתבאר להלן.
אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו
שאפר כירה נחשב מוכן ואינו מוקצה,
אלא
באפר היוצא מעצי תנור
שהוסק
כבר
מערב יום טוב
, ונעשו העצים לאפר מערב יום טוב, והיתה דעתו של האדם על האפר, שישתמש בו לכל דבר הראוי לו, כולל כיסוי הדם, ומוכן הוא האפר לכיסוי.
אבל
אם
הוסק
התנור
ביום טוב
, שלא היתה דעתו של האדם עליו מאתמול,
אסור
להשתמש באפר ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן מאתמול, ונחשב האפר כנולד האסור לכולי עלמא ביום טוב, ואפילו לרבי שמעון כיון שהוא דבר חדש לגמרי .
ואם
היה האפר חם, שהיה בו רמץ חם עד
שראוי לצלות בו
, בחומו של הרמץ,
ביצה
, עדיין ראוי האפר לשימוש ואינו מוקצה, כיון שמותר להפוך את האפר החם כדי לגרום שהביצה תיצלה .
והרי אפר זה הוא המשך ישיר לעצים שהיו מוכנים מאתמול להסקה ולצלייה, ונמצא שכל עוד הוא חם הרי הוא ממשיך את "מוכנתו" מאתמול [בשעה שהיה הרמץ הזה עצים העומדים להסקה].
ולכן, מותר גם לקחת ולטלטל את האפר המוכן הזה כדי לכסות בו את הדם, אם כי ביחס לכיסוי הדם בעפר לא היה האפר "מוכן" מאתמול, שהרי בהיותו עצי הסקה הוא לא היה ראוי לכיסוי הדם .
תניא נמי הכי
כדברי רב: דתניא:
כשאמרו אפר כירה מוכן הוא
-
לא אמרו אלא שהוסק
התנור
מערב יום טוב, אבל
אם
הוסק
התנור
ביום טוב
-
אסור
להשתמש באפר שלו, לפי שאינו מן המוכן.
ואם ראוי
האפר
לצלות בו
, בחומו,
ביצה
-
מותר
להשתמש בו ולכסות בו את הדם.
וממשיכה הברייתא, ומוסיפה:
ואם
הכניס
אדם כמות גדולה של
עפר
בערב יום טוב
ל
צורך
גנתו ול
צורך
חורבתו,
לפזרו על הארץ, כדי ליצור בה משטח חלק, והיה זה עפר תיחוח [שאינו מחוסר חפירה ואינו מחוסר כתישה, וכל הנידון אודותיו הוא האם נחשב כ"מוכן"].
הרי דינו של העפר הזה, כל עוד הוא צבור במקום אחד, בכמות גדולה, ועדיין לא פיזרו כמשטח, שהוא נחשב כאילו היתה דעתו עליו לעשות בו כל צרכיו, ולכן
מותר
גם
לכסות בו
את הדם .
אבל אם כבר פיזר את העפר כמשטח, בטל העפר המפוזר בכל מקום אל הקרקע [כיון שהוא כקרקע הגינה] ובטלה "מוכנתו" של העפר לשימוש, ושוב אינו רשאי לכסות בו.
ומביאה הגמרא, דעת אמורא שסובר כי לא רק כמות גדולה של עפר אינה בטילה לגבי הקרקע ומותר להשתמש בעפר, אלא אפילו כמות קטנה.
ואמר רב יהודה: מכניס אדם מלוא קופתו עפר
, ומניח את העפר במקום אחד, בסתם, ואינו צריך לפרש שמייעדו לשימוש כדי שיהיה מותר להשתמש בו,
ועושה בו
בעפר
הצבור כל צרכו
, שכל עוד הוא צבור במקום אחד הרי הוא נשאר במוכנתו מערב יום טוב, ולא מתבטל העפר המועט אל קרקע הבית.
אך כיון שחידושו של רב יהודה נאמר בכמות מועטת של עפר, הנכנסת לקופה אחת בלבד, יש סייג למוכנות הזאת:
וכמו שהוסיף ו
דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה
[הגדול], שאין דברי רב יהודה אמורים בכל ענין, אלא -
והוא שייחד לו,
לעפר שהביא בקופה, מקום מיוחד ב
קרן זוית
, וכמו כן לא שטח את העפר, כי רק אז מוכח שהעפר הזה מיועד לכל צרכיו, ומוכן לכך.
מיתיבי
, מקשה הגמרא על דברי רב יהודה שאפילו קופת עפר שהכניסה בסתם לבית הרי היא מוכנה לשימוש ואין העפר המועט בטל לקרקע הבית, מדברי המשנה במסכת חולין [פג ב].
דתנן:
כוי
, בעל חי שהוא ספק חיה ספק בהמה -
אין שוחטין אותו ביום טוב
כי שמא הוא חיה וטעון דמי כיסוי, ואי אפשר לכסות את דמו ביום טוב, שיש לחוש לצד השני, שמא בהמה הוא, ואין דמה חייב כיסוי, ואסור לטלטל עפר לצורך כיסוי דם בהמה, לפי שאין מצוה לכסותו .
ואם שחטו
לכוי -
אין מכסין את דמו!
כי, כאמור, יתכן שהוא בהמה שאין נוהגת בה מצות כיסוי הדם, ואסור לטלטל את העפר לצורך כיסוי דמה.
ומעתה מקשה הגמרא:
ואי איתא
, אם יש אפשרות להביא מעט עפר בקופה כדברי רב יהודה, ולהשתמש בה לכל הצרכים, מדוע אין שוחטין כוי ביום טוב, ומדוע אם שחטו אין מכסין דמו?
והרי אפשר
לכסייה כדרב יהודה
, אם הכניס מעט עפר בקופה .
ודוחה הגמרא את הקושיא, בשאלה נגדית:
ולטעמיך
, ששאלת לפי רב יהודה מדוע לא מכסים דם כוי במעט עפר - עדיין יקשה לך:
לכסייה
לדם הכוי
באפר כירה או בדקר
נעוץ
, שמבואר במפורש במשנתנו שהוא מוכן , ומדוע הינך מקשה רק לרב יהודה!?
אלא
, בהכרח תתרץ כי זה ששנינו שאין שוחטין את הכוי ביום טוב הוא ב
דלית ליה,
שאין מצוי לו אפר כירה או דקר נעוץ, אם כן,
הכא נמי
נתרץ לרב יהודה שאין שוחטין את הכוי היכא
דלית ליה
עפר מוכן, שלא הכניסו אפילו עפר מועט בקופה!
ופרכינן:
אי הכי
, שהעמיד המתרץ בגמרא את האיסור לשחיטת כוי ביום טוב משום שאין לו את האפשריות לכסות את דמו ,
מאי איריא
, מדוע העמידה המשנה את איסור הכיסוי בכוי שהוא
ספק
אם חייבים לכסות דמו.
והרי אם אין לו אפשרות לכסות
אפילו ודאי
חיה שחייבים לכסות את דמה
נמי לא
ישחוט ואם שחט לא יכסה שהרי הלכה כבית הלל שאין לשחוט ואין לכסות אם אין דקר נעוץ, [ולדעת תוס' להלן ט ב גם בית שמאי מצריכים דקר נעוץ כדי לכסות].
ומתרצינן: התנא במשנה בחולין
"לא מיבעיא" קאמר!
והיינו,
לא מיבעיא
, אין ספק, שחיה, שחיובה בכיסוי הדם הוא
ודאי,
דלא לשחוט
כיון שלא יוכל לכסות דמה,
אבל
כוי שהוא
ספק אימא משום שמחת יום טוב לשחוט, ולא לכסייה
, ויהיה מותר לבטל מספק את מצות כיסוי הדם בשב ואל תעשה לצורך קיום מצות שמחת יום טוב,
קא משמע לן
התנא במשנה שאף ספק ביטול מצות כיסוי הדם אינו נדחה מפני שמחת יום טוב, ולכן אין שוחטין את הכוי .