ביצה 4a — תלמוד אויף ייִדיש

רבי אליעזר

אומר

: אף על פי שהקציעות הנמצאות בתוכם של הכלים אינם ספק, שהרי ודאי לנו שהתרומה נמצאת רק בפי הכלי ולא בתוכו, וכל דבר שאינו בכלל הספק אינו יכול להצטרף לשיעור התערובת המבטל את האיסור ברוב, כאן הקילו, לפי שתרומת התאנים היא רק מדרבנן.

והרי אנו

"רואין" את

הקציעות

העליונות כאילו הן פרודות

מהפה של הכלי, והיינו, שאין הקציעות הנמצאות בפה הכלי נחשבות כדבר נפרד, אלא הרי הן כמעורבות עם כל הקציעות שבכלי, ואם נצרף את כל הקציעות שבכל הכלים, יהיה בהן רוב של מאה כנגד ליטרת קציעות התרומה שבפה הכלי.

ו

לכן, מצטרפות הקציעות

התחתונות

[שמעיקר הדין לא היו בכלל הספק] אל הקציעות העליונות המסופקות שבפי העיגולים והחביות, ליצור רוב של מאה כנגד ליטרת התרומה, ובכך הן

מעלות

] מתירות מדין ביטול ברוב [

את

הקציעות

העליונות

, שאין בהן כשלעצמן רוב של מאה.

רבי יהושע אומר

: לא הקילו חכמים בצירוף שכזה.

אלא, רק

אם יש שם

לפחות

מאה פומין

של האחד של התרומה,

יעלו

.

ואם לאו

כל

הפומין אסורין

.

ו

רק

השולים

, כל הקציעות שנמצאות מתחת לפי הכלי -

מותרין

, שהרי ודאי היתר הם.

רבי יהודה אומר

, לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע כמו שאמר רבי מאיר, אלא כך נחלקו:

רבי אליעזר אומר: אם יש שם מאה פומין יעלו, ואם לאו

-

הפומין אסורין, והשולים מותרין.

רבי יהושע אומר: אפילו יש שם שלש מאות פומין

של חולין -

לא יעלו!

היות והקציעות שבפי העיגול הם דבר חשוב, שנמכר במנין ולא באומד, ולכן אינו בטל, אפילו שתרומת תאנים רק מדרבנן.

ומסיים רבי יהודה: אבל אם

דרסה

לליטרא התרומה

בעגול, ואינו יודע באיזה עגול

דרסה

-

דברי הכל יעלו.

וכפי שיבואר מיד בגמרא.

והוינן בדברי רבי יהודה בסוף הברייתא:

וכי אם דרסה בעיגול -

דברי הכל

יעלו!? והרי

היינו פלוגתייהו

, ולדברי רבי יהושע עיגול הוא דבר חשוב שאינו מתבטל!

אמר רב פפא: הכי קאמר

רבי יהודה: ואם

דרסה בעגול, ואינו יודע באיזה מקום

ב

עגול דרסה, אי לצפונה אי לדרומה

-

דברי הכל יעלו.

שהרי מעתה אין הליטרא נמצאת במקום מסוים שבו היא נמכרת כדבר שבמנין, אלא היא חלק בלתי ידוע מהעיגול כולו, ולכן, על אף שהעיגול אמנם נמכר במנין, אין לליטרא המעורבת בו חשיבות של דבר שבמנין בפני עצמה, ולכן לדברי הכל היא מתבטלת .

ולדברי רבי יוחנן, אפשר להעמיד את מה ששנינו בברייתא שביצה שהיא ספק טריפה אינה מתבטלת ברוב - לפי רבי יהושע אליבא דרבי יהודה, שכל דבר שיש אנשים הנוהגים למוכרו במנין הוא דבר חשוב ואינו מתבטל ברוב, אפילו באיסור דרבנן, וכמו ליטרת קציעות שהיא תרומה רק מדרבנן .

רב אשי אמר

לתרץ באופן שונה את קושית הגמרא לעיל על דברי הברייתא שספק ביצה אסורה - שהרי לדברי האומרים שביצה שנולדה ביום טוב אינה אלא גזירה מדרבנן, משום פירות הנושרים או משקים שזבו, ואם כן בספק היה צריך ללכת בה לקולא:

\-

לעולם

לא עוברת הברייתא בסיפא לעסוק בספק ביצת טריפה, אלא היא ממשיכה לדון בדין ביצה שנולדה ביום טוב. והספק של הביצה שבברייתא הוא,

ספק

נולדה הביצה ב

יום טוב ספק

נולדה ב

חול

, והיא בכל זאת אסורה, על אף שהוא ספק איסור דרבנן, היות ו

הוי

לה הביצה הזאת

"דבר שיש לו מתירין

", שהרי אפשר לאוכלה במוצאי יום טוב בהיתר בלי להגיע לדין "ספק דרבנן לקולא" .

וכל

ספק איסור שהוא

דבר שיש לו מתירין

-

אפילו ב

איסור

דרבנן לא בטיל!

וכשם שמחמירים בתערובת, שאינה מועילה לבטל ולהתיר דבר שיש לו מתירין, כך גם מחמירים בספיקו ואפילו הוא רק ספק. דרבנן, לא הולכים בו לקולא .

ולפיכך, ביצה שיש בה ספק אם נולדה ביום טוב או בשבת, אסורה אפילו לדעת האמוראים שאיסורה רק משום גזירה דרבנן.

ומביאה הגמרא ברייתא, ששנינו בה שגם רבי אליעזר, שהיה מתלמידי בית שמאי, שנה את דין ביצה שנולדה ביום טוב, כמותם.

תניא: אחרים אומרים משום רבי אליעזר: ביצה

שנולדה ביום טוב

תאכל היא ואמה.

והוינן בה:

במאי עסקינן?

אילימא

בתרנגולת העומדת לאכילה

-

פשיטא

שאפילו לפי בית הלל תאכל היא ואמה,

ד

הרי

היא ואמה שריא.

ואם בא רבי אליעזר לומר שהוא סבור כבית שמאי, היה צריך לשנות את דבריו בביצה גרידא, ולא באמה, שהרי אין חולק בתרנגולת העומדת לאכילה שהיא מותרת.

אלא

בהכרח, שעוסקת הברייתא

בתרנגולת העומדת לגדל ביצים

.

ותקשי, הרי רבי אליעזר אית ליה מוקצה [לקמן לד א] , ואם כן -

היא ואמה אסורה!

אמר רבי זירא

: כך אמר רבי אליעזר: ביצה שנולדה ביום טוב -

תאכל

הביצה רק

אגב אמה.

והוינן בה:

היכי דמי?

אמר אביי: כגון שלקחה

לתרנגולת

סתם,

שלא ייחדה בשעת קנייתה לא לאכילה ולא לגידול ביצים. ולכן:

אם

נשחטה

ביום טוב -

הובררה דלאכילה עומדת,

ותאכל גם ביצתה.

ואם

לא נשחטה

-

הובררה דלגדל ביצים עומדת

, והיא מוקצית, וביצתה כמותה .

[ולדעת האמוראים שאיסור הביצה משום גזירה ובית הלל אוסרים גם בתרנגולת העומדת לאכילה - מוכח שרבי אליעזר סובר כבית שמאי. אך לרב נחמן בית הלל אוסרים משום מוקצה ביו"ט, ומתירים בעומדת לאכילה].

ועל כך אמר רבי אליעזר שתאכל היא ואמה, וכוונתו שכשישחט את האם לאוכלה, יתברר שלכך עמדה מתחילת יום טוב, והיא וביצתה מותרות.

רב מרי אמר

ביאור אחר: לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה. וזה ששנה רבי אליעזר שתאכל גם אמה - לשון

גוזמא קתני.

כדי לחזק דבריו נקט שהכל יאכל, גם האם וגם ביצתה, ולחלוק על בית הלל נתכוון.

והראיה שלשון גוזמא נקט, מהא

דתניא: אחרים אומרים משום רבי אליעזר: ביצה

שנולדה ביום טוב

תאכל היא ואמה, ו

כן יאכל ה

אפרוח וקליפתו.

והוינן בה:

מאי

הכוונה ש"תאכל

קליפתו

"?

אילימא קליפה ממש

וכי

קליפה בת אכילה היא!?

אלא

, בהכרח, הכונה היא שיאכל ה

אפרוח

בעודו

בקליפתו

, עוד לפני שנולד ובקע מהביצה! ודבר זה לא יתכן, כי

עד כאן לא פליגי

[להלן ו ב]

רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב

האוסר אכילת אפרוח שנולד כל זמן שלא נפקחו עיניו, ומתירים אותו באכילה מיד,

אלא היכא דיצא

האפרוח מהביצה

לאויר העולם, אבל היכא דלא יצא לאויר העולם

-

לא פליגי

אלא מודים שהוא אסור באכילה!

אלא

מבאר רב מרי, שמה שאמר רבי אליעזר

"אפרוח וקליפתו

" - לשון

גוזמא

נקט, והוסיף דברים מיותרים, כאילו מותר לאכול את הקליפה, אף שאינה ראויה לאכילה, ונקט זאת לומר בתקיפות שאין כל איסור באכילת ביצה שנולדה ביום טוב, עד כדי כך, שאפילו אפרוח בקליפתו היה מותר [אילו לא היה עליו איסור שרץ].

אם כן,

הכא נמי

בברייתא כאן, זה שנקט רבי אליעזר בתרנגולת העומדת לאכילה ש

תאכל היא ואמה

לשון

גוזמא

מיותר נקט ביחס להיתר של אמה.

אתמר, שבת ויום טוב

הסמוכים זה לזה.

רב אמר

: ביצה ש

נולדה בזה

-

אסורה בזה

.

ורבי יוחנן אמר

: ביצה ש

נולדה בזה

-

מותרת בזה.

והוינן בה:

נימא קסבר רב

: שבת ויום טוב -

קדושה אחת

ארוכה

היא

, ולכן מתמשך האיסור של ביצה שנולדה לשני הימים .

אבל אילו היו נחשבים כשתי קדושות, לא היה רב אוסר את הביצה ביום השני, שלא אסרו בית הלל את הביצה אלא ביום שנולדה, ולא למחרת.

ו

הרי לא יתכן שכך סובר רב.

כי

האמר רב: הלכה כארבעה זקנים

[שמזכיר אותם רב שם], שאמרו אפשר להניח שני עירובי תחומין שונים לשבת וליום טוב הסמוכים זה לזה, ערוב לשבת לחוד וערוב ליום טוב לחוד, היות שנחשבים הם כשתי קדושות.

ו

משום שארבעת הזקנים הללו הולכים

אליבא דרבי אליעזר, דאמר

: שבת ויום טוב -

שתי

נפרדות

קדושות הן!

אלא, הכא

-

ב"הכנה דרבה" קמיפלגי

רב ורבי יוחנן. האם יש לסבור כרבה, לעיל [ב ב], שיש חסרון בדבר שאינו מוכן לשבת וליום טוב מימות החול .

רב אית ליה הכנה דרבה,

וכיון שלא הוכנה הביצה מיום חול אלא ביום קודש - היא אסורה באכילה גם ביום השני .

ורבי יוחנן

-

לית ליה הכנה דרבה,

ולכן התיר את הביצה ביום השני, אף שלא הוכנה ביום חול.

ומחלוקת זו של רב ורבי יוחנן היא -

כ

מחלוקת

תנאי

.

דתניא: ביצה ש

נולדה בשבת

-

תאכל

למחרת

ביום טוב,

וביצה שנולדה

ביום טוב

-

תאכל בשבת

שלמחרתו, שלא נאסרה הביצה אלא ביום שנולדה בו, אין צריך להכינה מיום חול. משום גזירת משקין שזבו, אך

רבי יהודה אומר משום רבי

אליעזר: עדיין

, גם ביצה שכזאת, שנויה

היא

ב

מחלוקת

בית שמאי ובית הלל שבמשנתנו, שנחלקו בה לענין ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת, וגמר הביצה היה ביום קדוש:

שבית שמאי אומרים: תאכל

.

ובית הלל אומרים: לא תאכל,

ומחלוקת זו קיימת גם בביצה שנולדה ביום טוב ולמחרתו שבת, שהכנת הביצה ביום טוב, אוסרת אכילתה למחרת בשבת.

אושפיזכניה

בעל הבית

דרב אדא בר אהבה, הוו ליה הנך ביצים

שנולדו

מיום טוב

שחל

ל

פני

שבת

, ורצה לאוכלם למחרת בשבת.

אתא

בעל האכסניה

לקמיה,

לפני רב אדא בר אהבה ביום טוב, ו

אמר ליה: מאי לאטווינהו האידנא

, האם מותר לי לצלותם עתה ביום טוב,

וניכלינהו למחר

כדי לאוכלם למחר בשבת?

ושאלתו היתה האם כל האיסור הוא רק לאכלם, או שאסור אפילו לטלטלם .

אמר ליה

רב אדא בר אהבה:

מאי דעתיך

, מהי דעתך? דהיינו, משאלתך מוכח, שברור לך שלמחר מותר לאוכלם, ולא באת לשאול אלא על טילטולם היום, היות ובמחלוקת

רב ורבי יוחנן

-

הלכה כרבי יוחנן

.

ואכן צודק אתה בכך, שהלכה כרבי יוחנן שלא אסר ביצה מפני חסרון הכנה, ומותר לאכלם מחר בשבת.

וביחס לשאלתך אם מותר לך היום לטלטלם ולצלותם כדי לאכלם מחר, התשובה היא: לא!

כי

אפילו רבי יוחנן לא קא שרי אלא

רק

לגומעה למחר

בשבת, כשהיא ביצה חיה,

אבל

לטלטלה ולצלותה

ביומיה

, ביום טוב שנולדה בו -

לא

התיר רבי יוחנן .

וה

ראיה שביצה שנולדה ביום טוב אסורה גם בטלטול, מהא ד

תניא

:

אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב

-

אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה.

אושפיזכניה

בעל הבית

דרב פפא, ואמרי לה, ההוא גברא

, סתם אדם אחר,

דאתא לקמיה דרב פפא, הוו ליה הנך ביצים

שנולדו

משבת

ורצה לאוכלן

ליום טוב.

אתא לקמיה

דרב פפא.

אמר ליה: מהו למכלינהו

לביצים הללו שנולדו בשבת

למחר

ביום טוב?

אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר

. לך עכשיו, ובוא למחר.

ולא ענהו רב פפא על שאלתו מיד משום ששתה יין, ומי שהוא שתוי יין אסור לו להורות.

והסביר לו רב פפא, שהוא נמנע להורות היום, בדומה להנהגתו של רב.

דרב לא מוקי אמורא עלויה

, שרב לא היה מעמיד לפניו "אמורא" המשמיע בקול רם את דרשתו,

מ

שעה שאכל את הסעודה ב

יומא טבא

ושתה בה יין, ועד

ל

יומא

חבריה

, דהיינו, עד למחרת,

משום שכרות.

שהיה רב נמנע מלדרוש לרבים, משום שכלל בדרשתו הלכות למעשה, וכיון ששתה יין ביום טוב, הוא נמנע מלדרוש ולהורות הלכה.

כי אתא

אותו אדם

למחר

לפני רב פפא לשמוע את התשובה לשאלתו: