טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ביצה 12a — תלמוד אויף ייִדיש
ביצה 12a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ביצה 12a
מר
בית שמאי
סבר: גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד
הדומה לבנין גמור, ולכן אסרו גם את התריס עם הציר באמצע.
ומר
בית הלל
סבר: לא גזרינן
.
ונמצא שאין מחלוקת בין הברייתות, אלא הברייתא הראשונה השמיעה לנו את המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל באופן שיש להם ציר באמצע, ולכן סיימה שאם אין להם ציר כלל - דברי הכל מותר.
ואילו הברייתא השניה השמיעה את המחלוקת באופן הפוך, דהיינו' שנחלקו כ"שאין להם ציר" בצד אלא רק באמצע, ולכן סיימה ש"אם יש להם ציר" - דהיינו מן הצד - לדברי הכל אסור להחזירם.
הסוגיא לפנינו דנה בגדרי היתר המלאכה לצורך אוכל נפש ביום טוב, והצבנו כהקדמה את הכתובים האמורים לענין מלאכה ביום טוב.
נאמר בפרשת בא [שמות יב, טז] לגבי חג הפסח: "וביום הראשון מקרא קדש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".
לעומת זאת בפרשת המועדות [ויקרא כג] לא הוזכר היתר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, אלא כך נאמר שם:
בחג הפסח: "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג ז].
בשביעי של פסח: "ביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג ח].
בחג השבועות: "מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג כא].
בראש השנה: "זכרון תרועה מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג כד]
בסוכות: "ביום הראשון מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג לה].
בשמיני עצרת: "ביום השמיני מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג לו].
ואילו לגבי שבת ויום כפור נאמר: "וכל מלאכה לא תעשו" [כג ג כח].
וכתב הרמב"ן שבכל המועדות נאמר "מלאכת עבודה" לאפוקי מלאכת אוכל נפש המותרת ביום טוב, שהיא נחשבת כ"מלאכת הנאה", ואיננה כלולה ב"מלאכת עבודה" . ורק בשבת וביום הכיפורים נאמר איסור על "מלאכה" סתם, כי כל מלאכה אסורה בהם.
והביא בשם רבינו חננאל כי לכך הוצרך הכתוב בפרשת בא להתיר בהדיא מלאכת אוכל נפש, מאחר ונאמר שם "כל מלאכה לא יעשה", ובכלל לשון זו גם מלאכת אוכל נפש, עד שהוציאה הכתוב מהכלל. ובשאר המועדות הוזכר בקצרה שלא נאסרה אלא "מלאכת עבודה", והובאו דבריו בספר החינוך [מצוה רחצ]. וראה גם דברי אבן עזרא בפרשת בא.
מתניתין:
הוצאה מרשות לרשות הנעשית לצורך אוכל נפש - הותרה ביום טוב לדברי הכל.
אלא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהוצאה שאינה לצורך אוכל נפש:
בית שמאי אומרים: אין מוציאין
ביום טוב
לא את הקטן
לטייל עמו ואפילו למולו ,
ולא את הלולב
לצורך נענועו
ולא את ספר
תורה
לקרא בו, מרשות היחיד
לרשות הרבים
, לפי שאינה הוצאה לצורך אוכל נפש, ולא הותרה ביום טוב אלא מלאכת אוכל נפש .
ובית הלל מתירין
, מהטעם שיבואר בגמרא.
גמרא:
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב
-
לוקה,
כיון כיון שעבר על "לא תעשה כל מלאכה"3א () כשעשה מלאכה לצורך עולה שאינה נאכלת, ולא התירה תורה לשחוט ביום טוב אלא עולה שהיא חובת היום .
אמר ליה
רבי יצחק לתנא:
דאמר לך
ברייתא זאת,
מני,
מדברי מי היא? - בהכרח מדברי
בית שמאי היא, דאמרי: לא אמרינן "מתוך שהותרה הוצאה לצורך
אוכל נפש
הותרה נמי שלא לצורך
אוכל נפש". ולכן לא התירו שחיטת עולה שאינה לצורך אוכל נפש.
דאי
כדעת
בית הלל, הא אמרי
במשנתנו,, שמותר להוציא דברים שאינם אוכל נפש, ובהכרח שסברו כי
מתוך שהותרה הוצאה לצורך
אוכל נפש
הותרה נמי
הוצאה
שלא לצורך!
ולדבריהם,
הכא נמי,
הוא הדין שהותרה שחיטה שאינה לצורך אוכל נפש אלא לצורך גבוה.
כי
מתוך שהותרה שחיטה לצורך
אוכל נפש של אדם,
הותרה נמי שלא לצורך
אדם, ואף שאין עולה נאכלת, מותר לשחוט לצורך הקרבתה, ואפילו היא נדבה, ולמה ילקה.
מתקיף לה רבה: ממאי דבית שמאי ובית הלל
-
בהא פליגי?
דלמא
, גם לפי בית הלל לא אמרינן "מתוך", ומשנתנו העוסקת בהוצאה ולא בשחיטה דברי הכל היא.
והנידון במשנתנו הוא
ב
שאלה אחרת לגמרי:
האם יש תקנת
ערוב
חצירות,
ו
האם יש איסור מלאכת
הוצאה
רק
לשבת, ואין
כלל תקנת
ערוב
חצירות,
ו
אין כלל איסור
הוצאה ליום טוב
.
או שמא איסור הוצאה ותקנת עירוב חצירות נוהגים גם ביום טוב -
ובכך
קא מיפלגי
בית שמאי ובית הלל, וכפי שמבארת הגמרא:
מר
בית שמאי
סבר
: יש
ערוב והוצאה לשבת ו
יש
ערוב והוצאה ליום טוב
. ולכן לא הותרה ביום טוב אלא הוצאה לצורך אוכל נפש.
ומר
בית הלל
סבר
: יש
ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב והוצאה ליום טוב
, ולכן מותר להוציא ביום טוב גם דברים שאינם צורך אוכל נפש.
והמקור לחלק בין שבת ליום טוב דוקא במלאכת הוצאה, מוכח
כדכתיב
בדברי הנביא ירמיהו יז]
"ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת
".
וכך יש לנו לדייק מהכתוב:
בשבת
-
אין,
אל תוציאו!
אבל
ביום טוב
-
לא
נאסרה לכם ההוצאה!
ונמצא שגם בית הלל יכולים לסבור כמו ששנינו בברייתא שהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה, כי מלאכת שחיטה לא הותרה ביו"ט שלא לצורך, שהרי לא שנינו כלל זה אלא בהוצאה שלא נאסרה ביו"ט.
מתקיף לה רב יוסף
על רבה:
אלא מעתה
, שלדעת בית הלל לא נאסרה כלל הוצאה ביום טוב -
ליפלגו
בית הלל על בית שמאי גם
ב
הוצאת
אבנים
, וישמיעונו כי לדעתם מותר להוציא ביום טוב לרשות הרבים אפילו אבנים, שבשבת נאסר אפילו טלטולם בתוך הבית! ואין לומר שאסור לטלטל אבנים משום מוקצה, שהרי כל גזירת איסור מוקצה בטלטול אבנים בשבת נועדה למנוע מכשול של הוצאה [ומה שלא גזרו על האוכלים ועל הכלים שלא לטלטלם זה מחמת שאין הציבור יכולים לעמוד בגזירה שכזו], ואם אין איסור הוצאה ביום טוב, אין טעם לגזור איסור על טלטול אבנים ביום טוב!?
ו
מוכיח רב יוסף:
אלא, מדלא מפלגי
בית הלל
באבנים
-
שמע מינה
כי לכולי עלמא הוצאה נחשבת מלאכה ביום טוב, ולא הותרה אלא לצורך אוכל נפש כשאר המלאכות.
[ומה שהזהירם ירמיה דוקא על השבתות, לא מפני שאין איסור הוצאה ביום טוב, אלא משום שאיסורי שבת חמורין, שנסקלין עליהן, וקוה שישמעו לו להמנע מהוצאה לפחות בשבת - רש"י].
ורק
בהוצאה שלא לצורך פליגי
, שבית הלל סברו כי מן התורה היא מותרת מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש, [ורק רבנן אסרוה באופן שטורח בה שלא לצורך] , ובית שמאי אסרוה מן התורה כשנעשית שלא לצורך אוכל נפש.
ומוסיפה הגמרא:
ואף רבי יוחנן סבר
שבית שמאי ובית הלל
ב"מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" פליגי.
ולדברי הכל הוצאה נחשבת מלאכה מן התורה ביום טוב.
דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב, ואכלו
-
לוקה חמש.
א.
לוקה משום מבשל גיד
. דהיינו, על מלאכת בישול ביום טוב, לפי שהוא בישול שלא לצורך, כי הוא מבשל גיד שאסור באכילה.
ב.
ולוקה משום אוכל גיד
הנשה.
ג.
ולוקה משום מבשל בשר בחלב
. [ועל כך הוא לוקה גם ביום חול].
ד.
ולוקה משום אוכל בשר
הגיד שנתבשל
בחלב
.
ה.
ולוקה
משום
מלאכת
הבערה
של האש מתחת לכלי שמבשל בו.