ביצה 10a — תלמוד אויף ייִדיש

אבל היכא דליכא

היתר גמור כמו ב

"דקר נעוץ

" -

לא

התירו לו לחפור ולכסות. וכמו כן כאן בזימון הגוזלות, לא התירו לו בית שמאי ליטלם עד שינענע אותם, ויבטיח בכך את עצמו שלא יחזור בו מלשחוט את הגוזלות לאחר שיטלם מן השובך. שאם יתחרט בו, נמצא שבטלה הזמנתו למפרע, וטלטל אותם ביום טוב שלא לצורך.

אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא

, להקל בזימון בפה, בלי שיצטרך לנענע אותם,

אלא כיון ד

רק איסור

"מוקצה" הוא

ליטלם כשאינם מוכנים לשחיטה.

ולכן

בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל

" -

סגי

. כי די בהזמנה בעלמא כדי להוריד מהם איסור מוקצה, שהרי בדיבורו הם נהיים "מוכנים".

אבל התם

, בדקר נעוץ -

לא

התירו בית הלל לכסות, לצורך שמחת יום טוב, מפני החשש שמא יבוא לכתוש את רגבי העפר.

ואם כן לא היה צריך רבי יוחנן להפוך את שיטותיהם במשנה של זימון גוזלות, מפני שיטותיהם במשנה של השוחט חיה ועוף ביום טוב.

אלא, אי קשיא

סתירה בדברי המשניות עד שהוצרך רבי יוחנן להחליף את השיטה -

הא קשיא

:

תנן לקמן [יא א]:

בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי

שהוא משטח עץ עבה וכבד, המיועד לכתוש עליו חיטים, כדי

לקצב

לחתוך

עליו בשר

ביום טוב, היות והוא כלי ש"מלאכתו לאיסור", ולכן לא נוטלים אותו אפילו לצורך גופו, לעשות בו שימוש במלאכת היתר לצורך שמחת יום טוב .

ובית הלל מתירין

ליטלו לצורך גופו, לקצב עליו בשר ליום טוב.

אלמא: גבי שמחת יום טוב

-

בית שמאי

הולכים

לחומרא

ואוסרים,

ובית הלל לקולא

ומתירים.

ורמינהי

מהמשנה בתחילת הפרק לגבי חפירה בדקר נעוץ לכיסוי הדם, שמצינו בה שבית הלל הם המחמירים ובית שמאי המקילים:

השוחט חיה ועוף בית שמאי וכו'!

ועל כך

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה

בנטילת העלי, וצריך לומר שבית שמאי הקלו לקצב עליו בשר, ובית הלל אסרו. [וכמחלוקתם במשנה בתחילת הפרק]

ומקשינן:

ממאי

, מהיכן אתה יודע שצריך להחליף את השיטה?

דלמא לא היא!

כי

עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ

, ואין כל איסור בכיסוי.

אבל היכא דליכא

היתר גמור כמו ב

"דקר נעוץ

" -

לא

התירו. ולכן החמירו גם בכלי שמלאכתו לאיסור.

אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא

, להתיר את נטילת העלי,

אלא

משום

דאיכא תורת כלי עליו,

ואינו מוקצה חמור מחמת גופו, רק מפני שמלאכתו לאיסור, וכלי שמלאכתו לאיסור מותר ליטלו לצורך גופו בלי חשש.

אבל התם

בכיסוי הדם -

לא

הקילו לחפור ולכסות, מפני החשש שיבוא לכתוש רגבים.

אלא, אי קשיא הא קשיא

:

תנן לקמן [יא א]:

בית שמאי אומרים: אין נותנין

ביום טוב

את העור

שהפשיטו מבהמה לשוטחו

לפני הדורסן,

במקום דריסת רבים, לפי שנתינתו לדריסה עליו אסורה מחמת שנראה כ"מעבד".

ו

כמו כן,

לא יגביהנו

את העור לאחר שהפשיטו מן הבהמה היות והוא מוקצה,

אלא אם כן יש עליו כזית בשר,

שאז מגביהו מכח הבשר שעליו, [שנחשב כעור המחובר לאוכל, אך עדיין שייך בו איסור עיבוד עור].

ובית הלל מתירין

ליתן את העור לפני הדורסן ולהגביהו גם בלי כזית בשר, משום שמחת יום טוב, כי אם לא נתיר לו לשטוח את העור לדריסה או להגביהו, הוא ימנע מלשחוט כדי לא להפסיד את העור שמתקלקל בלא עיבוד.

אלמא: גבי שמחת יום טוב

-

בית שמאי לחומרא, ובית הלל לקולא

ורמינהי: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'!

ומשמע שבית הלל החמירו, ובית שמאי הקלו.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה

במשנת דריסת העור, שבית הלל אסרו להניחו לפני הדורסן, ובית שמאי התירו [וכמחלוקתם במשנה בתחילת הפרק].

ודחינן:

ממאי

מנין שצריך להחליף את השיטה?

דלמא לא היא!

אלא,

עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ, אבל היכא דליכא

סיבה להיתר כמו ב

"דקר נעוץ

" -

לא.

וגם כאן יש להחמיר משום עיבוד העור שלא ליתנו לפני הדורסן, ושלא להגביהו משום מוקצה.

אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא

שיש להקל בדריסתו ובטילטולו,

אלא דחזי למזגא עלויה,

שהוא ראוי לישב ולהשען עליו כאשר הוא שטוח, ואינו נראה כשוטח לצורך עיבוד, ולכן הקילו בו בית הלל להגביהו ולשוטחו לצורך יום טוב .

אבל התם

שיש חשש בכתישת הרגבים -

לא

התירו בית הלל.

אלא, אי קשיא הא קשיא

:

תנן לקמן [יא ב]:

בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין

שהם דלתות החלונות של חנויות ומונחות לפניהן כדוכנים ואינן מחוברות לקרקע -

ביום טוב

, כדי לקחת תבלין ליום טוב, מן החנוני המכיר אותו. ואף שאין בתריסין אלו איסור סתירה מן התורה, גזרו חכמים עליהם, מפני תריסין שיש בהם איסור סתירה, [כמבואר להלן יא ב]

ובית הלל מתירין

ליטול את התריסים כדי להוציא מהחנות תבלין ליום טוב, ו

אף להחזיר

אותן למקומן אם נטלום, למרות שבהחזרתן אין משום שמחת יום טוב, לפי שאם לא נרשה לו להחזירם הוא גם לא יטלם לפתוח את החנות. והתירו בית הלל לטרוח ביום טוב בנטילתם ובהחזרתם לצורך שמחת יום טוב.

אלמא: גבי שמחת יום טוב

-

בית שמאי לחומרא, ובית הלל לקולא

ורמינהי: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'!

ומתרצינן רק את הסתירה בדברי בית שמאי, בשלמא בית שמאי אבית שמאי לא קשיא.

התם

שאני, שיש להתיר משום

דאיכא דקר

נעוץ

. אבל

הכא

-

ליכא

היתר כמו ההיתר של

"דקר נעוץ

", היות וסוברים בית שמאי שיש תורת מלאכת סותר ובונה גם בכלים.

אלא בית הלל אבית הלל קשיא!

אם התירו להחזיר את התריסים משום שמחת יום טוב, למה אסרו לחפור ולכסות את הדם ביום טוב.

ולכן

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה

במשנת תריסין. ובית הלל הם האוסרין לסלקם משום גזירה דרבנן, שאין לה היתר מפני שמחת יום טוב.

ודחינן:

דילמא לא היא

.

עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא

להתיר סילוק התריסים והחזרתם,

אלא משום דאין

תורת מלאכת

"בנין" בכלים, ואין

תורת מלאכת

"סתירה" בכלים. אבל התם

-

לא

הקילו, היות ויש לחשוש לכתישת רגבים .

מתניתין:

בית שמאי אומרים: לא יטול

אדם ביום טוב מן השובך גוזלות בר, שבאות אל השובך מן השדות, ואינן "יונות בית" - כיון שהן מוקצה , ואינן "מוכנות" לשחיטה ביום טוב -

אלא אם כן נענע

מישמש בהן והכינן בכך לשחיטה,

מבעוד יום

.

ובית הלל אומרים

: אינו צריך למשמש בהן בידיו, אלא דיו שיהיה

עומד ואומר: "זה וזה אני נוטל

למחר"!

גמרא:

אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל היא רק

ב"בריכה ראשונה

".

והיינו, שדרך היונים להוליד בכל חודש זוג יונים הנקראים "בריכה". אך הם מפסיקים להוליד מ"תקופת טבת" עד "תקופת ניסן". ובתקופת ניסן מתחילה עונת ההולדה החדשה.

ונהגו בעלי השובכים להשאיר את הזוג הראשון [ה"בריכה" הראשונה] של עונת ההולדה החדשה בשובך, ולא לקחתו משם, כדי לחבב את השובך על היונים המולידות שירצו להשאר ולהמשיך ללדת בו, היות והזוג הראשון שנולד להם נשאר שם.

דבית שמאי סברי

: צריך הוא לנענע אותם בידיו, ואין זימונו בפה מועיל להסיר מהם איסור מוקצה, כי

גזרינן

בבריכה ראשונה

דלמא אתי לאמלוכי,

שמא יבוא להתחרט אחר שיטלם, ונמצא שטלטלם ביום טוב שלא לצורך .

והטעם שחששו שיתחרט בו, לפי שעדיף לו להשאירם בשובך כדי שיהיו לצוות ליונים היולדות. ולכן חייבו לנענע אותם, שאז גומר בדעתו לקחתם ושוב לא יתחרט בו.

ובית הלל סברי

שדי בהכנה בפה בלבד, ו

לא גזרינן

, היות ולא חששו לחרטתו אפילו בבריכה הראשונה.

אבל בבריכה שניה,

ודאי שאין לחשוש שיתחרט בו, ולכן

דברי הכל, בעומד ואומר

"זה וזה אני נוטל

" -

סגיא,

די בכך להכינם ולהסיר מהם איסור מוקצה.

והוינן בה:

ובית הלל

-

למה ליה למימר "זה וזה אני נוטל

"?

לימא "מכאן

מהשובך הזה

אני נוטל למחר

"! וכשיטול למחר גוזלות יתברר הדבר למפרע שאותן הוא זימן.

וכי תימא

לתרץ ש

בית הלל לית להו ברירה

", שאינם סוברים דין "ברירה" אפילו בדין דרבנן, ולדעתם לא יתברר הדבר למפרע כשיטול למחר גוזלות שאלו הם שזימן מאתמול, ולכן הצריכו לומר בהכנתו "זה וזה" אני נוטל .

אי אפשר לומר כך. כי מצינו בדין טומאת אהל מדרבנן שבית הלל סוברים דין ברירה, וכדלהלן, [אך בית שמאי סוברים שאין ברירה, ולכן בבריכה שניה צריך לומר "זה וזה אני נוטל"].

"טומאת אהל" מן התורה, היא הטומאה שמטמא המת את כל הנמצאים עמו תחת קורת גג אחת.

ובמסכת אהלות מצינו שחלה טומאה גם על כל הכלים הנמצאים תחת משקוף הפתח אשר דרכו עתידים להוציא את המת. והלכה זו נקראת "סוף טומאה לצאת" . [ובהערות נברר אם היא טומאה מן התורה או מדרבנן ].

אם היה הפתח פתוח, נטמאים הכלים מן התורה בטומאת אהל, שהרי המשקוף נחשב כהמשך האהל, וההלכה של "סוף טומאה לצאת" נצרכת רק באופן שדלת המשקוף סגורה, והכלים נמצאים מחוץ לדלת, מתחת למשקוף.

ואם היו לבית שנמצא בו המת מספר פתחים, כולם טמאים, שהרי בכל אחד ואחד מהם יתכן שיוציאו בו את המת.

אך אם ייעדו פתח מסוים להוציא דרכו את המת, לא חלה טומאה על שאר הפתחים, והיינו בתנאי שתהיינה דלתותיהם סגורות ונעולות. כדי שלא יטמאו משום אהל.

וגם אם לא ייעדו פתח מסוים להוצאת המת, אלא היה אחד הפתחים של הבית פתוח, ושאר הפתחים היו סגורים בדלתות נעולות, לא מטמאים שאר הפתחים הסגורים, אלא רק העומדים בפתח הפתוח - נטמאים בטומאת אהל.

לפי שהפתח הפתוח נחשב כפתח המיועד להוצאת המת דרכו, ולכן אין טומאה חלה על הנמצאים תחת המשקופים שבפתחים האחרים.

והתנן

במסכת אהלות [ז ג]:

א.

המת

שהיה

בבית, ו

היו

לו

לבית

פתחים

הרבה

, והיו כל דלתות הפתחים פתוחות או שהיו כולן סגורות ונעולות -

כולן טמאים

. היות ואין יודעים מאיזה פתח יוציאו את המת, ובכל אחד מהפתחים יש אפשרות שממנו יצא, לפיכך חלה טומאה בודאי על כל הנמצא בפתחים .

ב. ואם לאחר מיתת המת

נפתח

פתח

אחד מהן

רק

הוא

הפתח הפתוח

טמא

[הפתח הזה מטמא את הכלים העומדים עתה מתחת למשקוף שלו].

ו

אילו

כולן

, כל שאר הפתחים הסגורים,

טהורין

מלטמא, לפי שהפתח הפתוח הוא הפתח המיועד להוצאת המת.

והכלים שהונחו בשאר הפתחים לאחר שנפתח הפתח האחד - טהורים, שהרי מעתה יש פתח מיועד להוצאת המת.

[אך לגבי הכלים שהיו מונחים בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת לבין פתיחת הפתח - סברה הגמרא כעת, בהוה אמינא, שנחלקו בדינם בית שמאי ובית הלל: האם הם טמאים היות ובאותה העת היו כל הפתחים נכללים בספק שמא יצא המת דרכם, או לא. וכפי שיתבאר להלן. ומסקינן כי הכל מודים שאין הספק מתברר על ידי פתיחת הפתח והכלים שהיו בו קודם פתיחתו נשארים בטומאתן].

ג. ואם היו כל הפתחים סגורים, ו

חשב

על המת

להוציאו באחד מהן

.

או

חשב להוציא את המת

בחלון שיש בו

פתח של

ארבעה

טפחים

על ארבעה

טפחים [שזה השיעור הקטן ביותר של "פתח" להוצאת המת] -

מצלת

מחשבתו להוציא את המת באחד מהפתחים,

על כל

שאר

הפתחים כולן

, להציל את כולם מידי טומאת פתחים, כאילו פתח ממש את אותו הפתח להוצאת המת.

[ובתנאי שתהיינה הדלתות של שאר הפתחים הללו סגורות ונעולות, שאם יהיו פתוחות - נטמאים כל הנמצאים שם] .

ד. ולפי הנחת הגמרא, נחלקו בית שמאי ובית הלל מה דינם של הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת המיתה ובין השעה שחשב להוציא את המת בפתח מסוים:

בית שמאי אומרים

: טהרת הכלים שהיו בשאר הפתחים הסגורים, מותנית בכך:

והוא

, בתנאי,

שחשב

על המת

להוציאו

בפתח המסוים עוד בחייו,

עד שלא ימות

המת

. ונמצא שלא היתה שעה שבה היה ספק על הוצאת המת דרך שאר הפתחים.

ובית הלל אומרים: אף

אם חשב על הפתח המסוים רק

משימות המת

, בכל זאת טהורים הכלים שהיו בשאר הפתחים, אפילו אלו שהיו שם בשעה שעדיין לא חשב על פתח מסויים.

ולפי הנחת הגמרא עתה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ברירה:

האם משחשב על פתח מסויים הוברר הדבר למפרע שהיה הפתח הזה מיועד להוצאת המת, וכך סוברים בית הלל, ולשיטתם לא חלה טומאה על הכלים שהיו מקודם בשאר הפתחים, [וכן דעתם גם ברישא באופן שנפתח אחד מהפתחים, שהכלים שהיו בשאר הפתחים טהורין למפרע, וכנ"ל].

או שלא אומרים הוברר הדבר למפרע שהפתח הזה הוא המיועד להוצאת המת, וכך סוברים בית שמאי, ולכן טמאים כל הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת ובין השעה שהחליט על הפתח המסויים.

ומכאן מוכח שבית הלל סוברים ש"יש ברירה", ואומרים הוברר הדבר למפרע.

וחוזרת השאלה: מדוע צריכים לומר על הגוזלות שבשובך מערב יום טוב "זה וזה אני נוטל למחר", ואין די בכך שיזמן סתם גוזלות, ולמחר כשיטול גוזלות מהשובך יתברר למפרע שאלו הן הגוזלות שזימן אתמול.

ומתרצינן:

הא אתמר עלה,

על משנה זו:

אמר רבה

: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ברירה, ולדברי הכל, הכלים שהיו בכל הפתחים עד השעה שבה חשבו להוציא את המת הם טמאים, ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שלא היה המת עתיד לצאת דרכם.

במה נחלקו בית שמאי ובית הלל -

לטהר את הפתחים מכאן ולהבא.

לדעת בית הלל משעה שהחליט על פתח מסויים נטהרו כל הפתחים, ואילו לדעת בית שמאי כיון שירדה תורת טומאה על הפתחים משעה שמת המת, היא נשארת גם כשחישב להוציא את המת דרך פתח מסוים, ואין היא מסתלקת מהם אלא בפתיחה בפועל של אחת הדלתות, כי רק מעשה מוציא מידי מחשבה. [ולכן כלים שיונחו בשאר הפתחים יטמאו אפילו אחר שחשב על אחד מהם].

ונמצא, שכולי עלמא מודים כי הכלים שהיו בפתחים לפני מחשבתו נשארים בטומאתם, ומחלוקתן רק לגבי הכלים שהונחו בפתחים אחר מחשבתו, וקודם שפתח בפועל לבית הלל אין חלה עליהן טומאה ולבית שמאי נטמאים הכלים שבכל הפתחים עד שיפתח פתח אחד בפועל, [אך ברישא לא נחלקו, כיון שמדובר באופן שכבר נפתח פתח אחד בפועל, וכלים שהיו עד אז בשאר פתחים טמאין, ומכאן ואילך טהורין].

וכן אמר רבי אושעיא

כמו רבה: שמחלוקתן רק לגבי

לטהר את הפתחים מכאן ולהבא.

ומבארת הגמרא:

מכאן ולהבא

-

אין,

רק אחר שחשב להוציאו באחד מהם נטהרים שאר הפתחים. אבל

למפרע

-

לא

נטהרים אפילו לדעת בית הלל, ולכן גם ביוני שובך לא סמכו על ברירה להתירם למפרע.

רבא אמר: לעולם

גם

למפרע

מטהרים בית הלל, כיון שלדעתם "יש ברירה".

והכא

בגוזלים,

היינו טעמא

שלא סמכו בית הלל על דין ברירה ואין די לומר "מכאן אני נוטל" -

דלמא מטלטל

לגוזל אחד, וימשמשנו,

ושביק

. כי שמא ימצא אותו פחות שמן ממה שחשב, ויעזבנו, ושוב

מטלטל

לגוזל אחר

ושביק,

עד שימצא גוזל שמן כרצונו.

ו

נמצא שהוא

קא מטלטל מידי דלא חזי ליה,

דבר מוקצה שאינו ראוי לו, שלא הזמינו .

ומקשינן:

והא אמרת בעומד

מהצד

ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא

, שדי בכך שאומר בפיו את הזימון ואינו צריך לבדוק ולמשמש בהם, ואם כן עדיין יש לחשוש שכשיבא לקחתן ביום טוב, ימשמש בהן וימלך לקחת אחרות, וכיצד מועילה ההזמנה המפורטת לסלק חשש זה,

ומתרצינן:

הני מילי

שאינו צריך לבודקם, אלא דיו שיאמר "זה וזה אני נוטל", היינו רק באופן שפירט הזמנתו

מערב יום טוב

ויודע הוא שמותר לו ליטול רק את היונים שהזמין, ולא אחרות שהן מוקצה. ולכן אין לחשוש שמא ימשמש בהן ויחליפם ביום טוב.