טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא מציעא 94b — תלמוד אויף ייִדיש
בבא מציעא 94b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא מציעא 94b
אבל,
אם
שאל את הפרה, ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ו
אחר כך
מתה
הפרה - חייב השואל לשלם, כי בשעת שאלת הפרה לא היה המשאיל שכור או שאול לשואל,
שנאמר
"
בעליו אין עמו שלם ישלם
".
גמרא:
שנינו במשנה את הפטור של "בעליו עמו" בשני אופנים, האחד, השואל את הפרה, ושאל בעליה עמה [רישא], והשני, שאל את הבעלים, ואחר כך שאל את הפרה [סיפא].
ודנה הגמרא:
מדקתני סיפא
"
ואחר כך שאל את הפרה", מכלל
זה אתה למד,
דרישא, דקתני
בה "השואל את הפרה, ושאל בעליה
עמה"
, מדובר בה בכגון ששאל אותה ואת בעליה
עמה ממש
, באותו הזמן.
ואם כן, קשה: "
עמה
", שהוא באותו זמן
ממש, מי משכחת לה?!
איך תיתכן אפשרות שכזאת? והרי
הפרה
נעשית שאולה לשואל רק
במשיכה
אליו, ולפני שמשך אותה ועשה בה מעשה קנין, אין לו בה זכות של שאילה.
ו
אילו ה
בעלים
של הפרה נעשים שאולים או שכורים לו, רק
באמירה,
שאמרו והסכימו להיות שאולים או שכורים, שהרי אין מקום למעשה קנין בבני חורין!
ומתרצינן:
איבעית אימא,
אם תרצה, אמור, יש אפשרות שהבעלים יעשו שאולים או שכורים על ידי אמירה, וגם הפרה תעשה שאולה בזמן האמירה,
כגון דקיימא פרה,
[שהפרה נמצאת]
בחצירו דשואל,
לפני ששאל אותה,
דלא מחסרא משיכה
, שאז אין צורך במשיכה, אלא היא נקנית ב"קנין חצר" להיות שאולה לו, בשעה שהמשאיל הסכים להשאיל אותה ולהשאל לו. ונמצא ששאלת הבעלים ושאלת הפרה היו באותו זמן ממש, שבאותו דיבור אמר "אני ופרתי מושאלים לך".
איבעית אימא
, יש אפשרות ששאל את הפרה על ידי קנין משיכה, וגם הבעלים נעשו שאולים באותה שעה, וכגון
דאמר ליה
שואל למשאיל:
את גופך
, אתה בעצמך
לא תשאל
לי,
עד שעת משיכת פרתך
על ידי. ונמצא ששאלת הפרה ושאלת הבעלים היו באותו זמן ממש.
ומביאה עתה הגמרא משנה מהפרק הקודם, העוסקת בחילוקי דינים של השומרים, כי משנתנו, שהיא המשך המשנה ההיא, מביאה מקור מפסוקי התורה לדין האמור בה.
ועתה הגמרא באה להשלים ולדרוש מפרשיות השומרים שבתורה, את הדינים שנאמרו במשנה בפרק השוכר את הפועלים.
תנן התם
[לעיל צג א]:
ארבעה שומרים הם
: [א]
שומר חנם
[ב]
והשואל
[ג]
נושא שכר
[שומר שכר] [ד]
והשוכר
.
ושלשה דינים חלוקים נאמרו בהם:
א.
שומר חנם,
אם אינו מחזיר את הפקדון,
נשבע
על הכל
, בין שטוען שנגנב, או נאבד, או נאנס הפקדון - חייב להשבע על כך, ואז נפטר מלשלם את דמי הפקדון.
ב.
והשואל, משלם את הכל
, אף אם נאנס החפץ.
ג.
נושא שכר והשוכר,
דין אחד להם,
נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה
, אם טוענים שנשברה הבהמה, או נשבתה, או מתה, שהיא טענת אונס, נשבעים על כך, ונפטרים.
ומשלמים את האבידה ואת הגניבה
.
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי
, מנין לנו מן התורה דינים אלו?
דתנו רבנן
: שלש פרשיות סמוכות נאמרו בתורה לגבי דיני השומרים בפרשת משפטים. [שמות כב פסוקים ו - יד]:
פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם
, וכתוב בה, שאם נגנב הפקדון - נשבע השומר ונפטר מלשלם .
פרשה
שניה
נאמרה
בשומר שכר
, וכתוב בה, שאם מת השור המופקד, או נשבר או נשבה - חייב השומר להשבע. ואם נגנב השור - חייב לשלם.
פרשה
שלישית
נאמרה
בשואל
, וכתוב בה, שאם נשבר או מת השור המושאל, חייב השואל לשלם, ואם שאל גם את הבעלים פטור מלשלם.
ומעתה יש לדון בדברי הברייתא:
בשלמא
, ברור הדבר שפרשה
שלישית
מדברת
בשואל
, שהרי נאמר בה
במפורש
"
וכי ישאל איש מעם רעהו, ונשבר או מת, בעליו אין עמו שלם ישלם
".
אלא
מה שאמרה הברייתא, שפרשה
ראשונה בשומר חנם
, ופרשה
שניה בשומר שכר
, מנין לה זאת,
איפוך אנא!
אולי זה הפוך?!
ומתרצינן:
מסתברא
שפרשה
שניה
עוסקת
בשומר שכר
, שכן כתוב בה שהשומר
חייב בגניבה ואבידה
בתשלומים, ובפרשה הראשונה כתוב שהשומר פטור בשבועה כשטוען שנגנבה. ומסתבר שהפרשה המחמירה יותר עוסקת בשומר שכר, שבו ראוי להחמיר יותר.
אך יש להקשות:
אדרבה
, יש לומר שפרשה
ראשונה
אמורה
בשומר שכר, שכן
יש בה גם חומרא, שאמנם פטור השומר מלשלם אם נגנב, אך מאידך, נאמר בה חומרא חדשה, שאם נשבע השומר לשקר, ובאו עדים שהוא עצמו גנבה,
משלם
השומר
תשלומי כפל ב"טוען טענת גנב",
ואילו בפרשה השניה כתוב שמשלם קרן, והוא לא בא לידי תשלומי כפל!
ומתרצינן:
אפילו הכי,
חמור הנאמר בפרשה שניה יותר מהנאמר בפרשה ראשונה, שכן
קרנא בלא שבועה, עדיפא מכפילא בשבועה!
הקרן שחייב לשלם השומר, ואינו יכול לפטור עצמו על ידי שבועה, חמור הוא לשומר יותר מתשלומי כפל, שהם רק תוצאה מהשבועה שנשבע לשקר. לכן יש להעמיד את הפרשה השניה בשומר שכר.
וראיה לדבר:
תדע,
שתשלום קרן בלא אפשרות שבועה, חמור הוא מתשלומי כפל כשנשבע לשקר,
דהא, שואל כל הנאה שלו
, שהרי בחינם הוא עושה את מלאכתו בחפץ, ולמשאיל אין כל הנאה מכך, ולפיכך ראוי להחמיר בדינו יותר משומר שכר,
ו
אף על פי כן, לעולם
אינו משלם אלא קרן
, והוא לא בא לידי כפל, ולא פטרה אותו התורה משלשם כשטוען טענת גניבה, עד שישלם כפל אם ישבע לשקר.
ומקשינן:
ו
כי
השואל, כל הנאה שלו
, ולכן ראוי להחמיר בו יותר משומר שכר,
והא בעיא מזוני
, הרי הבהמה זקוקה למזונות, והשואל חייב במזונותיה, ונמצא שיש הנאה גם למשאיל שנפטר ממזונות!
ומתרצינן: יש אופן שכל ההנאה שלו, כגון
דקיימא
, [שנמצאת] הבהמה
באגם
ונזונת שם, ולא צריך לתת לה מזונות. ודין השואל נאמר אף באופן זה.
אך עדיין יש להקשות:
והא בעיא נטירא
, הרי הבהמה זקוקה לשמירה, והשואל שומר עליה, ונמצא שגם המשאיל נהנה מהשאלה!
ומתרצינן: יש אופן שאין השואל צריך לשמור את הבהמה, כגון
ב
מקום שיש
נטר מתא
[שומר העיר] ששומר את כל הבהמות. וכיון שיש שואל שכל ההנאה שלו, ואין שואל שמשלם תשלומי כפל, יש לנו ללמוד שתשלומי כפל לא נחשבים לחומרא.
ואיבעית אימא
, יש לנו להוכיח אף משואל בהמה, וזן אותה ושומר עליה, ו
לא תימא
[אינך צריך לומר]
כל הנאה שלו
כדי להגיד שראוי להחמיר בו יותר משומר שכר,
אלא אימא רוב הנאה שלו
, שאינו נותן שכר כפי הרגילות, ודי בזה כדי לומר שראוי להחמיר בו יותר משומר שכר, שאין רוב ההנאה של השומר, אלא הנאת השומר שוה להנאת המפקיד.
ואיבעית אימא
, אפשר לומר, שכל ההנאה של השואל ולא רק רוב ההנאה, ואין צריך להעמיד את זה בשואל בהמה באגם וכשיש שומר עיר, אלא
בשאילת כלים
שאין צריך להאכילם ונשמרים בביתו חינם.
שנינו במשנה בפרק הפועלים:
נושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה
.
ודנה הגמרא:
בשלמא
מה ששומר שכר חייב לשלם על גניבה, מפורש הדבר בתורה,
דכתיב
בפרשה השניה שהיא פרשת שומר שכר "
אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו
".
אלא
מה שחייב לשלם על
אבידה, מנא לן?
[מנין לנו]?
ומביאה הגמרא ברייתא
דתניא
: נאמר בתורה בפרשת שומר שכר "
אם גנוב יגנב
מעמו ישלם לבעליו".
אין לי אלא גניבה
שחייב לשלם עליה, על
אבידה מנין
שחייב?
תלמוד לומר
"
אם גנוב יגנב
מעמו ישלם לבעליו". משמע מכפילות הלשון "יגנב",
מכל מקום
, לרבות את האבידה.
ומקשינן:
הניחא למאן דאמר
, אפשר לומר כך לפי התנא שסובר,
לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם
, ובכל מקום שיש כפילות לשון כגון "הענק תעניק" או "העבט תעביטנו" אנו דורשים זאת ללמוד הלכה, אף כאן יש לנו לדרוש "גנוב יגנב" לרבות חיוב באבידה,
אלא למאן דאמר, אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם
, ולא כתבה התורה לשון כפול בשביל דרשה,
מאי איכא
למימר? [מה יש לומר?] מנין ששומר שכר חייב באבידה לדעה זו?
ומתרצינן: דעה זו לומדת חיוב אבידה בשומר שכר מסברא, כד
אמרי במערבא
שיש ללמוד
קל וחומר: ומה גניבה שקרובה לאונס
, שהרי נעשית על ידי אחרים , בכל זאת שומר שכר
משלם
.
אבידה שקרובה לפשיעה,
שהרי נעשית ממילא,
לא כל שכן?
ומקשינן:
ואידך!
אותו תנא שדרש מהפסוק ששומר שכר חייב באבידה, מה הוא צריך לזה, הרי באמת אפשר ללמוד מקל וחומר!
ומתרצינן: כלל יש בידנו,
מילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא
, דבר שאפשר ללמדו מקל וחומר, לפעמים הוא נכתב בתורה.
שנינו במשנה בפרק הפועלים:
והשואל משלם את הכל
.
ודנה הגמרא:
בשלמא
זה שהשואל חייב על
שבורה ומתה
, מפורש הדבר בתורה,
דכתיב
"
וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת
, בעליו אין עמו שלם ישלם".
אלא
מה שחייב לשלם על
שבויה בשואל, מנלן?
וכי תימא, נילף,
נלמד זאת,
משבורה ומתה
שהשואל חייב באונסין אלו, וכמו כן יש לחייבו באונס השבויה.
הרי יש לדחות:
מה לשבורה ומתה
שהשואל חייב עליהם,
שכן אונסא דסליק אדעתא הוא
, אונס שעולה על הדעת הוא, ועל מנת להתחייב באונס זה שאל את הפרה, שאם לא כן, היה צריך להתנות שלא יתחייב על שבורה ומתה.
תאמר
כך
בשבויה
-
שכן אונסא דלא סליק אדעתא הוא!
ניתן לומר, שלא התנה על השבויה, מפני שלא העלה אפשרות זו על דעתו, כי אינה מצויה.
אלא
ילפינן הכי:
נאמרה שבורה ומתה בשואל
, שנאמר "וכי ישאל ... ונשבר או מת ... שלם ישלם".
ונאמרה שבורה ומתה בשומר שכר
, שנאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור" וכתוב שם "ומת או נשבר או נשבה ... ולא ישלם".
מה להלן
, בשומר שכר - שבויה כתובה יחד
עמו
, עם שבורה ומתה, ודין אחד להם,
אף כאן
בשואל -
שבויה עמו
, עם שבורה ומתה, ודין אחד להם.
ודחינן:
איכא למיפרך, מה לשומר שכר
שלא חילקה בו התורה בין מתה לשבויה,
שכן
דינו
לפטור
, ובכל אונס פטרה אותו התורה .
תאמר בשואל,
שבאים להשוות בו דין שבויה לדין מתה,
שכן
דנים אותו
לחיוב!
ניתן לומר, שהתורה חייבה בשואל רק באונס מיתה שעולה על דעתו, ולא באונס שבויה שלא עולה על דעתו.
אלא
ילפינן
כרבי נתן
.
דתניא: רבי נתן אומר
: כתוב בשואל "ונשבר או מת", במקום "ונשבר ומת".
"
או
" בא
לרבות שבויה,
שחייב עליה.
ותמהינן:
האי
"
או
"
מיבעיא ליה לחלק
, הרי "או" זה, צריך אותו כדי להפריד בין נשבר למת
! דסלקא דעתך אמינא עד דמיתברא ומתה לא מיחייב
, ואם הבהמה נשברה אינו חייב לשלם, אלא אם כן היא תמות,
קא משמע לן
תיבת "או", שעל שבורה בלבד - חייב.
הניחא
[אין קושיא]
לרבי יונתן,
הסובר בכל מקום שאין צורך בתיבת "או" כדי לחלק, ואף אם כתוב ונשבר ומת, המשמעות היא: או נשבר או מת. לפי דעתו אפשר לדרוש מ"או" לרבות שבויה.
אלא לרבי יאשיה,
החולק עליו,
מאי איכא
למימר!
ומביאה הגמרא פלוגתייהו דרבי יאשיה ורבי יונתן:
דתניא
: כתוב בתורה [ויקרא כ ח] "
איש אשר יקלל את אביו ואת אמו
מות יומת".
אין לי
חיוב מיתה
אלא
במקלל
אביו ואמו
בבת אחת , אם קלל
אביו בלא אמו
, או
אמו בלא אביו, מנין
שחייב מיתה?
תלמוד לומר
, לכן נאמר בהמשך הפסוק "
אביו ואמו קלל"
. נסמכה קללה לאביו בתחילת הפסוק, ונסמכה קללה לאמו בסוף הפסוק, וכאילו הכתוב אומר "
אביו קלל"
בנפרד, "
אמו קלל"
בנפרד,
דברי רבי יאשיה
.
רבי יונתן אומר
: כל מקום שהזכירה התורה שני דברים, ויש ביניהם אות וי"ו החיבור, כגון אביו ואמו ,
משמע שניהם כאחד
,