בבא מציעא 93b — תלמוד אויף ייִדיש

כי

הא נטר כדנטרי אינשי!

הרי הוא שמר כדרך השומרים, ולא היה לו להעלות על דעתו שמא תחליק, כיון שכך היא רגילות האנשים, שלא לחשוש לזה!

אמר ליה אביי

לרבה:

אלא מעתה,

אם שומר שמר כדרך שבעלי הבהמות רגילים לשמור, והוזקה הבהמה, שלדבריך הוא פטור, מה יהיה הדין, אם

על למתא בעידנא דעיילי אינשי

[נכנס השומר לעיר בשעה שדרך בני אדם להניח את הבהמות לבד בשדה, ולהכנס לעיר], ואינם חוששים שמא יקרה דבר בשעה שהם נכנסים, האם תאמר

הכי נמי דפטור,

משום ששמר כדרך שרגילים לשמור?

אמר ליה: אין.

אכן כך הוא הדין.

והוסיף ושאל אביי את רבה: אילו

גנא פורתא,

ישן השומר קצת, ולא שמר, והיה זה

בעידנא

[בזמן]

דגנו אינשי,

שרגילים הם לישון ואינם חוששים שיקרה דבר, האם

הכי נמי דפטור,

היות ששמר כדרך שרגילים לשמור, ואנוס הוא.

אמר ליה: אין.

איתיביה

אביי לרבה, מברייתא, ששנינו בה:

אלו הם

ה

אונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון

במקרה של תקיפת שודדים, המתואר בספר איוב [פרק א],

"ותפל שבא ותקחם, ואת הנערים הכו לפי חרב",

שאין באפשרות השומר להתקומם נגדם.

ומשמע משם, שאם היה באפשרותו לשמור אלא שלא חשש לשמור, אין זה פטור אונס.

אמר ליה: התם,

מה שהצריכה הברייתא דוקא אונס שאפילו אם ינסה לשמור מזה הוא לא יצליח, מדובר

בחזני מתא,

בשומרי העיר בלילות, שעליהם סומכים כל אנשי העיר בלילה, וצריכים לשמור יותר ולחשוש לכל דבר, ואין להם טענת פטור ששמרו כדרך השומרים.

איתיביה

אביי לרבה, מברייתא ששנינו בה:

עד מתי שומר שכר חייב לשמור?

כלומר, כמה הוא חייב לשמור, ורק כשישמור כך, ובכל זאת יוזק הפקדון, רק אז הוא יהיה פטור מחמת אונס?

עד כדי

האמור ביעקב אבינו, בשומרו את צאן לבן: [בראשית לא]

"הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה".

והוא שיעור כל מה שביכולתו לעשות. ומשמע שאם היה ביכולתו לשמור ולמנוע את הנזק, אלא שלא חשש לזה, הוא חייב, ואינו פטור מחמת ששמר כדרך השומרים

אמר ליה: התם נמי, בחזני מתא.

שומרי העיר בלילה, החייבים לשמור יותר מדרך השומרים, ועליהם לחשוש לכל דבר.

אמר ליה: אטו

וכי

יעקב אבינו,

שאמר ללבן "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה",

חזן מתא הוה!?

הרי שומר לבן לחוד היה, ואינו חייב לשמור יותר מכדרך השומרים.

ומתרצת הגמרא:

דאמר ליה

יעקב

ללבן: נטרי לך,

שמרתי עבורך

נטירותא יתירתא,

שמירה יתירה, יותר מהחיוב המוטל על שומר שכר, אלא הוספתי בשמירה לשמור

כחזני מתא,

החייבים לשמור בכל כוחם, ולא להסתפק בכדרך השומרים.

איתיביה

אביי לרבה מברייתא, ששנינו בה:

רועה שהיה רועה

בהמות של אנשי העיר בשכר,

והניח עדרו, ובא לעיר. בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס

בשעה שהיה בתוך העיר,

אין אומרים,

כיון שפושע הוא בהליכתו אולי

אילו היה שם היה מציל.

אין אנו תולים כל נזק בפשיעתו, בטענה שיתכן ואילו לא היה הולך לא היה קורה הנזק.

אלא, אומדין

משערים

אותו: אם

היה

יכול להציל

באם לא היה הולך לעיר אלא היה נשאר לשמור, שאז היה יכול להספיק להעבירם למקום אחר, הרי הוא

חייב. ואם לאו, פטור.

ומדייק אביי:

מאי לאו, דעל בעידנא דעיילי אינשי,

כדרך שרגילים השומרים להכנס, ואף על פי כן, אילו היו אומדים אותו שהיה יכול להציל, הוא היה חייב, על אף ששמר כדרך השומרים.

וקשה לרבה, הפוטר כששמר כדרך השומרים.

אמר ליה רבה:

לא

באופן הזה מדברת הברייתא. אלא באופן

דעל בעידנא דלא עיילי אינשי,

שלא שמר כדרך השומרים. ותמהה הגמרא:

אי הכי,

פושע הוא! שהרי הוא הניח את הבהמות באופן שאין דרך להניחם, ונכנס לעיר, ו

אמאי פטור

אילו משערים שלא היה יכול להציל? והרי הדין הוא שאם היה

תחילתו בפשיעה,

כגון כאן, שהניח הבהמות ובא לעיר בשעה שאין דרך בני אדם להניחם ללא שמירה, והניחם חשופים לכל מיני נזק,

וסופו באונס,

שבא זאב וארי, שאינו יכול להציל מהם,

חייב!

ומתרצת הגמרא: כאן מדובר בכגון

דשמע קל

קולו של

אריה, ועל.

ולכן אף כניסתו לעיר היא באונס, משום שפחד מן הארי.

אך שואלת הגמרא:

אי הכי,

שנכנס מפחד הארי, כיצד אומרת הברייתא ש

אומדין אותו

אילו היה יכול להציל אם לא היה נכנס לעיר? והרי

מאי הוה ליה למעבד!?

הרי הוא המתין עד הרגע האחרון, ולא הצליח לעשות כלום, וברח.

ומתרצת הגמרא: משערים אותו האם

היה לו

אפשרות וזמן

לקדם

את הארי

ברועים ובמקלות

להבריחו.

אך מקשה הגמרא:

אי הכי,

שמשערים אולי היה יכול להבריח את הארי,

מאי איריא,

מדוע דוקא

שומר שכר

משערים אותו אם היה יכול להבריחו ברועים ובמקלות?

והרי

אפילו שומר חנם, נמי

מוטל עליו לנסות להבריח את הארי על ידי רועים ומקלות!

דהא מר,

רבה,

הוא דאמר: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות, ולא קידם, חייב!?

ומתרצת הגמרא:

שומר חנם,

צריך לנסות להבריח הארי אם יש לו רועים ומקלות הבאים לעזרתו

בחנם.

ואילו

שומר שכר,

צריך לטרוח לגייס רועים לעזרתו אפילו

בשכר.

והברייתא, שדיברה דוקא בשומר שכר, זה בידוע שלא היתה לו אפשרות להביא עזרה בחינם. וכיון שהוא שומר שכר, משערים גם אם היה לו אפשרות וזמן לשכור אנשים,

ועד כמה

ממון צריך שומר שכר לשלם לעזרה?

עד כדי

שווי

דמיהן

של בהמות העדר.

ומקשה הגמרא:

והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין?

והרי אנוס הוא מהארי, ומדוע עליו להוציא הוצאות לשכור אנשים להבריח את האונס.

עונה הגמרא: חייב הוא להוציא, משום

דהדר שקיל דמיהן,

שהוא חוזר ונוטל את שכר המסייעים להברחת הארי

מבעל הבית.

ונמצא שאינו מוציא מכיסו. אלא, שמחובת שמירתו היא, להוציא בינתיים מכיסו לצורך השמירה.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי,

שאת דמי המסייעים בהברחת הארי משלמים הבעלים,

מאי אהני ליה מינה,

מה מרוויח הבעלים מהצלת בהמותיו כשהשומר שוכר מסייעים להצלה עד כדי דמי בהמותיו!? והרי לא הרויח כלום מההצלה, כי באותו הממון, היה קונה שוב בהמות.

ומתרץ אביי:

נפקא מינה,

הועילה לו ההצלה

לכושרא דחיותא

[כושר הבהמות], שרגילות הן לצרכיו.

אי נמי, לטרחא יתירתא,

שלא יצטרך לטרוח לקנות בהמות אחרות במקומן.

רב חסדא ורבה בר רב הונא, לא סבירא להו הא דרבה,

הפוטר שומר שכר כששמר כדרך השומרים. משום

דאמרי: להכי יהבי לך אגרא,

שכר על השמירה,

לנטורי לי נטירותא יתירתא,

כדי שתשמור יותר מדרך השומרים, ואין זה אונס, אלא בגדר עבירה.

בר אדא סבולאה,

היה שומר בהמות בשכר,

הוי קא מעבר חיותא,

העביר את הבהמות

אגמלא,

על הגשר שעל גבי נהר

ד"נרש".

דחפה חדא לחברתה, ושדיתה

[וזרקתה]

במיא.

אתא לקמיה דרב פפא, חייביה

לשלם.

אמר

ליה

בר אדא, השומר, לרב פפא:

מאי הוה לי למעבד.

אמר ליה: אבעי לך

לחשוש יותר,

לעבורי חדא חדא,

להעבירן כל אחת לבדה, כדי שלא תוכל האחת לדחוף את חברתה.

אמר ליה

: האם

ידעת ביה בבר אחתיך,

וכי מכיר אתה שומר שהוא בן אומתך,

דמצי למעבר חדא חדא.

המסוגל להעביר עדר של בהמות, אחת אחת, על כזה גשר!? הלא שמרתי כדך השומרים, ואין מי שחושש להעביר בהמות על גבי הנהר אחת אחת שמא תדחוף האחת את חברתה.

אמר ליה: כבר צווחו קמאי דקמך

לפוטרם באופן כזה משום ששמרו כדרך השומרים,

ולא איכא דאשגח בהו.

אדם הנקרא בשם "

איבו", אפקיד כיתנא, בי

בביתו של

רוניא.

אזל "שבו",

גזלן מזוין היה,

שמטיה מיניה,

חטף מרוניא את הפקדון שהופקד אצלו.

לסוף הוכר הגנב,

ותפסוהו.

אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה

רב נחמן את רוניא הנפקד לשלם, ואף שהיה אנוס, כיון שהוכר הגנב ואין לו הפסד אם ישלם, שהרי יוציא ממונו מהגזלן, ולכן, עליו לשלם, והוא יטרח להוציא את הממון מן הגנב.

לימא פליגא

רב נחמן, שחייבו לשלם, על

דרב הונא בר אבין

:

דשלח רב הונא בר אבין: נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, אם שומר חנם הוא,

יש בידו את הברירה:

רצה

השומר, הרי הוא

נשבע

שלא פשע ונגנבה באונס, ופטור. ואם

רצה

השומר לשלם, משלם לבעלים, והשומר

עושה עמו דין,

ומוציא הממון מיד הגנב.

אבל,

אם שומר שכר הוא,

משלם לבעלים. והשומר

עושה עמו דין, ואינו נשבע

לפטור עצמו שהיה באונס, כיון שאין כאן הפסד ממון, לפי שיכול להוציא הגניבה מן הגנב, ולכן הוא משלם לבעלים ועליו לטרוח להוציא מהגנב.

והרי רוניא היה שומר חינם, ובכל זאת חייבו רב נחמן לשלם על הגניבה, ולא כרב הונא, שאמר שומר חנם, אם רוצה, הרי הוא נשבע, ופטור.

אמר רבא: התם,

פשע רוניא, כי

גברי דפרמוסקא,

אנשי השלטון,

הוו קיימי

שם בשעת הגניבה.

דאי רמא קלא,

אם היה מרים קולו בצעקה,

הוו אתו ומצלין ליה.

וכיון שפשע בכך שלא צעק, חייב הוא לשלם.

מתניתין:

משנה זו באה להגדיר מה הוא מצב של אונס לגבי חיוב שומרים:

זאב אחד

שתקף את הצאן,

אינו אונס,

היות שיכול השומר לגרשו.

שני זאבים,

הרי זה

אונס.

רבי יהודה אומר: בשעת משלחת זאבים

מכת זאבים שניכר שזו מכה משולח מן השמים,

אף זאב אחד אונס.

שבשעת מכה אף זאב אחד תוקף ואי אפשר לעמוד נגדו.

שני כלבים אינו אונס,

שיכול לגרשם.

ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר

: באו הזאבים

מרוח אחת אינו אונס, משתי רוחות אונס.

הלסטים הרי זה אונס.

ומפרש בגמרא איזה לסטים

הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו אונס.

אימתי

כל האופנים שלמדנו הם אונס?

בזמן שבאו מאיליהן. אבל

אם

הוליכן

הרועה

למקום גדודי חיה ולסטים, אינו אונס.

מתה כדרכה הרי זה אונס.

סגפה

עינה ברעב או שהעמידה בקיץ בשמש או בחורף בקור

ומתה, אינו אונס.

ואף אם לא ברור אם מתה מחמת מה שסיגפה חייב, שתולים אנו מיתתה במה שסיגפה.

עלתה לראשי צוקין,

בעל כורחו, שלא הצליח למונעה מלעלות,

ונפלה

בעל כורחו,

הרי זה אונס.

העלה לראשי צוקין ונפלה,

אפילו בעל כורחו,

ומתה, אינו אונס,

שלא היה לו להעלותה לצוק.

גמרא:

שנינו במשנתנו: זאב אחד אינו אונס.

ומקשה הגמרא:

והתניא

בברייתא להיפך:

זאב אחד אונס!

אמר רב נחמן בר יצחק: ההיא,

הברייתא המחשיבה זאב אחד לאונס,

בשעת משלחת זאבים

[מכת זאבים],

ורבי יהודה היא,

האומר במשנתנו, בשעת משלחת זאבים אפילו זאב אחד אונס.

שנינו במשנה:

הלסטים, הרי זה אונס.

ומקשה הגמרא:

אמאי? לוקי

[העמד]

גברא להדי

[מול]

גברא,

והיה על הרועה להתקוטט עמו ולא להניחו לגנוב.

אמר רב: בלסטים מזוין.

איבעיא להו: לסטים מזויין ורועה מזויין, מהו?

האם צריך הרועה לריב עמו?

מי אמרינן, אוקי גברא להדי גברא,

והיות וגם הרועה מזוין, היה לו לריב עמו.

או דלמא, האי

[הלסטים]

מסר נפשיה

להסתכן ולגנוב, שעל מנת כן הוא בא.

והאי

[הרועה]

לא מסר נפשיה,

ואינו חייב להסתכן בשביל הבהמות.

ופושטת הגמרא את הספק:

מסתברא, דהאי מסר נפשיה, והאי לא מסר נפשיה.

ופטור מלשלם אם הניחו לגנוב, שאינו חייב להסתכן לריב עמו.

אמר

שאל

ליה אביי לרבה

: אם אירע מעשה, שבו

אשכחיה

[מצאו]

רועה

לגנב,

ואמר ליה

הרועה לגנב:

גנבא סריא

[גנב סרוח],

בדוכתא פלניא יתבינן,

במקום פלוני אנו רועים בהמותינו,