בבא מציעא 90a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

כן פרות

הדשות ב

תבואה שהיא

תרומה ומעשר,

אינו עובר

על חסימתן

משום "בל תחסום".

בפרות המרכסות - משום שהתבואה היא כבר לאחר גמר מלאכתה למעשר, ואין איסור חסימה אלא בתבואה שעדיין לא הגיעה לשלב של גמר מלאכה .

בפרות הדשות בתרומה ומעשר - מהטעמים שיתבארו להלן.

אבל מפני מראית העין,

שלא יאמרו שהוא חוסם בשעת דישה,

מביא בול,

כמות של מלא אגרוף

מאותו המין

שבו היא דשה,

ותולה לה בטרסקלין שבפיה,

בסל התלוי על צוארה, והיא יכולה לאכול ממנו תוך כדי עבודתה, כדי להראות לכל שאינו חוסמה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר

: אין צורך שיביא ויניח בסל שבפיה דוקא מן המין שבו היא דשה.

אלא,

מביא כרשינים ותולה לה

בסל שבצוארה, מפני

שהכרשינים יפות לה מן הכל,

ויותר מועילים לה הכרשינין מאשר היתה אוכלת אפילו מאותו המין.

ורמינהי

סתירה לברייתא זו, ממה ששנינו בברייתא אחרת:

"פרות המרכסות" בתבואה, אינו עובר

משום בל תחסום,

מפני שכבר נגמרה מלאכתה של התבואה למעשר.

ו

אילו "פרות

הדשות" בתרומה ומעשר, עובר משום בל תחסום.

ונכרי הדש בפרתו של ישראל

את פירותיו של הנכרי,

אינו עובר

הישראל, שהשאיל לו פרתו,

משום בל תחסום,

גם אם אמר לו הישראל לחסום בשעת הדישה.

וישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום.

קשיא תרומה אתרומה. קשיא מעשר אמעשר?!

שהרי הברייתא הראשונה מתירה לחסום בדישת תרומה ומעשר. ואילו הברייתא השניה אוסרת?!.

בשלמא תרומה אתרומה, לא קשיא,

כאן,

הברייתא שהתירה לחסום, מדברת

בתרומה,

ומותר לחוסמה כיון שאסור להאכיל את התרומה לבהמה.

כאן,

הברייתא שאסרה לחסום, דיברה

בגידולי תרומה,

שזרע תרומה. וגידוליה דינם כתרומה, מדרבנן. וכיון שמן התורה אין הגידולים תרומה, אסור לחוסמה.

אלא מעשר אמעשר, קשיא.

וכי תימא

[שמא תאמר ותתרץ],

מעשר אמעשר נמי לא קשיא.

כאן,

הברייתא שהתירה לחסום, דיברה

במעשר

מן התורה, האסור לבהמה.

כאן,

הברייתא שאסרה לחסום, דיברה

בגידולי מעשר,

שאין להם דין מעשר, וחולין גמורים הם.

אין זה תירוץ, כי

בשלמא גידולי תרומה,

שהם

תרומה

מדרבנן, שפיר אפשר לומר שהוצרכה הברייתא ללמדנו, כיון שמדאורייתא אינם תרומה, אסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.

אלא גדולי מעשר, חולין נינהו

אפילו מדרבנן, והרי הם ככל הפירות, ואין צריך להשמיענו שאסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.

דתנן: גידולי טבל וגידולי מעשר שני

-

חולין.

כיון שהגידולים גדלים רק לאחר שהזרע מרקיב בארץ ואינם חלק מהזרע אין בהם איסור.

ואם כן, עלינו לפרש את הברייתות במעשר ממש, ולא בגידולי מעשר. ולפי זה קשה הסתירה ביניהן, בשאלה האם מותר לחסום בדש מעשר או לא!

אלא,

מתרצת הגמרא:

לא קשיא.

הא,

הברייתא שאסרה לחסום את הפרה הדשה במעשר, דיברה

במעשר ראשון

הניתן ללוי ואין בהם קדושה והם ככל שאר פירות.

הא,

הברייתא שהתירה לחסום, דיברה

במעשר שני,

שהוא ממון גבוה ואיננו של הבעלים [אלא שהוא מצווה לאוכלו בירושלים], ולא ציותה תורה שלא לחסום, אלא רק את הבעלים, הדש בתבואה שלו, שיתן ממנה גם לבהמה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו", בדישו שלו, ולא בדש את של אחרים. ומעשר שני הוא ממון גבוה, ואינו שלו.

ואיבעית אימא, הא והא,

בין הברייתא המתירה ובין האוסרת, מדברות

במעשר שני. ולא קשיא.

הא,

הברייתא המתירה לחסום,

רבי מאיר,

הא,

הברייתא האוסרת לחסום,

רבי יהודה.

ומבארת הגמרא באיזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה הדבר תלוי:

הא רבי מאיר, דאמר מעשר ממון גבוה הוא,

ואין איסור חסימה אמור אלא בדש פירות שלו, ולא בדש פירות של אחרים ושל ממון גבוה

הא רבי יהודה, דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא.

ופרה הדשה במעשר שני, כיון שהפירות שלו, אסור לו לחסום.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי,

שיהיה מקרה שבהמה תדוש במעשר שני, ועדיין התבואה צריכה דישה? והרי קודם דישה לא נגמרה מלאכתם של הפירות, ואין מפרישים מהם מעשר.

כגון, שהקדימו

להפריש את המעשר שני

בשבלין

[כשהתבואה עדיין בקשיה], אף שעדיין אין התבואה חייבת אז בהפרשה.

ומקשינן:

ולרבי יהודה,

אף שסבר מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומותר להאכילו לבהמה, עדיין תיקשי,

והא בעי

לאכול את המעשר בתוך ה

חומה

של ירושלים, וחוץ לחומה אסור לאכול מן המעשר שני, וצריך לחסום בהמתו כדי שלא תאכל ויעבור על איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה.

ומתרצינן:

כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי,

תוך חומות ירושלים, ומותר לאכול שם מעשר שני.

איבעית אימא

[אם תרצה נאמר],

לא קשיא.

וניישב הסתירה כך:

כאן,

ברייתא המתירה לחסום, מדברת בדש

במעשר

שני שהופרש מטבל

ודאי,

שמעשרותיו הם מן התורה.

כאן,

ברייתא שאסרה לחסום, מדברת

במעשר דמאי,

והם פירות הלקוחים מעם הארץ, שחייבו חכמים להפריש מהם מעשר שמא לא הפריש מהם עם הארץ. וכיון שמן התורה אין דין לחשוש על תבואת עם הארץ שמא לא הפריש ממנה, נמצא שהמעשר המופרש ממנו, הוא חולין מן התורה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.

השתא

[ועכשיו],

דאתית להכי

[שבאת לידי כך], וחילקת לענין איסור חסימה בין מעשר ודאי למעשר דמאי, אף הסתירה מ

תרומה אתרומה, נמי לא קשיא,

כאן,

הברייתא שהתירה לחסום, מדברת

בתרומת ודאי,

שאסור להאכיל לבהמה ממנה, ומותר וצריך לחוסמה.

כאן,

הברייתא שאסרה לחסום, מדברת

בתרומת דמאי,

שאף על פי שמדרבנן יש בה דין תרומה, בכל זאת, כיון שמן התורה אין זו תרומה, אסור לחסום את הבהמה.

ומקשה הגמרא:

בשלמא "מעשר דמאי", איכא

[יש מעשר מפירות דמאי], ועל מעשר זה אסרנו מלחסום את הבהמה הדשה בהם.

אלא "תרומת דמאי", מי איכא!?

והרי אפילו מדרבנן אין מפרישין תרומה מפירות דמאי, אלא רק מעשר!

והתניא,

וכן שנינו:

אף הוא,

יוחנן כהן גדול:

א.

ביטל את הוידוי,

שלא יאמרו וידוי מעשרות בשעת ביעור מעשר, כיון שאומרים בו "ביערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי", וזהו דוקא בזמן שנותנים המעשר ללויים, אבל לאחר שקנס עזרא את הלויים, וגזר לתת לכהנים את המעשר ראשון הראוי ללווים, אי אפשר להתודות ולומר "וגם נתתיו ללוי".

ב.

וגזר על הדמאי.

הלוקח פירות מעם הארץ, שיהיה חייב להפריש מהם מעשרות.

לפי ששלח בכל גבול ישראל, וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד.

אבל במעשרות היו מזלזלין ולא מפרישין.

ושמע מינה שלא חששו בפירות דמאי לגזור, אלא רק למעשרות, ולא לתרומה.

אלא, לא קשיא.

כאן,

הברייתא המתירה לחסום בתרומה, מדברת

בתרומת מעשר ודאי

לאחר שמפרישים מן הטבל את המעשר ראשון ונותנו ללוי, מפריש הלוי מן המעשר ראשון תרומת מעשר מן המעשר - ודינה כדין תרומה ואסורה לבהמה.

כאן,

הברייתא האוסרת לחסום בתרומה, מדברת

בתרומת מעשר,

המופרשת מן מעשר ראשון של

דמאי,

ומן התורה אין בה דין תרומה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בה.

בעו מיניה מרב ששת

: בהמה ש

היתה אוכלת, ומתרזת.

שהיה המאכל קשה למעיה, וגורם לה להתריז,

מהו

שיחסמנה מלאכול, כדי שלא יהיה לה חולי במעיה.

וצדדי הספק הם:

האם מה שאסרה תורה לחסום הוא

משום דמעלי לה,

מועיל ובריא לה האכילה בשעת הדישה,

ו

לכן,

הא,

כשאכילתה גורמת לה להתריז, ש

לא מעלי לה,

יהיה מותר למונעה מאכילה.

או דילמא,

האיסור לחסום הוא משום

דחזיא

ומצטערה,

שהיא רואה את התבואה שהיא דשה, ואם היא חסומה מלאכול נגרם לה צער.

והא,

המתרזת, הגם שהמאכל מזיק לה, בכל זאת,

חזיא, ומצטערא.

אמר להו רב ששת: תניתוה,

שנינו בברייתא דבר זה, ומתוכה יש לפשוט את הספק:

רבי שמעון בן יוחי אומר

: בהמה שחסמה, אין מועיל להצילו מן האיסור מה שיתלה בצוארה סל עם מין אחר ממה שהיא דשה בו שתאכל ממנו. אלא

מביא כרשינים ותולה לה,

מפני

שהכרשינים יפות לה,

מועילות וטובות לבריאותה

מן הכל,

גם יותר מהתבואה שהיא דשה בה.

שמע מינה,

ממה שהתיר רבי שמעון לתלות בצוארה כרשינים, שטעם איסור חסימה הוא

משום דמעלי לה הוא,

וכשתולה לה כרשינים המועילות לה יותר, אין בזה איסור לא תחסום.

שמע מינה,

נפשט הספק שמותר לחוסמה כשאין המאכל מועיל לה, אלא הוא גורם לה לחולי מעים והתרזה.

איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי "חסום פרתי, ודוש בה

את תבואתך"? ואיסור לא תחסום בודאי שאין בזה, וכמו ששנינו בברייתא, נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר. אבל יתכן ויהיה בזה איסור אמירה לנכרי, שאסרו חכמים לישראל במעשה האסור לו לעשותו, לומר לגוי לעשותו. וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, כי אמרינן,

מתי אנו אומרים כי

אמירה לנכרי

לעשות מעשה איסור, הוא איסור "

שבות",

איסור מדרבנן,

הני מילי

[זהו דוקא]

לענין שבת, דאיסור

חמור הוא, והעובר עליו ענוש

סקילה. אבל חסימה, דאיסור לאו

הוא, ועונשו רק מלקות,

לא

החמירו לאסור על הישראל לומר לגוי לעשות האיסור.

או דלמא, לא שנא.

ואף באיסור לאו בלבד אסרו חכמים לומר לגוי לעשות איסור.

תא שמע

ממה ששנינו:

נכרי הדש בפרתו של ישראל, אינו עובר משום בל תחסום,

כיון שהחוסם הוא הגוי.

ומלשון "אינו עובר", משמע, רק

מעבר הוא דלא עבר

על הלאו של לא תחסום.

הא איסורא, איכא.

משום שצוה לגוי לעשות איסור, לחסום את הבהמה, ואסור לצוותו כך, מחמת איסור דרבנן של אמירה לנכרי.

ודוחה הגמרא:

בדין הוא דאיסורא נמי ליכא.

שאין איסור אמירה לנכרי באיסור לאו. ומה שנקטה הברייתא לשון "אינו עובר", שמשמעותו היא שאינו עובר על הלאו אבל אסור לעשות כן, הוא

איידי

[אגב]

דתנא סיפא, דישראל הדש בפרתו של נכרי,

ששכרה ממנו לדוש בה וחסמה,

עובר

על הלאו של לא תחסום,

תנא רישא

בנכרי הדש את תבואתו בפרתו של ישראל וחוסמה בציוויו של הישראל, בלשון

אינו עובר

על איסור לא תחסום, אף ששם מותר לגמרי, ולא רק שאינו עובר באיסור.

תא שמע

ממה

דשלחו ליה לאבוה דשמואל

: