בבא מציעא 81a — תלמוד אויף ייִדיש

הא

אם רק יאמר לו

גמרתיו

את החפץ, עדיין

שומר שכר

הוא, עד שיאמר לו בפירוש טול את שלך.

ומתרצת הגמרא:

לא

תדייק כך!

אלא, אף אם אמר גמרתיו, נעשה שומר חינם.

וכוונת המשנה לומר,

הא

אם אמר לו

הבא מעות

ואחר כך

טול את שלך

, עדיין

שומר שכר

הוא.

והטעם הוא, כיון שגילה דעתו שרצונו להחזיק בחפץ כמשכון עד שישלם לו מעותיו.

ומקשה הגמרא: לפי המתבאר משמע,

אבל

אם אמר

גמרתיו מאי? שומר חינם

הוא, אפילו שלא אמר במפורש טול את שלך.

אי הכי, אדתני

במשנה,

"וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חינם",

הרי עדיף ש

נשמעינן "גמרתיו", ו

ממילא נדע ב

כל שכן, "טול את שלך".

ולמה השמיעה המשנה את דינה ב"טול את שלך" דווקא?

ומתרצינן: "

טול את שלך" איצטריכא ליה

, לתנא של המשנה, לומר את דינו דוקא במקרה זה.

כי

סלקא דעתך אמינא,

שבמקרה זה,

שומר חינם נמי לא הוי

, שהרי אמר לו במפורש טול את שלך, והסיר אחריותו ממנו,

קא משמע לן

ששמירת שומר חינם לא הסיר מעצמו.

איכא דאמרי, אמר רב נחמן בר פפא

, אכן אם רק אמר לו לבעל החפץ "גמרתיו", עדיין שומר שכר הוא.

ו

אף אנן, נמי תנינא: וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות, שומר חינם.

מאי לאו, הוא הדין

אם אמר

גמרתיו

שומר חינם הוא.

ודוחה הגמרא:

לא! טול את שלך, שאני

, שהסיר אחריותו מהחפץ במפורש. אבל אם רק אמר לבעלים גמרתיו, עדיין שומר שכר הוא.

הונא מר, בר מרימר,

כאשר היה עומד

קמיה דרבינא, רמי

בענין זה, סתירה לכאורה של שתי

מתניתין אהדדי, ומשני

[ומיישב את הסתירה בין המשניות, וכפי שיתבאר להלן]:

מצד אחד

תנן,

שנינו כאן:

וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות, שומר חינם.

ומשמע,

והוא הדין לגמרתיו

[כלישנא קמא].

ורמינהו

סתירה לכך, ממה ששנינו לקמן [צח ב] במשנה:

אמר לו שואל

למשאיל:

שלח

בהמתך ביד שליח זה אלי,

ושלחה

המשאיל,

ומתה

קודם שבאה ליד השואל

, חייב

השואל.

וכן בשעה שמחזירה

, וכפי שנתבאר לעיל.

וסברה הגמרא, כי בשעה שמחזירה, דומה הוא לאומן האומר לבעלים "גמרתיו". ולמרות זאת, נתבאר שדיני שואל החייב באונסין לא סרו מעליו, עד שתבא הבהמה ליד משאיל ממש. ואם כן, אף אם אמר לו גמרתיו, יתחייב כשומר שכר, כדין אומן!?

ומשני,

לפי מה ש

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, לא שנו

בשואל שחייב, אפילו ששלחה ביד השליח לבעליה,

אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה

, שאז עדיין שואל הוא, שהרי קיבל עליו חיובי אונסין עד זמן פלוני.

אבל

לאחר ימי שאילתה, פטור.

ולכן, אומן האומר לבעלים גמרתיו, דינו כשומר חינם, שהרי גמרתיו דומה לשואל המחזיר לאחר ימי שאילתה.

איבעיא להו

, האם שואל המחזיר לאחר ימי שאילתה

פטור מ

חיובי

שואל

[אונסין],

וחייב כשומר שכר

[בגניבה ואבידה],

או דלמא, שומר שכר נמי לא הוי

, אלא שומר חינם, שאינו חייב אלא אם פשע בשמירתה?

אמר אמימר, מסתברא, פטור משואל, וחייב כשומר שכר

.

והטעם,

הואיל ונהנה

השואל מכך שהשאילו לו בעליה,

מהנה

הוא את הבעלים, בכך שמקבל על עצמו חיובי שומר שכר [עיין הערה 12 1].

תניא כוותיה דאמימר: הלוקח,

קונה

כלים מבין האומן

, כדי

לשגרן,

לשלוח אותם לבית חמיו כסבלונות [מתנות] לארוסתו,

ואמר לו

לאומן:

אם מקבלין

אותן

ממני

בבית חמי

, אני נותן לך דמיהן. ואם לאו, אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן.

כלומר, ישומו כמה דמים יתרצה החתן לתת כדי שתכיר לו ארוסתו טובה על כך שרצה לתת לה מתנות, ודמים אלו יתן לו, ואת הכלים ישיב לו,

ונאנסו

הכלים, ונשברו.

אם נאנסו

בהליכה

לבית חמיו,

חייב

לשלם דמיהן, שהרי נתכוון לקנותם באופן גמור, אלא אם כן יתברר שאינם רוצים ליטלם ממנו, אבל כל עוד שלא נתברר כך נחשבים כקנויים לו לגמרי.

אבל

אם נשברו

בחזירה,

שכבר נתברר שאין דעתו לקנותם,

פטור, מפני שהוא

באותה שעה

כנושא שכר

[שומר שכר] הפטור באונסין. ומכל מקום נתבאר כאמימר, ששומר שכר הוא, ולא שומר חינם.

מעשה ב

ההוא גברא, דזבין ליה חמרא

חמור

לחבריה.

אמר ליה

הקונה למוכר:

קא ממטינא ליה,

אני מתכוון להביא את החמור

לדוכתא פלוני

למקום פלוני כדי למוכרו שם

, אי מזדבנא

[אם יימכר]

מוטב,

ואשלם לך דמיו,

ואי לא

ימכר שם,

מהדרנא ליה

אחזיר לך את החמור

ניהליך

, אליך, כי איני חפץ לקנותו אלא אם אצליח למוכרו שם.

אזל

לאותו מקום.

ולא אזדבנא,

ולא מכר את החמור.

ובהדי דקא אתא

חזרה למקום המוכר

, איתניס

החמור.

אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה

את הקונה לשלם דמיו למוכר.

איתיביה רבה לרב נחמן

, הרי שנינו: דוקא אם נאנסו

בהליכה חייב. ובחזרה פטור, מפני ש

כבר נתברר שאינו חפץ לקנותו, ואין

הוא

אלא

כנושא שכר,

הפטור מאונסין.

אמר ליה: חזרה דהאי,

של אותו אדם הלוקח חמור כדי למוכרו, גם היא בכלל

הליכה היא

נחשבת.

מאי טעמא? סברא הוא,

כי הרי

בחזירתו, אילו אשכח

היה מוצא קונים

לזבוניה,

למכור להם,

מי לא זבנה!?

ולכן, שונה הוא מדין הלוקח כלים מבית האומן, שהרי שם, לאחר שלא קיבלו ממנו בבית חמיו, נתברר שאינו חפץ לקנותם.

שנינו במשנה: אדם האומר לחבירו,

שמור לי

שדי

ואשמור

אני

לך

את שדך, הרי הוא

שומר שכר.

וסברה הגמרא, שמדובר כאן כאשר שניהם שומרים באותה שעה.

ומקשה הגמרא:

ואמאי

חייב כשומר שכר? הרי

שמירה בבעלים היא!

[ואפילו אינו נמצא יחד עימו, אם באותה שעה עושים שניהם כל אחד לחבירו, אף היא שמירה בבעלים היא, ופטור מחיובי שמירה].

אמר רב פפא

: כאן מדובר בכגון

דאמר ליה: שמור לי היום, ואשמור לך למחר

. ואינם עושים במלאכה באותה שעה, ולכן לא נחשב הדבר כ"שמירה בבעלים", אלא שומר שכר גרידא הוא, לפי שבשכר שמירתו היום, ישמור לו חבירו מחר.

תנו רבנן: אמר לו, שמור לי ואשמור לך.

או השאילני

בהמתך

ואשאילך

בהמתי [אף במקרה כזה אינו נחשב שואל החייב באונסין, שהרי תמורת בהמה זו ששאל ממנו עליו להשאילו בהמתו מחר, ודין שואל נאמר דוקא אם כל ההנאה שלו, כלומר, אינו חייב ליתן שום דבר בתמורה].

או

שמור לי, ואשאילך.

או

השאילני ואשמור לך.

כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.

ומקשה הגמרא: [כדלעיל]

ואמאי

שומרי שכר הן, הרי

שמירה בבעלים היא?

ומתרצינן: [כדלעיל]

אמר רב פפא: דאמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך מחר

, ואינם עושים במלאכה באותה שעה.

מעשה ב

הנהו אהלויי

[מוכרי בושם הקרוי אוהל או אהלות],

דכל יומא הוה אפי לה,

היה אופה להם לחם

חד מינייהו

איש איש ביומו.

ההוא יומא, אמרו ליה

מוכרי הבשמים

לחד מינייהו: זיל, אפי לן!

לך ואפה לנו לחם היום.

אמר להו: נטרו לי גלימאי,

שימרו את בגדי עד שאסיים לאפות לכם לחמכם.

אדאתא

עד שחזר האופה ממלאכתו,

פשעו בה

חבריו, ולא שמרו את בגדו,

ואגנוב.

אתו לקמיה דרב פפא

לדין.

חייבינהו

, משום שפשעו בשמירתם.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: אמאי

חייבת אותם? הרי

פשיעה בבעלים היא

, שהרי עשו במלאכתם יחדיו, כי בשעה ששמרו גלימתו, אפה להם את לחמם?

איכסיף רב פפא

, בוש על שנכשל בדבר הלכה.

לסוף איגלאי מילתא, דההוא שעתא

שנגנבה הגלימה

, שכרא הוה קא שתי,

השתכר האופה, ולא עשה מלאכתם באותה שעה, ולכן אינה פשיעה בבעלים וחייבים לשלם דמיה.

והוינן בה:

הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור, משום הכי איכסיף

, שהיה לו לפוטרם.

אלא למאן דאמר פשיעה בבעלים חייב,

ואינו דומה לדין שמירה בבעלים שפטור [והטעם עיין בהערה].

אמאי איכסיף

רב פפא, והרי כדין חייבם?

ומבארת הגמרא:

אלא, ההוא יומא, לאו דידיה הוה,

לא היה זה היום הקבוע בו חייב מוכר זה לאפות לכולם את לחמם.

ואמרו ליה לדידיה, זיל אפי לן את

היום, ואפילו שאין זה יומך הקבוע.

ואמר להו, בההוא אגרא דקא אפינא לכו, נטורו לי גלימאי

, ובמקרה כזה נעשים הם שומרי שכר על גלימתו, שהרי אינו מחויב לאפות ביום זה, ואין אפייתו אלא כתשלום על שמירת הגלימה.