בבא מציעא 80a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

השוכר

מחברו

את הפרה

, אם שכרה על מנת

לחרוש בהר

, ושינה מתנאי השכירות,

וחרש

עמה

בבקעה,

אם נשבר הקנקן,

יתד המחרישה שחודו ננעץ בקרקע ועושה אותה תלמים תלמים

, פטור,

משום שאדמת בקעה קלה יותר לחרישה מאדמת ההר.

ואם נשבר הקנקן בבקעה, ודאי הוא שהיה נשבר גם אם היה חורש בהר, ואין הנזק מחמת ששינה מתנאו של בעל הבית.

אבל אם שכרה על מנת לחרוש

בבקעה

, שבה הקרקע רכה יותר,

וחרש

עמה

בהר, אם נשבר הקנקן, חייב.

שהרי אם לא היה משנה מתנאו של בעל הבית, יש להניח שלא היה נשבר הקנקן, משום שקרקע ההר קשה יותר, ואם היה חורש בבקעה לא היה נשבר.

ודין נוסף מתבאר במשנה:

השוכר את הפרה

כדי

לדוש בקטנית, ודש בתבואה

, והחליקה הפרה והוזקה,

פטור

. משום שקטנית חלקה מהתבואה, ולא בא הנזק מחמת ששינה, אלא להיפך, אם לא היה משנה הסבירות גבוהה יותר שתחליק.

אבל אם שכרה

לדוש בתבואה

, ושינה

ודש בקטנית, חייב. מפני שהקטנית מחלקת

, ואם לא היה משנה מתנאו של בעל הבית, לא היתה מחליקה.

גמרא:

והוינן בה:

היכא דלא שני בה

, כגון ששכרה לחרוש בהר וחרש בהר, ונשבר הקנקן,

מאן משלם

את דמי הקנקן? האם אשם בדבר המנהיג את הבהמה, או הפועל האוחז ביתד המחרישה?

אמר רב פפא

: המנהיג,

דנקיט פרשא,

שתופס את המוסרה,

משלם

, לפי שאם היה מוליכה יפה בתוך התלם, לא היה נשבר הקנקן.

רב שישא בריה דרב אידי אמר: דנקיט מנא,

האוחז ביתד המחרישה

משלם

, שאם לא היה מעמיק כל כך את חוד המחרישה בקרקע, לא היה נשבר.

והלכתא: דנקיט מנא, משלם.

ואי

מקום החרישה הוא

דוכתא דמחזקא גונדרי,

מקום אבנים וטרשים,

תרוויהו משלמים

, משום שבמקום זה יכול הדבר לקרות גם באשמת המנהיג וגם באשמת החורש, וספק הוא, ומספק חולקים את התשלום ביניהם.

אמר רבי יוחנן: המוכר פרה לחבירו, ואמר לו

בשעת מכירה, דע לך, כי

פרה זו נגחנית היא, נשכנית היא, בעטנית היא, רבצנית היא,

כל המומין האלו יחדיו,

ו

באמת

היה בה מום אחד

מהן בלבד,

וסנפו,

הזכירו המוכר

בין המומין

שלא היו בה, כגון שהיתה בעטנית, ואמר לו "רבצנית היא, בעטנית היא, נגחנית היא",

הרי זה מקח טעות.

לפי שיכול הלוקח לטעון, נוכחתי שאינה רבצנית ונגחנית, וסבור הייתי שבכולן שיקרת, ואף נגחנית אינה, ועתה נתברר שנגחנית היא, ועל דעת כן לא קניתי.

אבל אם אמר לו

המוכר בשעת מכירה, יש בה

מום זה

, כגון נגחנית,

ומום אחר

, ולא פירש לו מהו אותו מום אחר, ואכן נתברר שנגחנית היא, אף אם אין בה מום אחר,

אין זה מקח טעות

, שהיה לו לבדוק אם נגחנית היא, שהרי מום זה אמר לו במפורש.

תניא נמי הכי: המוכר שפחה לחברו, ואמר

לו

המוכר בשעת מכירה

, שפחה זו שוטה היא, נכפית היא

[מחלת נפילה]

, משועממת היא,

משוגעת, ויש בה כל המומין האלו יחדיו,

והיה בה מום אחד

מהם בלבד, כגון שהית שוטה,

וסנפו,

הזכירו המוכר

בין המומין

שמנה, כגון שאמר לו "שוטה היא, משועממת היא, נכפית היא" כדלעיל,

הרי זה מקח טעות

, שיכול הלוקח לטעון, נוכחתי שאינה נכפית, וסבור הייתי שמשקר היית בכל ואין בה מומין כלל,

אבל אם אמר לו מום זה

יש בה, כגון שוטה,

ומום אחר

, ולא נקב במום מסוים,

אין זה מקח טעות

, ואינו יכול לטעון נוכחתי שאין בה מום אחר, שהיה לו לבדוק אם שוטה היא, שהרי זה אמר לו במפורש.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: המוכר שפחה לחבירו, ומנה לו את כל המומין דלעיל, ואכן

היו בה כל המומין הללו

, והוא אינו מקפיד אלא על מום אחד מהם

, מהו?

האם יכול הוא לטעון, סבור הייתי שאתה מונה מומין רבים, מה שיש בה ומה שאין בה, ואילו ידעתי שמום זה אכן יש בה, לא הייתי קונה, או לא?

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דרבא, היו בה כל המומין הללו, אין זה מקח טעות.

מתניתין:

השוכר את החמור

על מנת

להביא עליה חיטין, והביא עליה שעורין,

שהם קלים מהחיטין, והוסיף על כמות השעורים שעליה עד שהגיעו למשקל חיטין בכמות שרגילה היא לשאת בחיטין, וניזוקה הבהמה,

חייב

.

וכן אם שכרה להביא עליה

תבואה, והביא עליה תבן,

שמשקלו הוא קל מן התבואה [תבואה היא החלק העליון של השיבולת עם הגרעינים, והתבן הוא החלק התחתון שאינו אלא קש], והוסיף על כמות התבן עד שהגיע למשקל התבואה שרגילה היא לשאת,

חייב.

מפני שהנפח

של המשא,

קשה

לבהמה

כמשאוי

, כלומר, אף שמשקל התבן פחות, אם הוסיף על הנפח, קשה עליה המשא, אפילו שמבחינת המשקל שווה הוא עתה למשקל התבואה שהיא רגילה לשאת.

אבל אם שכרה

להביא

עליה

לתך

[חצי כור]

חיטין,

והביא

עליה

לתך שעורים, פטור,

שהרי לא הוסיף בנפח.

ואם מוסיף על

משאו חייב.

כמו שנתבאר.

וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב.

סומכוס אומר משום רבי מאיר: סאה לגמל, שלושה קבין לחמור

. אבל בפחות משיעור זה, אף שהוסיף מעט על הנפח פטור.

גמרא:

איתמר

, מה ששנינו, שהנפח קשה לבהמה,

אביי אמר, קשה כמשאוי תנן.

רבא אמר, קשה למשאוי תנן.

ומפרשינן:

אביי אמר קשה כמשאוי תנן

, כלומר קשה הנפח לבהמה כמשאוי - כמשקל, והיינו

נפחא כתקלא

הנפח כמשקל הוא, וכיון שנפחם של השעורים שווה לנפחם של חיטין, אין לו להוסיף משקל נוסף, שאין לו להגדיל את הנפח.

ואי מוסיף שלושה קבין

, לדעת אביי אפילו אם עדיין יהיה משקל המשא קל ממשקל חיטין שרגילה לשאת,

חייב!

משום שהנפח קשה לה כמשקל.

רבא אמר: קשה למשאוי תנן

, כלומר, אם ירבה את הנפח עד שיגיע המשקל למשקל חיטין שרגילה לשאת, חייב. משום

שתקלא כתקלא,

משקלם בשעה זו לאחר התוספת זהה

, ונפחא הוי תוספת,

ומקשה הוא עליה במה שהוסיף על הנפח.

כלומר, לפי רבא דוקא אם יוסיף במשקל המשא עד שיגיע למשקל חיטין, דוקא אז חייב משום תוספת הנפח. אבל אם קל המשא ממשקל החיטין, אף שבנפח רב הוא מאוד, פטור.

ומוכיחה הגמרא ממשנתנו כאביי:

תנן, השוכר את החמור להביא לתך חיטין, והביא לתך שעורין, פטור

. שהרי לא הוסיף, וודאי אונס הוא, שהרי השעורים קלים מן החיטים.

ואם הוסיף על משאו

של החמור עוד שעורים

, חייב.

והוינן בה:

מאי לאו

, מדובר באופן שהוסיף

שלושת קבין

, וחייב למרות שאף לאחר התוספת קל המשא ממשא חיטים, ומוכח כאביי, המחייב בתוספת נפח אפילו אם המשקל פחות ממשקל חיטין שסיכמו ביניהם, [לתך].

אך דוחה הגמרא:

לא

, מדובר במשנה בכגון שמוסיף

סאה

, ואז משקל השעורים הוא כמשקל החיטין, וחייב משום תוספת הנפח אף לרבא.

ומקשה הגמרא: כיצד יתכן לפרש דברי המשנה כשהוסיף סאה לחמור?

והא עלה,

על מה שנאמר אם הוסיף חייב,

קתני

במשנתנו:

וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר, סאה לגמל, שלושה קבין לחמור.

ואם כן מבואר במשנתנו כאביי, שאם הוסיף שלושה קבין לחמור חייב, אפילו שמשאו קל ממשא חיטין!?

ומתרצינן:

הכי קאמר

התנא במשנתנו:

היכא דלא שני,

אלא כגון,

חיטין והביא חיטין, או שעורין והביא שעורין, כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר, סאה לגמל שלושה קבין לחמור.

כלומר, אם התנה עמו להביא חיטין במשקל מסוים, והביא במשקל רב יותר, אם שיעור התוספת הוא סאה לגמל או ג' קבין לחמור, חייב בנזקי הבהמה. אבל אם שינה, כגון חיטין והביא עליה שעורין, הרי אם קל המשא ממשא חיטין, אף שהוסיף הרבה פטור, כדעת רבא.

תא שמע

ממה ששנינו:

השוכר את החמור להביא לתך חיטין,