בבא מציעא 75b — תלמוד אויף ייִדיש

כל ימי גריד

[לשון יובש, שהארץ יבשה בימות החמה שאין גשמים יורדין],

אחד

הם, כלומר: מותר לומר עדור עמי ביום זה, בימות החמה, ואעדור עמך ביום אחר בימות החמה, ואין חוששין שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו.

וכן

כל

תקופת

ימי רביעה

[ימות הגשמים, על שם שהגשם רובע את הקרקע ],

אחת

היא, כלומר: מותר לומר עדור עמי ביום זה בימות הגשמים, ואעדור עמך ביום אחר בימות הגשמים.

אבל

לא יאמר לו: חרוש

עמי

ביום זה

בגריד, ואני אחרוש עמך

ביום אחר

ברביעה,

כי ימי רביעה קשין למלאכה בשדות .

רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת, ויש רבית מאוחרת

ושניהם אסורים משום אבק רבית .

כיצד: נתן עיניו ללוות הימנו, והוא משלח

לו

דורון,

ואומר: בשביל שתלוני, זו היא רבית מוקדמת.

לוה הימנו ו

כבר

החזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו

דורון

ואומר: בשביל מעותיך

שהיו בטילות אצלי, זו היא רבית מאוחרת

.

רבי שמעון אומר: יש רבית דברים

שאסורה מדרבנן כגון:

לא יאמר לו

הלוה למלוה לבשרו:

דע כי

בא איש פלוני ממקום

פלוני [ואסור רק כשלא היה עושה כן אם לא הלוהו ].

ואלו עוברין

על איסורי רבית מהתורה:

המלוה, והלוה, והערב, והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר

[הכותב את השטר]

עוברים

: א.

משום לא תתן

[ויקרא כה לז], ב.

ומשום אל תיקח מאיתו

[שם] , ג.

ומשום לא תהיה לו כנושה

[שמות כב כד], ד.

ומשום לא תשימון עליו נשך

[שם], ה.

ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'

[ויקרא יט יד].

ואין הכוונה שכולם עוברים בכל אלו הלאוין, אלא המלוה בלבד עובר בכולן, ואילו הלוה והערב והעדים, מבואר בגמרא על איזה לאו מהלאוין, עוברים.

גמרא:

תניא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל

הלוה

להקדים לו

למלוה

שלום, שאסור להקדים לו שלום? תלמוד לומר: נשך כל דבר אשר ישך

[דברים כג כ].

ואפילו דיבור אסור,

שכך משמע מהלשון "כל דבר" .

שנינו המשנה:

ואלו עוברין

:

אמר אביי: מלוה עובר בכולן!

בכל חמשת הלאוין המנויים במשנה: א. לא תתן, והוא נותן כספו בנשך בשעת הלואה, ב. אל תקח, והוא לוקח רבית בשעת פרעון, ג. לא תהיה לו כנושה, והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו ,

ד. ולא תשימון, והוא שם עליו נשך בשעת פסיקת הרבית,

ה. ולפני עור לא תתן מכשול, והוא נותן מכשול לפני הלוה, להעבירו על לא תשיך שהוא אזהרה ללוה.

לוה עובר

בשלושה לאוין: א.

משום לא תשיך לאחיך

[דברים כג כ], "תשיך" הוא לשון מפעיל לאחרים, כלומר: לא תגרום שאחיך ישוך. ב. משום

ולאחיך לא תשיך

[שם כא] והמשנה לא הזכירה שני לאוין אלו, לפי שלא רצתה לשנות אלא אותם שכולם במלוה ג. משום

ולפני עור לא תתן מכשול,

והוא נותן מכשול לפני המלוה, להעבירו על כל הלאוין המנויין לעיל.

ערב והעדים, אין עוברין אלא משום: לא תשימון עליו נשך

.

תניא רבי שמעון אומר: מלוי ברבית, יותר ממה שמרויחים

מנטילת הרבית,

מפסידים!

שנכסיהן מתמוטטין לעולם [כמבואר לעיל עא א].

ולא עוד אלא

שחוטאים בזה

שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת

[הלשון "חכם" ו"אמת" הוא בלשון סגי נהור],

ואומרין

המלוי ברבית:

אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר, לא היה כותבו

בתורה שאסור להלוות ברבית.

כי אתא

כשבא

רב דמי

[מארץ ישראל] לבבל,

אמר: מנין לנושה בחבירו מנה ויודע

שאין לו

ללוה לפרוע,

שאסור

למלוה

לעבור לפניו

לפני הלוה,

תלמוד לומר: לא תהיה לו כנושה.

כלומר: כשהמלוה יודע שאין ללוה לפרוע, והוא עובר לפניו, הוא נראה בעיני הלוה, "כנושה", והוא מתבייש שאין לו לפרוע .

וכן

רבי אמי ורבי אסי, דאמרי תרוייהו

: אם המלוה עובר לפני הלוה ויודע שאין לו, הרי זה

כאילו דנו

המלוה ללוה

בשני דינין, שנאמר

[תהילם סו יב]

הרכבת אנוש לראשנו

באנו

א.

באש

ב.

במים,

כלומר: כשעובר המלוה לפני הלוה כשאין לו - אזל סומקא [סומק] ואתי חיורא [חיורון], וסומק הוא מתולדות "האש", וחיורון הוא מתולדות "המים" .

אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים, עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול

שמכשיל את הלוה שעולה על רוחו לכפור .

וריש לקיש אמר: גורם

המלוה

קללה לעצמו, שנאמר: תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק,

כלומר: כשהלוה בלא בלא עדים ובא לתבוע חובו, והלוה כופר הכל, מקללין הבריות את המלוה, ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק [דבר שאינו נכון].

אמרו ליה רבנן

בני הישיבה

לרב אשי: קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן! שלח ליה

רב אשי לרבינא, כדי לנסותו ולראות אם נכונים הדברים שאמרו עליו בני הישיבה.

בהדי פניא

לפנות ערב

במעלי שבתא

[סמוך לכניסת השבת],

לישדר

[שישלח]

לי מר,

בהלואה

עשרה זוזי, דאתרמי

[שנזדמן]

לי קטינא דארעא

[קרקע קטנה]

למזבן

[לקנות] ומשום כך אני זקוק להלואה,

שלח ליה

רבינא לרב אשי:

ניתי

[יביא]

מר

סהדי [עדים]

ונכתב כתבא

[שטר ],

שלח ליה

רב אשי לרבינא:

אפילו אנא נמי?!

וכי גם לי שאני ת"ח אסור להלוות בלא עדים משום ולפני עור, הרי איני חשוד שיעלה על לבי לכפור !

שלח ליה

רבינא לרב אשי:

כל שכן מר, דטריד בגירסיה

[שטרוד בלימודו], וגדול החשש

דמשתלי

שישכח ההלואה,

ו

נמצא שאני

גורם קללה לעצמי

כדברי ריש לקיש לעיל.

תנו רבנן: שלשה צועקין

בבית דין של מטה

ואינן נענין,

שהרי הם גרמו לעצמן לבא לידי כך.

ואלו הן

: א.

מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים.

ב.

והקונה אדון לעצמו.

ג.

ומי שאשתו מושלת עליו

שקיבל על עצמו לתת לה ממון

שואלת הגמרא:

קונה אדון לעצמו, מאי היא?

ומתרצת הגמרא בכמה אופנים:

איכא דאמרי: תולה נכסיו בנכרי.

כלומר: שכדי שלא יראה עשיר, אומר שמעותיו אינן שלו אלא של פלוני הנכרי הן, ופעמים שהנכרי שומע דברים אלו, ומעמיד עדים על זה, ותובעו בדיניהם.

ו

איכא דאמרי: הכותב נכסיו לבניו בחייו

ולא שייר לעצמו מזונות ופרנסה.

ואיכא דאמרי: דביש ליה

[רע מזלו]

בהא מתא

[בעיר זו]

ולא אזיל

ואינו הולך

למתא אחריתא

[לעיר אחרת], והרי שנינו [ראש השנה טז ב] דשנוי מקום הוא מכלל הדברים שמקרעין גזר דינו של אדם .

הדרן עלך פרק איזו נשך

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק שישי - השוכר את האומנין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - השוכר את האומנין

Оригинал главы פרק שישי - השוכר את האומנין

בפרק זה מתבארות ההלכות של שכירות פועלים, בין אם הם שכירי יום, ובין אם הם קבלנים.

ומתבאר בו, בין השאר, כיצד חלה ההתקשרות בין המעסיק לעוסק, אימתי יכול אחד הצדדים לחזור בו, וכיצד יש לנהוג כאשר אחד מהם מפר את הסכם השכירות שביניהם, שלא כדין.

מתניתין:

המשנה הראשונה עוסקת בהונאת הפועל בשעת שכירותו, ובהפרת ההסכם בין המעסיק לעוסק.

א.

השוכר את האומנין,

פועלים שכירי יום, או בעלי מלאכה העובדים בקבלנות, לעשות את מלאכתו,

והטעו זה את זה,

[עיין בהערה] -

אין להם זה על זה אלא תרעומת.

כלומר, אף על פי שזה אשר הוטעה יש לו סיבה מוצדקת להתרעם על חברו, בכל זאת, הוא אינו יכול לתובעו ממון, אלא רק יכול ורשאי להתרעם עליו.

ודין זה יבואר בגמרא.

ב. אם

שכר

אדם

את החמר,

המנהיג את החמור עם משא עליו,

ו

כן אם שכר אדם

את הקדר

שהוא בעל קרון, כדי

להביא פריפרין,

עצים מחוטבים ונאים, כדי לעשות לו מהן אפריון,

ו

כדי להביא

חלילין לכלה,

לשמח אותה בנגינתם ביום שמחתה.

או ששכר אותם כדי להביא את החלילים לקונן בהם

למת.

ו

כן אם שכר

פועלים להעלות פשתנו מן המשרה,

אשר שורים בה את הפשתן, כשהוא עדיין בגבעוליו.

ו

כן אם שכר פועלים ל

כל דבר שאבד,

אם הוא לא ייעשה מיד, ואינו יכול לדחות את מלאכתו לזמן אחר.

וחזרו בהן

הפועלים, ואינם עושים את המלאכה, והשוכר אינו יכול למצוא עתה פועלים שיסכימו לעבוד במחיר רגיל, במקומם, כגון

במקום שאין שם אדם

לשוכרו למלאכה במחיר הרגיל בשוק.

הרי הוא

שוכר עליהן,

במקומם, פועלים אחרים, ואפילו במחיר רב. ועל הפועלים הראשונים מוטל לשלם את שכרם של האחרונים מחשבון המשכורת שלהם.

או מטען,

מטעה בעל הבית את הפועלים הראשונים, ומבטיחם להעלות להם שכרם כדי שלא יחזרו בהם, אך אינו מחויב לקיים את הבטחתו, כיון שאין הם רשאים לחזור בהם ולהפסידו, שהרי נשכרו למלאכת דבר האבד.

אך אם אינה מלאכת דבר האבד, אינו רשאי להטעותם, ולכן, אם ישכור פועלים אחרים במקומם במחיר יקר, אין הם חייבים לשלם להם מחשבונם.

השוכר את האומנין

לעשות מלאכתו בקבלנות, שלא נשכרו לו לשעות או לימים, אלא קבלו על עצמם לעשות לו מלאכה מסוימת תמורת מחיר נקוב מראש, בין אם יעבדו זמן רב ובין אם מעט,

וחזרו בהם

לאחר שהתחילו מלאכתם,

ידם על התחתונה

-

דהיינו, אם עלה שכר הפועלים בשוק, ואינו יכול למצוא עתה פועלים שיסיימו מלאכתו תמורת שכר הדומה למה שקבע עם הראשונים, רשאי הוא לנכות משכרם של הראשונים את שיעור השכר שיצטרך להוסיף לשכר פועלים אחרונים.

ולדוגמא, אם קבע עם ראשונים שיהיה שכרם מאה זוזים, ועשו רק מחצית המלאכה, וחזרו בהם, ועתה אינו מוצא פועלים אחרים להשלים את מחצית המלאכה אלא בשישים זוזים, ישלם לראשונים ארבעים זוזים בלבד. לפי שאינם רשאים להפסידו את מה שהוצרך להוסיף לשכר האחרונים.

אכן, אם הוזל שכר הפועלים בשוק, ויכול הוא למצוא פועלים אחרים בשלושים זוזים, אין הראשונים יכולים לתובעו שבעים זוזים בטענה שהפועלים האחרונים נכנסו תחתיהם, והרווח שלהם הוא. אלא ישלם להם רק חמישים זוזים, שהם דמי מחצית המלאכה שקבע עמהם.