בבא מציעא 73a — תלמוד אויף ייִדיש

אם הסחורה

ברשות מוכר

[בעל הסחורה], שאחריות הדרך עליו,

מותר,

שאין כאן מלוה עד שתמכר, נמצא שהלוקח [השליח] לוה ופרע אותו סכום.

ואם הסחורה

ברשות לוקח,

שאחריות הדרך עליו,

אסור,

כי מעכשיו [במקום הזול], מלוה היא אצלו, נמצא שכשפורע המעות כמקום היוקר, נותן רבית למוכר.

אדם

המוליך פירות

[של עצמו]

ממקום

הזול

למקום

היוקר,

מצאו חבירו

במקום הזול

ואמר לו, תנם לי

ואוכלם כאן,

ואני אעלה לך

אפרע לך לאחר זמן

מפירות שיש לי באותו מקום

היוקר,

אם יש לו פירות באותו מקום, מותר,

אף שנוטל פירות בזול ומחזיר פירות ביוקר, מותר, שאין זה אלא כחליפין, ואף שלא משך בעל הפירות את פירות חבירו, מכל מקום, כיון שסאה בסאה הוי רק אבק רבית, ב"יש לו", לא גזרו.

ואם לאו,

שאין לו פירות באותו מקום,

אסור,

כי בשכר המתנתו נתן לו כבמקום היוקר.

והחמרין

המשתכרים בהולכת תבואה [על גבי חמורים] ממקום הזול למקום היוקר,

מעלים במקום היוקר כמקום הזול, ואינן

חוששין!

כלומר: מותר להם ללות מעות במקום היוקר על מנת לפרוע לזמן מאוחר, תבואה כשער מקום הזול [שעתידין להביאה ממקום הזול].

מאי טעמא

מהו טעם ההיתר?

רב פפא אמר

: מפרש טעם ההיתר,

ניחא להו

לחמרים שהולכים למקום הזול,

דמגלו להו תרעא,

כיון שקבלו מעות, ניכרים הם כסוחרים, ובעלי הבתים שמקום הזול מוכרים להם בהקפה, ומשתכרים החמרים אצלם ואם כן אין שכר להלואה, אלא שנוח כן לחמרים לצרכי מסחרם.

רב אחא בריה דרב איקא אמר

: מפרש טעם ההיתר באופן אחר:

ניחא להו

לחמרים שהולכים למקום הזול,

דמוזלי גבייהו,

בני מקום הזול, כששומעין שאין החמרים משתכרים בקניית תבואה זו [שהרי צריכים להחזירה לבעל המעות], מוכרים להם יותר בזול, כדי שלא ימנעו החמרים מלסחור עמהם, ואם כן אין זה שכר הלואה, אלא שנוח כן לחמרים לצרכי מסחרם.

מאי בינייהו?

מה הנפקא מינה בין טעמו של רב פפא לשל רב אחא?

איכא ביניהו: תגרא חדתא.

סוחר [חמר] חדש, שאין בני מקום הזול מכירין אותו. לרב פפא מותר, כיון שהמעות בידו וניכר כסוחר, אין זה גורע שהוא חדש. אבל לרב אחא אסור, כיון שהוא חדש, אין מאמינים לו שהוא נותנם במקומו [מקום היוקר] בזול, ואינם מוזילים לו.

בסורא

שם מקום,

אזלי ארבעה ארבעה,

נמכרים החטים ארבעה סאין בסלע.

בכפרי

שם מקום,

אזלן שיתא שיתא

שש סאין בסלע.

יהיב

נתן

רב

בסורא, [שהוא מקום היוקר]

זוזי

סלע

לחמרי,

לחמרים שהולכים לכפרי [שהוא מקום הזול] שיביאו לו משם חטים, והתנו עמו החמרים לפרוע לזמן פלוני,

וקביל עליה

רב

אונסא דאורחא

שאם יאנסו החטים בדרך אחריותן עליו.

ושקיל

רב

מינייהו

מן החמרים כשחזרו

חמשה

סאין.

ותמהינן:

ונשקול שיתא!

יטול רב מהחמרים שש סאין, כפי שער דכפרי, שהרי רב קיבל עליו אונסא דאורחא, ואין כאן רבית.

ומשנינן:

אדם חשוב שאני.

יש לו לעשות לפנים משורת הדין. שנינו לעיל: החמרים מעלים במקום היוקר כבמקום הזול.

בעא

[

שאל

]

מיניה רב אסי מרבי יוחנן: מהו לעשות בגרוטאות,

שברי זהב וכסף ושאר מיני מתכות,

כן?

כלומר, אפשר שרק בתבואה התירו, משום שרגילין החמרים לילך ולחזור ממקום הזול למקום היוקר, ובזה נאמרו שני טעמים להיתר:

א.

"דמגלו תרעא" [שימכרו להם בהקפה],

ב.

"דמוזלי גבייהו" [מוזילים להם כדי שלא ימנעו מלסחור עמהם], ובגרוטאות, שאינן מצויין כתבואה, ואין רגילין לילך ולחזור, ולא שייך הטעם הראשון, כי מי שמכר לו עכשיו, לא ימכור לו מחר [שאינו מצוי בידו], וממילא לא יקיף לו, וגם לא שייך הטעם השני, שפרגמטיא שלקח היום אינו לוקח מחר. וממילא, לא שייך הטעם שלא ימנעו מלסחור עמו.

אמר ליה

ענה לו רבי יוחנן:

ביקש רבי ישמעאל לעשות כן בכלי פשתן, ולא הניחו רבי

מפני שכלי פשתן רוב בני אדם עושין בבתיהם ואינן מצויים כתבואה.

איכא דאמרי: ביקש רבי לעשות בגרוטאות כן, ולא הניחו רבי ישמעאל ברבי יוסי.

פרדיסא,

כרם, ומקדים מעות עכשיו, כשענבי הכרם בוסר או סמדר, לקנות ממנו בזול, יין מן הכרם לזמן הבציר.

רב אסר, ושמואל שרי

[מתיר].

רב אסר.

וטעמו הוא:

כיון דלקמיה,

בזמן הבציר,

שויא טפי,

שוה היין יותר מהמחיר שפסקו עכשיו,

מיתחזי כי אגר נטר ליה.

הרי זה נראה כי מה שמוזיל לו, הוא בשכר הקדמת מעותיו.

ושמואל שרי,

וטעמו הוא:

כיון דהוי ביה

תיוהא,

כיון שלפעמים לוקה הכרם בברד או בגשמים, ומתקלקל, ומקבל עליו הקונה כל הפסד זה, אם יארע,

לא מיחזי כי אגר נטר ליה.

שהרי מה שמוזיל לו הוא משום שעלול הקונה להפסיד כספו, ואין זה נראה כשכר הקדמת מעותיו. ורב אינו מתחשב בזה, משום שאין הקלקול מצוי.

ומודי רב,

מודה רב שמותר [ואף שבכרם רב אוסר],

בתורי.

בשוורים. כלומר: במקום שבו בוצרים כרמים בעזרת שוורים הרתומים לעגלה, ומוליכין את העגלה בין שורות הכרמים,

דנפיש פסידייהו,

גדול הפסדן, שמתקלקלין רגלי השוורים בקלחי השרשים, ואם כן מה שמוזיל לו המוכר הוא מפני הפסד השוורים, ואינו נראה כשכר המתנת מעות.

אמר להו שמואל, להנהו דשבשי שבשא,

לבעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע [לזרוע השדות בגרעיני התבואה], ומשלמין להם האריסים תבואה חדשה בזמן הגורן.

הפוכו בארעא,

סייעו מעט לאריס בעבודת האדמה [בחריש ובקציר],

כי היכי

כדי

דקני לכו,

שיקנה לכם

גופא דארעא,

גוף הקרקע, ועל ידי זה נראין [בעלי הבתים] כמלוים לעצמם.

ו

אי לא,

אם לא תעשו כן,

הויא לכי,

הרי הלואתכם לאריס היא

כהלואה

של סאה בסאה,

ואסור,

האסורה. [שהרי כאן עדיין "אין לו" לאריס, ועדיין לא יצא השער לתבואה שבזמן הגורן.

אמר להו רבא, להנהו דמנטרי

[לשמרם]

באגי

[שדות שבבקעה], כלומר: רבא אמר לשומרי הקמות [תבואה בשיבוליה], ששומרים עד זמן הקציר, ונותנים להם בני הבקעה בשכרם חטין מן הגורן, ונראה כרבית, כי בשכר שממתינים השומרים לקבלת שכרם עד גמר הגורן, היו מוסיפים להם בני הבקעה על שכרם. וכדי להתיר דבר זה, אמר לשומרים:

הפוכו בבי דרי,

סייעו מעט לבני הבקעה בדישת התבואה בגורן ובהולכה והבאה,

כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכי עד ההיא שעתא.

ואם כן, נחשבים אתם לשכירים של בני הבקעה עד זמן זה [ולא נתחייבו עדיין לשלם לשומרים בגמר השמירה],

דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף,

ואין כאן המתנה, אלא רק עכשיו הוא זמן פירעון שכרכם,

וההיא

שעתא, אוזולי דקא מוזלי גבייכו.

בזמן הפרעון נחשבת התוספת שמוסיפים לכם על שכרכם, כהוזלת החטין, ואין כאן רבית.

אמרו ליה רבנן,

תלמידי חכמים [שעסקו בהחכרת שדות] אמרו

לרבא: קא אכיל מר רבית!

דכולי עלמא,

שהרי כל המחכירין שדותיהם לאריסים,

שקלי ארבעה,

נוטלין מהאריסים ארבעה כורין בהחכרת שדה,

ומסלקי לאריסא בניסן,

וכופין את האריסים לקצור התבואה בניסן, ומסלקין אותן מן השדה.

ומר,

רבא, המחכיר שדהו לאריסים,

נטר להו עד אייר,

ממתין לאריסים עד אייר,

ושקיל שיתא,

ונוטל מהם שישה כורין. וסברו אותם תלמידי חכמים, כי משום שרבא היה ממתין להם מניסן עד אייר, לכן היו מוסיפים האריסים לרבא עוד שני כורין, ונמצא רבא אוכל רבית.

אמר להו

רבא לאותם תלמידי חכמים:

אתון קא עבדיתון שלא כדין!

אתם הם העושים שלא כדין, משום ד

ארעא, לאריס משתעבד.

השדה המוחכרת, משועבדת לאריס עד שתתבשל התבואה כל צרכה,

אי אתון ומסלקיתו להו בניסן, מפסידתו להו בכמה,

וכשאתם מסלקין אותן בניסן שעדיין אין התבואה בשלה לגמרי, אתם גורמים בכך הפסד גדול לאריסים, נמצאתם עושין שלא כדין. אבל,

אנא,

אני [רבא],

נטרנא להו עד

אייר,

ממתין להם עד אייר, שהתבואה בשלה אז,

ומרווחנא להו בכמה,

ומרויחים האריסים, בכך שיש להם לקצור תבואה בשלה. ומשום כך אני נוטל מהם חכירות יותר ביוקר, ואין זה עבור המתנת שכרם.