בבא מציעא 69b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רב פפא

:

כהאי גוונא

שיש לו לטוען כך מקום לחשוד שהיתה טעות, כיון שפעמיים פסקתי לטובתו של אחד מהם,

ודאי צריך

אני

לאודעיה

למי שפסקי לרעתו, את טעם הדבר.

והוא, דווקא

זוזי

אפשר לחלוק לבד, כי

מי,

האם הוא

שקיל טבי,

לקח זוזים טובים,

ו

חברו

שקיל חסרי,

לקח מטבעות רעים!? הלא כל המטבעות אותו דבר הם, ואין צריך שומת בי"ד לחלוקת של מטבעות.

אבל

חמרא, כולי עלמא ידעי, דאיכא

יין

דבסים,

טעים וטוב,

ואיכא דלא בסים.

ולכן כדי לחלוק יין, וכדומה, שצריך לכך שומת בי"ד, יש לחלוק דווקא לפני שלושה, ואם חלק לבדו, החלוקה בטלה.

גופא: אמר רב נחמן, זוזי

-

כמאן דפליגי דמו,

ואין צריכים שומת בית דין כדי לחלוק את השותפות, אלא יכול כל אחד מהשותפים לחלוק לעצמו.

אך

הני מילי, טבי וטבי,

בחלוקת זוזים באופן שוה, כשכל הזוזים טובים, ולכל אחד מהשניים מגיעים זוזים טובים, כגון, זוזים בעלי משקל קל, שהורגלו בהם האנשים, לפי שקל להם לשאת אותם, והם יוצאים בהוצאה יותר מהמטבעות הכבדות,

או להיפך,

תקולי ותקולי,

שהם מטבעות כבידות, וחביבות הן למי ששוקל כסף במאזניים, והמטבעות שלקח החולק לעצמו, שוות הן לסוג המטבעות שהניח לחבירו.

אבל

לקחת לעצמו

טבי,

ולהניח לחבירו

ותקולי, לא.

ואם חלק את המטבעות השונות, החלוקה בטלה, עד שישום בפני שלשה, או יודיע לשותפו והלה יסכים.

רב חמא הוה מוגר

משכיר

זוזי בפשיטא,

כל זוז, תמורת תשלום של מטבע פשוט,

ליומא.

היה נותן זוזים לחבירו בלשון שכירות, שהיה אומר: הריני משכיר לך זוז זה תמורת מטבע פשוט לכל יום. והיינו, כשתפרע את הזוז, תוסיף על הזוז ששכרת מטבע פשוט עבור כל יום מהשכירות. ומטבע זו ערכה הוא שמינית זוז.

כלו זוזי דרב חמא.

כל כספו ירד לטמיון, כדאמרינן לקמן [דף עא א] המלוין בריבית, נכסיהם מתמוטטין.

ומבארת הגמרא מדוע עשה כך רב חמא:

הוא,

רב חמא,

סבר,

מותר לעשות כן, כי

מאי שנא ממרא,

במה שונה השכרת כסף מהשכרת כלי חרישה, שמותר להשכירו ולקחת עבור השימוש בו שכר קצוב בכל יום.

ולכן סבר רב חמא, שכמו כן מותר להשכיר מעות בלשון שכירות ולא בלשון הלואה.

אך אומרת על כך הגמרא:

ולא היא!

אין זה דומה לשכירות כלי, ובודאי שאסור לעשות כן.

ומבארת הגמרא את החילוקים בין השכרת מרא, שמותרת ובין מעשיו של רב חמא, שאסורים:

מרא

-

הדרא בעיניה.

אותו הכלי בעצמו חוזר לבעליו, ואין זה נחשב להלואה, ולכך אין שכרו נחשב ריבית, אלא רק לשכר השתמשות בכלי.

ו

עוד, במרא,

ידיע פחתיה.

ניכר הפחת, הקלקול בכלי מחמת ההשתמשות בו, ולכך מותר לקחת עבורו שכר.

אבל

זוזי, לא הדרי בעינייהו,

מעות ההלואה אינן חוזרות הן עצמן לבעלים, שהרי ניתנו להוצאה, וחל חיוב על הלוה לשלם אם סכום ההלואה למלוה. וכשהוא מוסיף על זה, הוי ריבית.

ו

עוד, אפילו בכהאי גוונא שאינו מלוה להוצאה רק להשתמשות. והזוזים חוזרים בעין, כגון שולחני השוכר מטבעות מחבירו כדי להתלמד בהו צורת המטבעות, ומחזירן כמו שהן, מכל מקום, אסור. משום ש

לא ידיע פחתיה,

שאין בהם כל קלקול כתוצאה מההשתמשות בהן, ולכן, אם נוטל עבור השימוש הזה שכר, הוי ריבית.

ונמצא לפי סוגיית הגמרא שאיסור ריבית יש בשני אופנים.

א. באופן שמלוה מעות או פירות להוצאה ומחזיר לו אחרים, אז אם מוסיף על כך שכר אסור משום ריבית. ב. אפילו אם משכיר לחבירו כלי להשתמשות ואחר כך מחזירו בעין, אם אין בו שום פחת כתוצאה מהשימוש, אסור משום ריבית. ורק אם הכלי גם נפחת על ידי השימוש, מותר ליטול עבורו שכר .

עד כאן דנה הגמרא בענין זה. ולקמן בהמשך, בסוגית ספינתא אגרא ופגרא, מתבארים הדברים יותר.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש.

מותר לו לאדם,

למימר ליה לחבריה,

לומר לחבירו:

הילך ד' זוזי,

קח לך ארבעה זוזים במתנה,

ואוזפיה לפלניא זוזי.

תמורת המתנה שאני נותן לך, הלוה לפלוני מעות.

ונמצא שהמלוה מקבל תוספת על ההלואה שמלוה לאותו פלוני, ובכל זאת מותר לעשות כן, כי

לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה.

ואילו כאן, הלוה יפרע רק את החוב, ואילו את התוספת יקבל המלוה מאדם אחר, ולכך מותר .

ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה: שקיל לך,

קח לעצמך,

ד' זוזי, ואמור ליה לפלוני, לאיזפן זוזי.

ותאמר לפלוני שילוה לי מעות. ונמצא שהלווה משלם תוספת עבור הלואתו כמו בכל ריבית, ובכל זאת כך מותר לעשות.

מאי טעמא?

-

שכר אמירה קא שקיל!

אין המעות האלו ניתנות על ידי הלווה כתוספת עבור ההלואה, על המתנת המעות בידיו, אלא היא משלומת לממליץ על ההלואה בפני המלוה, כיתר הוצאותיו של הלוה כדי להשיג את ההלואה.

כי הא,

דין זה דומה למעשה שהיה,

דאבא

מר בריה דרב פפא הוה שקיל

היה לוקח

אוגנא דקירא

חלת שעוה

מקיראי

מסוחר שעוה,

ואמר ליה לאבוה,

אבא מר אמר לאביו רב פפא,

אוזפינהו זוזי,

הלוהו מעות לאותו סוחר.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא!

בנך אוכל ריבית הוא שקיבל חלת שעוה מאותו סוחר בשביל שיפייס את אביו להלוות לו מעות וזהו ריבית.

אמר להו, כל כי האי רביתא, ניכול

שאין בזה חשש איסור.

והטעם, משום ש

לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה.

הכא, שכר אמירה קא שקיל, ושרי.

קיבל הבן שכר עבור אמירתו לאביו שילונו.

ומדובר בגדול שאינו סמוך על שולחן אביו, שאל"כ בקטן או גדול הסמוך הרי זה כמו שקיבל אביו, שהוא המלוה, את השעוה ואסור משום ריבית ואינו רק שכר אמירה.

מתניתין:

שמין פרה וחמור, וכל דבר שהוא עושה ואוכל,

מותר לשום כל דבר שאפשר להשתמש בו לעשיית מלאכה, כמו פרה שאפשר לחרוש בה, וכמו חמור שאפשר לרכוב עליו, וליתנו בעיסקא

למחצה,

לחלוק ברווח של השבח ובוולדות, מבלי לשלם שכר טירחה למתעסק בו, היות והמתעסק מרויח את שכרו על ידי השימוש שיכול לעשות בחפץ של העיסקא.

כמו כן, אין צריך הנותן לשלם למקבל עבור המזונות שהוא מאכיל את הבהמות, ואין בכך משום נטילת ריבית, היות והשימוש שעושה מקבל העיסקא בבהמות בחינם, הוא תשלום של נותן העיסקא עבור טירחתו ועבור המזונות.

מקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד, חולקין,

כשיבוא זמן החלוקה, כדאמרינן לעיל בעמוד א, בבהמה דקה ל' יום, והגסה נ' יום, חולקין הוולדות.

מקום שנהגו לגדל,

שנהגו שהמקבל ממשיך לגדל הוולדות בתורת עיסקא,

יגדילו

הוולדות אצלו. ונמצא שמתוך כל הוולדות, מחצה הם שלו. ובמחצה האחר, גם מקבל חצי מהרווחים, משום שכולם אצלו בתורת עיסקא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין

ליתן בעיסקא,

עגל

של פרה

עם אמו, ו

שמים ליתן בעיסקא,

סייח

של חמור,

עם אמו,

ואין צריך נותן העיסקא לתת למקבל שכר עמלו ומזונו של העגל והסייח, משום שאין לו בהם טירחה מיוחדת יתר על האם, כיון שהעגל נמשך אחר אמו לכל מקום.

וגבי מה שמוציא לכלכלת הפרה או החמור, כבר שנינו בתחילת המשנה, שכל דבר שעושה ואוכל, השימוש במלאכתו הוא תשלום השכר למקבל עבור טרחתו והוצאותיו .

ומפריז על שדהו, ואינו חושש משום ריבית.

מפריז לשון הפרזה, הגדלה. ויש גורסים "ומפרין", מלשון פריה ורביה.

ובגמרא יבואר דין זה של המשנה.

גמרא:

תנו רבנן: מפריז

אדם

על שדהו, ואינו חושש משום ריבית.

כיצד? השוכר את השדה מחבירו ב

מחיר של

עשרה כורים חיטים לשנה.

ואומר

השוכר

לו,

למשכיר:

תן לי מאתיים זוז

בהלואה,

ואפרנסנה,

אדאג לתיקון השדה, בזיבול ובחרישה וכדומה, וכל עבודות השדה, במעות אלו,

ואני אעלה לך

בדמי השכירות,

י"ב כורין לשנה

וגם אחזיר את מעותיך שהן מאתיים זוז,

מותר

לעשות כן, ואין חשש ריבית בכך שמוסיף על דמי השכירות ב' כורים חיטים, מלבד תשלום הקרן שלוה. כי מה שפירנס את השדה במעות אלו שלוה, נשתבח השדה יותר, וי"ב הכורים הם דמיה לשנה.

ואף על פי שמעיקר הדין אין בכוחו לחייבו להוסיף בתשלום עבור השתבחותה של שדהו, מכל מקום, יכול השוכר לשלם עבור כך, משום שרואים את ההלואה לעצמה, ואת תוספת דמי השכירות כתמורה לשדה טובה יותר .

אבל אין מפריז לא על חנות ולא על ספינה,

משום שבהן לא שייך לומר שנשתבחו יותר. ואם כן, ההוספה בתשלום, היא בהכרח תמורת ההלואה, ואסור משום ריבית.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות,

כגון

לצור בו צורה,

כשמשתמש במעות שלוה כדי להוסיף ביופיה החיצוני של החנות בציורים וכדומה, ועל ידי כן מתרבים הקונים ומשתבחת החנות, כמו בשדה.

וכן מותר ב

ספינה לעשות לה איסקריא,

וילון ותורן לספינה, ושאר כלי ספינה.

ומבארת הגמרא:

חנות לצור בה צורתא

מותר, משום

דצבו בה אינשי, והוי אגרא טפי,

אנשים מביטים בה, ואז הכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם.

וכן

ספינה לעשות לה איסקריא

מותר, משום

כיון דשפירא איסקריא טפי, אגרא טפי.

ספינתא,

ספינה העומדת להשכרה:

אמר רב

: מותר להשכירה, תמורת

אגרא,

שכר,

ו

השוכר מקבל על עצמו את ה

פגרא,

שאם תשבר באונס מתחייב הוא לשלם את דמיה, על אף שכל שוכר אחר פטור מאונסין.

אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא

הוא משלם עבור ההשתמשות בספינה,

לא

אפשרי לשלם את ה

פגרא.

ואי פגרא

הוא משלם

לא

אפשרי שישלם את ה

אגרא

שהם דמי השכירות!

והטעם לכך הוא, מכיון שנישומה הספינה בדמים לשוכר, וחייב הוא להעמידה לבעליה כמות שהיא, או שאם תשבר ותנזק יתן את דמיה, הרי נחשבת שכירות זו כהלואת הספינה, ובהלואה אם נוטל שכר, זהו ריבית.

שתיק רב

ולא השיב לטענותיהם של רב כהנא ורב אסי.

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק רב?

וכי

לא שמיעא ליה

לרב את

הא דתניא: אע"פ שאמרו

לקמן במשנה [ע ב]

אין מקבלין צאן ברזל מישראל.

פירוש, עסק שאדם מקבל מחבירו, להתעסק בו ולהתחלק ברווחים. ומקבל על עצמו את כל אחריות העסק, שאם ייאנס ויפסד ישלם את דמיו לבעלים, כפי מה שהעסק נישום עכשיו. ומשום כך נקראת עיסקא זו "צאן ברזל", שקשה היא כברזל, שקיימת לבעליה כברזל, ולעולם אינו מפסיד מערכה.

ומכיון שרוב מקבלי עסקאות אלו התעסקו בבהמה דקה, לכן נקראו "צאן".

עיסקא שכזו אסורה, שהרי היא כהלואה, משום שכל אחריותו של העסק היא על המקבל, ונמצא כי הרווחים שמקבל הבעלים, הם ריבית עבור הלואת העסק למקבל.

אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים,

משום שאין איסור לישראל ללוות מן הנכרי בריבית.

אבל אמרו

חכמים:

השם פרה לחבירו, ואמר

המקבל

לו: הרי פרתך עשויה עלי בשלושים דינר,

שזוהי שוויה כפי שנישומה עתה, וסכום זה חובה הוא עלי כלפיך, שאם תמות, אשלם לך את דמיה,

ואני אעלה לך

דמי שכירות הפרה

סלע לחודש.

ולכאורה זה ממש צאן ברזל, שהרי מקבל הוא על עצמו כל אחריות הפרה.

מכל מקום, הדין הוא ש

מותר,

והטעם

לפי שלא עשאה דמים.

עד כאן לשון הברייתא. וביאורה, בגמרא להלן.

ותמהה הגמרא על לשון הברייתא:

ו

כי

לא עשאה

דמים!? והרי שם לו את דמיה של הפרה, שיתחייב בתשלומיה אם תמות או תנזק.

ומתרצינן:

אמר רב ששת: לא עשאה דמים מחיים.

שאם לא תמות, וישיבנה לבעליה בתום זמן השכירות כמות שהיא, ובינתיים, בזמן שחלף הוזל מחיר הפרות, אינו משלם לבעלים את הנחסר משוויה בזמן זה,

אלא

רק שם אותה לגבי "

לאחר מיתה",

שישלם את שויה אם תמות, או אם תשבר, ישלם את החסר.

והיות שאת ההפסד של "זולא" [הוזלת המחירים] אין השוכר מקבל על עצמו, לכך אין זה נחשב להלואה. משום שבהלואה, אין למלוה שום צד הפסד בממונו, כיון שהוא מלוה את הממון ללוה באופן שמתחייב הלוה לפרוע את ההלואה בין אם הוא השתמש בכסף בין אם נאבד ממנו. אבל באופן שההפסדים של הזולא הם על הבעלים, נחשב הדבר לשכירות חפץ, ומותר ליטול שכר עבור השכרת חפץ.

אבל ב"צאן ברזל", שכאשר העסק יורד מערכו אפילו במעט, בכל זאת חייב "מקבל העסק" להשלימו לנותן, זה נחשב "שמוהו מחיים", שאין לבעלים שום צד הפסד בדבר, ולכן הרי זה כהלוואה ולא כשכירות. והרווחים שנוטל הם ריבית.

ומסיימת הגמרא:

אמר רב פפא, הלכתא: ספינה

מותר להשכירה תמורת

אגרא,

וגם שיתחייב השוכר לשלם את ה

פגרא.

וכדברי רב לעיל. ומה שטענו עליו רב כהנא ורב אסי שאסור לקבל אחריות על אונסי דבר ולשלם שכר על ההשתמשות בו, יש לומר, שספינה אינה דומה ל"צאן ברזל" אלא ל"שם פרה לחבירו לאחר מיתה", היות שגם בספינה, אם בזמן השכירות יוזל מחירה ויירד ערכה, אין השוכר חייב לשלם חסרון זה לבעלים. ומשום כך אין זו הלואה, ומותר למשכיר ליטול שכר עבורה.