בבא מציעא 64a — תלמוד אויף ייִדיש

בעשורייתא וחומשייתא,

היינו שתולים טעות בעודף של חמישיות או עשיריות, אבל לא בפחות מחמש, כגון אחת שתיים שלוש או ארבע. לפי שהיה דרכם למנות חמש חמש, ועשר עשר. ולכן, כשהיה המלוה צריך לתת ארבעים, ונמצא שנתן חמישים, יש להניח שטעה ונתן עשיריה נוספת.

וכן כאשר המעות שעודפות היו חמישים וחמש, תולים טעות של חמישים, וטעות של חמש, ואף אם נתן עשרים וחמש יותר ממה שהיה לו לתת, יש לתלות שטעה חמש פעמים של חמש . אבל במה שאינו מגיע לחמש, אין לתלות בטעות, כיון שלא היו סופרים בקבוצות של שתים וארבע, ולכן תולים שהוסיף לו מתנה של שתים או ארבע.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי איניש תקיפא הוא,

שאינו רגיל לגמול חסדים ולתת מתנות חינם,

מאי?

איך יתלה הלווה שהמעות היתרות מתנה הם, באדם כזה.

אמר ליה

רב אשי:

דלמא מגזל גזליה

המלוה מן הלוה לפני ימים רבים. ועכשיו רוצה להשיב.

ואבלע ליה

המלוה את הסכום שגזלו

בחשבון

ההלואה.

ואם מחזיר גזילה בהבלעה יצא,

דתניא, הגוזל את חבירו, והבליע לו בחשבון, יצא.

ומקשינן:

ואי המלוה איניש דאתי מעלמא, דלא שקיל וטרי בהדיה, מאי?

כיון שלא היה לו עסק עמו עד היום, במה יש לתלות, לא במתנה ולא בגזילה.

ומתרצינן:

אמר ליה

רב אשי:

דלמא איניש אחרינא גזליה

את סכום העודף מן הלווה,

ואמר ליה

אותו גזלן למלווה:

כי יזיף פלוני פשיטי מינך, אבלע ליה בחשבון

את מה שגזלתי ממנו, וכך, בלי שיכיר אותי, אצא ידי חובת השבת הגזילה .

מבואר בגמרא לעיל בסוגיית קיראה, שאם יש למוכר פירות אצלו מותר לפסוק אתו שיספק פירות לזמן מסויים, ולהקדים לו מעות. אע"פ שמוזיל המוכר את המחיר.

וטעם ההיתר, שהרי זה כאילו מכר לו את מה שיש אצלו בזול. וכל פסיקה ביש לו, אפילו להוזיל, מותרת.

אמר רב כהנא: הוה יתיבנא בשילהי פירקי דרב,

לא שמעתי את תחילת דברי רב, אלא באתי בסוף דבריו,

ושמעית דקאמר קרי קרי,

בשעורו הזכיר מספק פעמים דלועין.

ולא ידענא מאי קאמר,

לאיזה ענין הוזכרו הדלועין.

בתר דקם רב

וסיים את דרשתו,

אמרי להו

לתלמידים,

מאי קרי קרי דקאמר רב?

אמרו לי

התלמידים:

הכי קאמר רב

בדרשתו:

האי מאן דיהיב זוזי לגינאה,

לבעל הגינה,

אקרי

עבור דלועין שיספק לו אותם לאחר זמן,

ו

באותו זמן שנתן הלוקח מעות על הדלועין לבעל הגינה,

קא אזלי,

היו נמכרים בשוק

עשרה קרי בני זרתא,

שהם דלועין קטנים בגודל זרת, נמכרים היו עשרה בזוז,

ואמר ליה

בעל הגינה:

יהיבנא לך

אתן לך בעוד זמן מסוים

בני גרמידי,

שהם גדולים, בני אמה כל אחד.

והדין הוא שאם

איתנהו שרי.

דווקא אם יש למוכר בזמן תשלום המעות בביתו דלועין גדולים בני אמה, כמו שהתחייב לספק לו, אז מותר לפסוק בתחילה שיתן לו דלועין גדולים לאחר זמן. ואף על פי שהוזיל לו במחיר מחמת הקדמת המעות, ונתן לו מחיר של בני זרת, כיון שאנו רואים את הגדולים בני אמה שיש למוכר בביתו כאילו מכר לו אותם עכשיו בזול .

אך אם

ליתנהו, אסור,

כיון שאין לו בביתו גדולים, אלא קטנים אלו הגדלים עדיין, אי אפשר להחשיב כאילו מכר לו אותם, שהרי הלוקח צריך לקבל גדולים. נמצא שהמוכר נותן לו לזמן פלוני גדולים אף על פי ששילם מחיר קטנים, בשכר שהלוקח הקדים לו המעות, והרי זה אסור.

ומקשינן:

פשיטא,

שהרי פסיקה בהוזלה הותרה דווקא ביש לו בביתו, ואם אין לו אסור.

ומתרצינן:

מהו דתימא, כיון דממילא קא רבו,

הדלועין הקטנים יעשו מעצמם גדולים,

שפיר דמי,

ונחשב שיש לו גדולים אף על פי שעכשיו הם עדיין קטנים.

קא משמע לן

שדווקא אם יש לו גדולים בביתו, אפשר לפסוק במחיר הזול, כיון שדווקא ביש לו אותו הדבר ממש הותרה פסיקה בהוזלה.

ומבארת הגמרא:

כמאן,

כפי מי אמור דין זה, שדלועין קטנים לא נחשבים "יש לו" שיוכל לפסוק עליהם,

כי האי תנא

:

דתניא, ההולך לחלוב את עיזיו, ולגזוז את רחליו, ולרדות את כוורתו,

ו

מצאו חבירו

בדרכו, ורצה לקנות ממנו את החלב שעתיד לחלוב, או הצמר או הדבש.

ואמר לו

המוכר:

מה שעזי חולבות, מכור לך,

בין יהיה הרבה חלב ובין אם יהיה מעט, וכן

מה שכוורתי רודה, מכור לך

בכך וכך זוז,

מותר.

כיון שקיבל הלוקח על עצמו שאם יהיה מעט חלב יפסיד את המחיר ששילם, ממילא גם אם יהיה יותר אין כאן ריבית, אף על פי שהקדים מעות וקיבל יותר, כיון שאין העודף שקיבל בשכר הקדמת המעות, אלא מחמת הסיכון שלקח על עצמו שיהיה פחות.

אבל אם אמר לו

המוכר:

מה שעזי חולבות כך וכך, מכור לך

בסכום מסויים, שהוא זול מהמחיר הרגיל, או

מה שרחלי גוזזות כך וכך, מכור לך,

וכן

מה שכוורתי רודה כך וכך, מכור לך, אסור.

מאחר והתנה עמו שיספק לו כמות מסויימת, אין כאן שום סיכון על הלוקח, ומה שהוזיל לו המוכר במחיר, הוא בשכר מה שהקדים לו הלוקח את המעות ואסור משום ריבית.

ואף על גב דממילא קא רבו,

והיה מקום להחשב שיש עכשיו למוכר חלב צמר או דבש כיון שמעצמם מתרבים, ומותר להוזיל במקום שיש לו, מכל מקום,

כיון דליתנהו בההיא שעתא,

שעדיין אינם ממש לפנינו,

אסור.

שדבר זה נחשב פסיקה ב"אין לו", שאסור להוזיל אפילו במקום שיצא השער.

נמצא שיש לגמרא ראיה מעזים חולבות לדלועין, שאם יש לו קטנים, אפילו שממילא יגדלו, נחשב אין לו, ואסור להוזיל.

איכא דאמרי,

אמר רבא

: גם אם אין לו דלועין גדולים בביתו, מותר לפסוק במחיר דלועין קטנים על מנת שיקבל דלועין גדולים,

כיון דממילא קא רבו, שפיר דמי.

ונחשב יש לו דלועין גדולים, כיון שקטנים אלו מאליהם יעשו גדולים .

ומקשינן על דעה זו:

והתניא, כך וכך, אסור.

לגבי חלב גיזות ודבש, מבואר שאם מכר כמות מסוימת בזול אסור ונחשב "אין לו", ואע"פ שממילא קא רבו.

ומתרצינן:

התם, לאו מיניה קא רבו.

החלב שיבוא לאחר זמן, אינו בא מחמת החלב שנמצא בבהמה בשעת המכירה.

והראיה לכך:

ד

אם

שקיל ליה להאי

חלב שנמצא עכשיו,

אתי אחרינא בדוכתיה,

יבוא אחר במקומו. ומוכח, כי זה שיבוא אחר כך חלב, אינו בא מחמת מה שנמצא עכשיו, ואם כן, נחשב החלב שיבוא אחר כך כמו ש"אין לו" עכשיו, ואסור לפסוק עליו בזול.

אבל

הכא,

מה שנוסף על הדלועין הקטנים,

מיניה קא רבו,

מתוך הדלועין הקטנים הוא בא, והראיה לכך,

דכי שקלי ליה להאי,

הקטנים,

לא אתי אחרינא בדוכתיה.

ומזה שלא בא אחר במקומו, מוכח שבדלעת הקטנה היה מונחת כבר הגדולה, ונחשב שיש לו גדולים, ולכן מותר לפסוק גם כשיש לו רק קטנים אפילו בהוזלה.

אמר אביי: שרי ליה לאיניש

הרוצה לקנות מחברו יין, אלא שחושש שהיין שחבירו יספק לו יחמיץ,

למימר ליה

הקונה

לחבריה,

המוכר:

הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא,

ויש למוכר את אותה חבית בביתו , וארבעה זוז, זהו שוויה בשעה שמשלם לו, ומסכם אתו שיספק לו את החבית בזמן מאוחר יותר.

אלא שהתנה עם המוכר:

אי תקפה

-

ברשותך.

האחריות במקרה שהיין יחמיץ תהיה עליך.

אך מאידך,

אי יקרא,

אם יהיה היין בשעה שיספק לו שווה יותר, וכן

אי זילא,

אם יהיה היין שווה פחות,

ברשותי

של הלוקח.