בבא מציעא 44b — תלמוד אויף ייִדיש

לפיכך,

כספא

דחריף,

יוצא בהוצאה,

הוי טבעא;

ואילו

דהבא, דלא חריף

לצאת,

הוי פירא

ביחס למטבע של כסף,

וקני ליה

פירא לטבעא.

לפיכך, הזהב קונה את הכסף, כשם שמטלטלין ופירות מחייבים את תשלום המטבעות, ואין הכסף קונה את הזהב, כשם שמעות אינם קונות את המטלטלין.

אמר רב אשי: כ

מו ששנה רבי ב

ילדותיה מסתברא,

ובודאי כך קיבל רבי מרבו רבי מאיר.

"סתם משנה", כלומר משנה שלא נזכר בה מי שנה אותה, כדעת רבי מאיר היא נשנית. לפיכך, אפשר להוכיח מדברי "סתם משנה" מה דעתו של רבי מאיר באותו ענין.

מדקתני

במשנתנו [שהיא "סתם משנה", כדעת רבי מאיר]:

הנחשת קונה את הזהב,

ומכאן יש להוכיח שרבי מאיר סובר: כסף הוא "פירא" ביחס לזהב, כילדותו של רבי.

שהרי מה חידוש יש במה ששנינו נחשת קונה את הכסף, אחרי ששנינו זהב קונה את הכסף!?

ואמנם

אי אמרת בשלמא,

הכסף קונה את הזהב, היות ו

כספא לגבי

[ביחס]

דהבא, פירא הוי.

היינו,

אתי שפיר,

דקא תני

במשנה, בבא נוספת -

הנחשת קונה את הכסף,

וחידוש יש בדבר,

דאף על פי ד

כסף

לגבי דהבא, פירא הויא,

מכל מקום, כסף

לגבי נחשת, טבעא הוי.

אלא אי אמרת

: הכסף אינו קונה את הזהב, היות ו

כספא לגבי דהבא, טבעא הוי.

אם כן, הבבא הנוספת: הנחשת קונה את הכסף, משנה שאינה צריכה היא.

כי

השתא

אם לענין כסף

לגבי דהבא דחשיב

מיניה, אמרת: טבעא הוי

[אם כסף ביחס לזהב, נחשב מטבע, היות וזהב חשוב יותר מן הכסף] למרות שכסף חריף ויוצא בהוצאה יותר מן הזהב.

כסף לגבי נחשת, דאיהו

[כסף]

חשיב

מן הנחשת

ו

גם

איהו חריף

לצאת בהוצאה יותר מן הנחשת,

מבעיא,

וכי אטו צריך לומר שכסף נחשב "מטבע" ביחס לנחשת!?

וממה ששנה רבי מאיר לרבי בבא זו של נחשת וכסף, יש ללמוד שרבי מאיר לימד אותו שכסף קונה את הזהב, ועל כן היה צריך לחזור ולשנות לו שנחשת קונה את הכסף, למרות שזהב אינו קונה את הכסף.

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי לעולם יש לומר שרבי מאיר לימד את רבי כפי שהוא שנה בזקנותו; הזהב קונה את הכסף, ואף על פי כן,

איצטריך

לשנות לו שנחשת קונה את הכסף.

כי

סלקא דעתך אמינא

היות ו

הני פריטי

של נחשת,

באתרא דסגיי,

שהם הולכים ויוצאים בהוצאה,

אינהו חריפי

ועוברים לסוחר

טפי מכספא,

אם כן

אימא

: נחשת

טבעא הוי

ביחס לכסף.

קא משמע לן, כיון דאיכא דוכתא

[מקום]

דלא סגי ביה

כלל,

פירא הוי

[היות ויש מקום שבו מטבע של נחשת כלל אינו יוצא בהוצאה, על כן "פרי" הוא נחשב, ולא מטבע].

ואף

רבי חייא סבר

כדעת רבי בילדותו שמטבע של

דהבא טבעא הוי

ולא פירא, כפי שיש להוכיח מהמעשה שמביאה הגמרא:

דרב אוזיף

[לוה]

דינרי

זהב

מברתיה

[בתו]

דרבי חייא, לסוף אייקור דינרי

זהב, ביחס לדינרי כסף.

אתא

[בא] רב

לקמיה דרבי חייא

לשאול אותו אם יכול הוא לשלם לה את אותו סכום של דינרי זהב שהוא לוה ממנה.

כי אמנם הוא משלם לה את אותו סכום של דינרי זהב, אך היות וביחס לדינרי כסף, עלה ערכם של דינרי הזהב, אם כן הרי זה כאילו הוא מחזיר לה יותר ממה שקיבל ממנה מתחילה, ושמא אסור דבר זה משום ריבית?

אמר ליה

רבי חייא:

זיל שלים לה טבין ותקילין

[מטבעות טובות שלא נחסר ממשקלם]. כלומר, צריך אתה לשלם לה את מלא הסכום שלוית ממנה, ואין לך לחשוש משום ריבית.

עתה מוכיחה הגמרא שרבי חייא סובר שזהב נחשב מטבע ולא פירי:

כאשר משתנה ערכו של חפץ כלפי מטבע, נחשב הדבר שהחפץ עלה בשויו, או ירד, ביחס למטבע, ואין אומרים: המטבע עלה או ירד בשויו ביחס לחפץ, כי המטבע עומד במקומו ואילו ערכו של החפץ יכול להשתנות.

אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי

[אם תאמר שדינר זהב, נחשב "מטבע" ולא "פירא"]

שפיר,

מובן פסקו של רבי חייא, כי רב לוה והחזיר את אותו סכום שהוא לוה.

א. כשם שאסור מן התורה לשלם ריבית על הלואת ממון, כך אמרו חכמים הלוה סאה פירות על מנת לשלם לו פרות, והתייקרו הפירות, אסור לו לשלם את אותה כמות של פירות, ועליו לשלם רק כפי ערכם הממוני של הפירות בשעת ההלואה.

ב. ולא עוד, אלא שאסרו חכמים ללות סאה פירות על מנת לשלם סאה פירות, שמא יתייקרו הפירות, ויבא לידי ריבית.

ג. איסור ריבית זה של "סאה בסאה" אינו אלא איסור דרבנן, ואם יש ברשותו של הלוה מאותו מין של פירות, בשעת ההלואה, אין כאן איסור, היות ונחשב הדבר כאילו הפירות שברשות הלוה נקנים ומשתעבדים למלוה, ואף אם יתייקרו הפירות, הרי הם התייקרו ברשותו של המלוה, ואין כאן ריבית.

אלא אי אמרת

: מטבע של זהב

"פירא" הוי, הוה ליה,

נמצא שרב הוא כלוה

סאה

של פירות, על מנת לשלם את חובו

בסאה

אחרת של פירות.

והיות שדינרי הזהב התייקרו, הרי אסור לרב לשלם את אותו סכום של דינרי זהב, ועליו לשלם לפי ערכם בשעת ההלואה.

וממה שפסק רבי חייא לרב שעליו לשלם לבתו את מלא סכום דינרי הזהב שהוא לוה, יש להוכיח שרבי חייא סובר: מטבע "טיבעא" הוי ולא "פירא", ואין כאן איסור ריבית, כי אין ערכו של מטבע משתנה.

ודחינן: מכאן אין להוכיח, כי יתכן שאכן רבי חייא סובר שמטבע זהב נחשב "פירא", ואף על פי כן, יכול רב לשלם בדינרי זהב שהוקרו, היות ו

רב דינרי

זהב

הוו ליה

בשעת ההלואה.

וכיון דהוו ליה דינרי

זהב,

נעשה כאומר לה: הלויני

דינרים לזמן מועט,

עד שיבא בני, או עד שאמצא

את ה

מפתח

כדי להוציא את הדינרים שלי.

והרי לא אסרו חכמים ללות ולשלם סאה בסאה כאשר היו לו פירות ברשותו בשעת ההלואה.

א. האשה מתקדשת לבעלה בפרוטה ובשוה פרוטה

ב. המוכר חפץ לחבירו במחיר גבוה מערכו של החפץ [וכן הלוקח חפץ במחיר נמוך מערכו] הרי זו אונאה; אם היה שעור האונאה "שתות" - שישית ממחיר החפץ, עליו להחזיר את האונאה; אם הונה אותו ביתר מ"שתות" - הרי המקח בטל.

ג. נאמר בתורה [במדבר יח טו - טז]: "אך פדה תפדה את בכור האדם. ופדויו מבן חודש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש, עשרים גרה הוא". "שקל" של תורה, שוה ל"סלע" שהיה נוהג בזמן חז"ל, והיות שיש בסלע ארבע דינרים, נמצאו חמשת שקלים עשרים דינרי כסף.

אמר רבא: האי תנא

דלקמן

סבר: דהבא טבעא הוי.

דתניא

בברייתא:

א.

"פרוטה" שאמרו

חכמים, שיעורה הוא:

אחד משמונה באיסר האיטלקי,

["איסר האיטלקי" שוה שמונה "פרוטות"].

ו

למאי נפקא מינה

לנו, לדעת את ערכה של הפרוטה?

לקדושי אשה,

שאם נתן לה חפץ או מטבע שהוא שוה אחד משמונה ב"איסר האיטלקי", הרי זו מקודשת, כדין מקדש אשה ב"פרוטה".

ב. "

איסר האיטלקי"

הוא

אחד מעשרים וארבעה ב"דינר" של כסף

["דינר" של כסף שוה עשרים וארבעה "איסרים"].

למאי נפקא מינה?

למקח וממכר,

שאם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרים, הרי נתאנה הלוקח, ואם הוסיף "שתות" במחיר הדינר, חייב להחזיר את אונאתו.

ג.

"דינר" של כסף

הוא

אחד מעשרים וחמשה ב"דינר" של זהב

["דינר" של זהב שוה עשרים וחמשה דינרי כסף].

למאי נפקא מינה?

לפדיון הבן

, שאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב לפדיון בנו, מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף, שהם חמישית מערכו של דינר הזהב, שהרי אבי הבן צריך לתת לו חמשה שקלים של תורה, שערכם עשרים דינרים - ארבע חמישיות של דינר זהב בזמן חז"ל.

ומבבא זו, של ערך דינרי כסף לעומת דינר זהב, שנפקא מינה לענין פדיון הבן, מוכיח רבא, שתנא זה סובר: מטבע זהב נחשב "טבעא" ביחס למטבע של כסף. כי,

אי אמרת בשלמא,

מטבע של זהב

"טבעא" הוי,

ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "פירא", ביחס למטבע של זהב.

אם כן, מובנים דברי הברייתא ש

משער

ה

תנא

את שיעור חיוב פדיון הבן

במידי דקיץ,

במטבע שערכו קצוב.

שהרי אם משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך ה"מטבע"

\- דינר הזהב, עמד במקומו, וערך ה"פירא"

\- דינרי הכסף, עלה או ירד.

אם כן, בין כאשר ימכר דינר זהב בעשרים דינרי כסף, בין כאשר הוא ימכר בשלשים דינרי כסף, שיעור פדיון הבן הוא ארבע חמישיות של דינר זהב.

אם נתן אבי הבן לכהן דינר זהב ששוה עשרים דינרים, עליו להחזיר לו ארבעה דינרים, ואם שוה דינר הזהב שלשים דינרים, עליו להחזיר לו ששה דינרי כסף.

אלא אי אמרת

מטבע של זהב

"פירא" הוי

, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "טיבעא" ביחס למטבע של זהב.

אם כן, כאשר משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך דינר הזהב השתנה, וערך דינרי הכסף עמד במקומו.

נמצא שבכל אופן, על אבי הבן לתת לכהן ערך של עשרים דינרי כסף, ואם יתן לו מטבע של זהב, עליו לשער את ערכו, בהתאם לדינרי הכסף.

אם כן תיקשי: וכי אטו

משער

ה

תנא במידי דאוקיר וזיל

[בדבר שמחירו משתנה, פעמים הוא מתייקר, ופעמים הוא זול]!?

והרי

זימנין,

לפעמים,

ד

אם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב,

מהדר ליה כהנא,

על הכהן להחזיר לו חלק ממה שקיבל ממנו. [כל עוד שדינר זהב שוה יותר מעשרים דינרי כסף.]

וזימנין, דמוסיף ליה איהו,

אבי הבן,

לכהנא,

אם דינר זהב שוה פחות מעשרים דינרי כסף, על אבי הבן להוסיף על דינר הזהב, ולהשלים את מה שנתן לכהן, לשיעור חמשת שקלים של תורה, שהם עשרים דינרי כסף בזמן חז"ל.

והרי דרך התנא לשער בדבר שמחירו קצוב, ויהיה אפשר לקבוע לפי ערכו, את שיעור מצות פדיון הבן, ולא מסתבר לומר שהתנא שיער, בדבר שאינו קצוב.

אלא,

ודאי,

שמע מינה

: התנא של הברייתא סובר: מטבע של זהב

"טבעא" הוי,

ביחס למטבע של כסף, ולא "פירא".

ומסקינן: אכן,

שמע מינה.

תנן התם

במסכת מעשר שני [פרק ב משנה ז]:

א. בפרשת מעשר שני נאמר [דברים יד כב - כג]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" וגו', "ואכלת לפני ה' אלהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" וגו'. ומכאן שמעשר שני נאכל בירושלים.

ועוד נאמר [שם כד - כה]: "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו" וגו', "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ... ואכלת שם לפני ה' אלהיך, ושמחת אתה וביתך". כלומר, אם קשה לו לשאת את פירות המעשר שני לירושלים, נתנה לו התורה רשות לפדות את הפירות בכסף, לקחת את הכסף לירושלים, ושם לקנות בכסף מאכל ומשקה, ולאכלם בקדושה בירושלים.

ב. "סלע" הוא מטבע של כסף, שערכו ארבעה דינרי כסף.

בית שמאי אומרים: לא יעשה,

יחליף,

אדם, סלעין

של כסף שיש בהם קדושת מעשר שני, ב

דינרי זהב,

כדי להקל עליו את משא הדרך.

ובית הלל מתירין

, להחליף את מטבעות הכסף במטבעות זהב, ומפרש ואזיל טעמם של בית שמאי ובית הלל:

רבי יוחנן וריש לקיש

נחלקו במה חלקו בית שמאי ובית הלל:

חד

משניהם

אמר: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל

בסלעים

של כסף, שרוצה הוא לחללם

על דינרים

של זהב.

דבית שמאי סברי: כספא "טבעא"

הוא ביחס לדהבא,

ודהבא "פירא"

הוא,

וטבעא אפירא

[על פרי]

לא מחללינן.

שהרי הכתוב אומר: "וצרת הכסף" שבו פדית את המעשר, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", ושם - "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", אבל מחוץ לאותו מקום, אין מחללים את הכסף על פירות.

והיות ומטבע של זהב נחשב פרי ביחס למטבע של כסף, על כן, המחלל סלעים של כסף על דינרי זהב, הרי הוא כמחלל כסף על פירות, ואסור לעשות כן מחוץ לירושלים.

ובית הלל סברי: כספא "פירא"

הוא ביחס לדהבא,

ודהבא טבעא

הוא,

ופירא אטבעא

[על מטבע]

מחללינן.

אבל פירות

הראשונים, שהפרישן למעשר שני,

על דינרין

של זהב, ל

דברי הכל מחללינן,

כי אפילו בית שמאי הסוברים: זהב "פרי" הוא ביחס למטבע של כסף, מודים הם שביחס לפרי ממש, גם מטבע של זהב, דינו כמטבע.

מאי טעמא,

מנין יש להוכיח דבר זה?

מידי דהוה אכסף לבית הלל,

דין מטבע זהב, לדעת בית שמאי, אנו למדים מדין מטבע כסף, לדעת בית הלל, כדמפרש ואזיל: הרי

כסף ל

דעת

בית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא, פירא הוי,

שהרי מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.

ומכל מקום,

לגבי פירא,

פירות ממש,

טבעא הוי,

ומחללים פירות מעשר שני על סלעים של כסף, שהרי שנינו: לא יעשה אדם סלעים דינרים, משמע שמתחילה נתחללו הפירות על סלעים, ומודים בית הלל שנתקדשו הסלעים בקדושת מעשר.

אם כן,

זהב נמי ל

דעת

בית שמאי,

יש לומר:

אף על גב דדהבא לגבי כספא, פירא הוי,

ועל כן אין מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.

מכל מקום,

לגבי פירא, טבעא הוי,

ומחללים פירות מעשר שני על דינרים של זהב.

וחד

משניהם [רבי יוחנן או ריש לקיש]

אמר

: לא רק בסלעים על דינרים נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא

אף בפירות על דינרין מחלוקת.

בית שמאי סוברים: דינרים "פירא" הם, ואין מחללים פירות על דינרי זהב, שהרי אין מחללים פירות על פירות.

ובית הלל סוברים: דינרי זהב "טבעא" הם, ומחללים פירות על דינרי זהב, שהרי מחללים פירות על מטבע.

שואלת הגמרא:

ולמאן דאמר, אף בפירות על דינרין, מחלוקת

בית שמאי ובית הלל.

מה טעם הזכירה המשנה את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרי זהב, ולא את מחלוקתם לענין חילול פירות על סלעים!?

אדמיפלגי,

עד שהזכיר התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

ב

אדם שבא לחלל

סלעין

של כסף

על דינרין

של זהב.

לפליג,

תוזכר במשנה מחלוקתם

בפירות על דינרין,

שבית שמאי אומרים: אין מחללין, ואנו נאמר מעצמינו: כל שכן סלעים על דינרים אין מחללין, כי אם זהב ביחס לפירות ממש נחשב כפרי, כל שכן זהב ביחס לכסף.

ומדוע הזכיר התנא דווקא את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרים!?

ומשנינן:

אי איפלוג

במתניתין

בפירות על דינרין

ולא בסלעים על דינרים, אכן היינו יודעים את דעתם של בית שמאי, בין לענין פירות על דינרים, בין לענין סלעים על דינרים.

אבל בדעת בית הלל, היה מקום לטעות, כי

הוה אמינא: הני מילי,

לא נחלקו בית הלל על בית שמאי, אלא

בפירות על דינרין.

אבל בסלעים על דינרין, מודו להן בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ולא מחללינן

סלעים על דינרין.

קא משמע לן

התנא במשנתנו, שבית הלל סוברים: זהב "טבעא" הוא, אפילו ביחס לכסף, וכל שכן ביחס לפירות עצמן.

אומרת הגמרא:

תסתיים,

לכאורה יש להוכיח מן המימרא הבאה של רבי יוחנן,

דרבי יוחנן הוא דאמר

: לדעת בית שמאי

אין מחללין

פירות מעשר שני על דינרי זהב.