בבא מציעא 38a — תלמוד אויף ייִדיש

תמהה הגמרא, על מה שאמרנו, שלפי רבי יוסי הייתי אומר שלא נחלק אלא בכלים ומשום פסידא דגדול, ואילו במעות מודה הוא לחכמים:

והא טעמא דרבי יוסי

הוא:

משום הפסד הרמאי הוא

, והיות ומטעם זה סובר רבי יוסי שיש להניח עד שיבוא אליהו ולא משום הפסד הגדול, אם כן אכתי תיקשי: ישנה התנא את מחלוקתם בכלים ולא במעות!?

אלא

מיישבת הגמרא באופן אחר:

תרווייהו

דין מעות ודין הכלים -

לרבנן

הוא ד

איצטריך, ו

אף שהיה די להשמיענו את שיטתם בכלים, וכל שכן במעות שאין בהם הפסד, מכל מקום "

לא זו אף זו

"

קתני

במשנתנו.

מתניתין:

המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין

על ידי עכברים או ריקבון, הרי זה הנפקד

לא יגע בהן

למוכרן, וכדמפרש טעמא בגמרא.

רבן שמעון בן גמליאל

חולק ו

אומר: מוכרן

הנפקד

בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים

, שלא יפסיד את פירותיו.

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין לא יגע בהן:

ומפרשינן:

מאי טעמא!?

אמר רב כהנא

לפרש את טעמם של חכמים:

כי

אדם רוצה בקב שלו

שעמל וטרח עליו,

יותר מתשעה קבים של חבירו

, כלומר: לא איכפת לו שיופסדו הרבה מפירותיו, ובלבד שישאר בידו ולו קב אחד, ועדיף לו זה מאשר לקנות בדמיו הרבה פירות של אחרים.

ורב נחמן בר יצחק אמר

טעם אחר: כי

חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר

, ואסור למוכרן לזרים שיאכלו מהם.

מיתיבי

לרב נחמן בר יצחק מהא דתניא:

המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה

הנפקד

לא יגע בהן

למוכרן.

ומאחר שלא ימכרם המפקיד,

לפיכך: בעל הבית עושה אותן

את הפירות שבבית הנפקד -

תרומה ומעשר על מקום אחר

, כלומר: על פירות שיש לו בביתו, כי הם בחזקת קיימין בידי הנפקד.

ומקשינן:

בשלמא לרב כהנא

הסובר בטעם הדין שאסור למוכרן, שאינו משום חשש תרומה ומעשר -

היינו דקתני

בברייתא: היות וודאי לא מכרן הנפקד, "

לפיכך

" בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר.

אלא לרב נחמן בר יצחק

הסובר בטעם הדין שאסור למוכרן שהוא משום שאנו חוששים שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר - אם כן

מאי

"

לפיכך!?

והרי טעם הדין שאסור למכור הוא משום החשש שעשאן תרומה ומעשר, ואילו בברייתא מבואר בהיפוך.

ומשנינן:

הכי קאמר: השתא דאמור רבנן לא נזבין

[היות ואמרו חכמים שלא ימכור] ומשום

דחיישינן

שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר שלא כדין,

לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר

, שהרי אין לו לחוש שמכרן הנפקד.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

מחלוקת

שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל במשנתנו אם ימכרם הנפקד כשהן אבודין - היינו דוקא כשלא נחסרו אלא

בכדי חסרונן

, דהיינו השיעור שהם רגילים להתחסר, ושיעור זה מפורש במשנה לקמן מ א.

אבל

אם חסרו הפירות

יותר מכדי חסרונן, דברי הכל מוכרן בבית דין

.

ומבארת הגמרא:

אדרב נחמן בר יצחק

שטעם חכמים הוא משום שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר -

ודאי פליגא

הלכה זו שאמר רבי יוחנן, כי לפי רב נחמן בר יצחק, אפילו כשחסרו יותר מכדי חסרונן אין לו למוכרם, כי שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר.

אך

אדרב כהנא

שאמר: אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו -

מי לימא פליגא

הלכה זו של רבי יוחנן, שהרי השיעור שאמר רב כהנא הוא יותר מכדי חסרונן!?

ומבארת הגמרא שאין הם חלוקים: ו

כי קאמר רב כהנא

נמי שלא ימכרם מטעם שרוצה אדם בקב שלו, בכגון שחסרו

בכדי חסרונן

בלבד הוא ד

קאמר

.

ותמהינן:

והא

רב כהנא -

רוצה

אדם

בקב שלו מתשעה קבין של חבירו קאמר

, וזה הוא הרבה יותר משיעור כדי חסרונן!?

ומשנינן:

גוזמא בעלמא

נקט רב כהנא.

מיתיבי

לרבי יוחנן הסובר: ביותר מכדי חסרונן לכולי עלמא מוכרן, מהא דתניא בברייתא שהובאה לעיל: היות ואסור לנפקד למוכרן,

לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר

.

ו

אם כדברי רבי יוחנן שביותר מכדי חסרונן מותר למוכרן, אם כן למה עושה אותן בעל הבית תרומה ומעשר!?

ליחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן, וזבנינהו

[נחוש שמא הגיעו ליותר מכדי חסרונן, וכבר מכרן]

וקא אכיל

בעל הבית

טבלים

.

ומשנינן:

יותר מכדי חסרונן לא שכיח

, ואין צריך לחשוש לזה.

ואכתי מקשינן:

ו

הרי

אי משתכחי

[אם נמצא שחסרו יותר מכדי חסרונן]

מאי

הוא הדין לדעת רבי יוחנן, ד

מזבנינן להו

[מוכרים אותם]!?

וליחוש דילמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר

, ונמצא הנפקד מאכילם לזרים. ומשנינן: אף כשחסרו יותר מכדי חסרונן לא אמר רבי יוחנן שימכור אותם לכל, אלא

כי מזבנינן נמי, לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו

, [אכן אין מוכרים אותם לזרים מפני חשש זה, אלא מוכרים את הפירות לכהן בדמי תרומה].

ומקשינן:

ולרב נחמן בר יצחק נמי

, למה אין מוכרין אותן כשחסרו יותר מכדי חסרונן, ומשום חשש תרומה ומעשר!?

נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה

[ימכרם הנפקד לכהן בדמי תרומה].

ומשנינן:

בהא פליגי

רבה בר בר חנה משם רבי יוחנן, ורב נחמן בר יצחק:

דרבה בר בר חנה

משמו של רבי יוחנן

סבר: יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי

, [אינו דבר מצוי כלל],

וכי משתכח

[וכאשר כבר קורה כן]

לקמיה הוא דהויא יותר מכדי חסרונן

[אין הוא מגיע לשיעור יתר מכדי חסרונן אלא באיחור זמן] - ואם כן

אי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר

[אילו היה עושה אותם בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר] מן הסתם

מקמיה דהוו להו יותר מכדי חסרונן עביד להו

[מן הסתם כבר עשאן קודם שהגיעו לשיעור יתר מכדי חסרונן] -

הלכך, כי הוו להו יותר מכדי חסרונן, נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה

, ולפיכך, כאשר הגיע לשיעור זה, יכול הנפקד למוכרם לכהנים בדמי תרומה, ואין לחוש שמא סומך בעל הבית עליהם להפריש אותם כתרומה על מקום אחר, ואם ימכרם, נמצא בעל הבית אוכל טבלים; שהרי כבר לא יעשם תרומה ומעשר.

ו

אילו

רב נחמן בר יצחק סבר

: אף

יתר מכדי חסרונן משכח שכיח, וכי הוו להו לאלתר הוא דהוו להו

[ופעמים שמגיעים הם לשיעור זה מידית] -

ו

לכן

אי אמרת נזבנינהו

לכהנים בדמי תרומה, יש לחוש ד

זימנין דקדים ומזבין להו

[פעמים שמכירה זו מוקדמת],

וכי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר לא

ידע דזבנא

[ויש לחוש שיעשם בעל הבית תרומה ומעשר להתיר טבל שבמקום אחר, משום שהוא אינו יודע שכבר מכרן],

ו

נמצא ד

קא אכיל

בעל הבית

טבלים

.

מיתיבי

לרבי יוחנן, מהא דתניא:

המפקיד פירות אצל חבירו, והרקיבו;

או שהפקיד אצלו

יין והחמיץ

, או

שמן והבאיש

, או

דבש והדביש

[יצא טעם דובשנו והחמיץ],

הרי זה

הנפקד

לא יגע בהן, דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: עושה להן תקנה, ומוכרן בבית דין

.

וכשהוא

הנפקד

מוכרן

לפירות שהפקדו אצלו, הרי הוא

מוכרן לאחרים

,

ואינו מוכרן לעצמו

, שלא יאמרו: קנה אותם בזול.

כיוצא בו

:

א.

גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק

את מעות הצדקה שבידם,

פורטין

[מחליפין פרוטות נחושת למטבעות כסף, כי הנחושת מתעפשת ונפסלת]

לאחרים

,

ואינם פורטין לעצמן

, שלא יאמרו: פרטו לעצמן בזול.

ב. וכן

גבאי תמחוי

[אוכל שנאסף מבתי העיר ומתחלק לעניים],

בזמן שאין להם עניים לחלק

להם אוכל,

מוכרין

את השאריות

לאחרים, ואין מוכרין לעצמן

, שלא יאמרו: קנו בזול.

קתני מיהת: פירות והרקיבו

הרי זה לא יגע בהן, ו

מאי לאו

שהברייתא עוסקת

אפילו

כשהגיעו לשיעור

יתר מכדי חסרונן

, ומכל מקום יש מי שסובר: לא יגע בהן, ואילו רבי יוחנן אמר: לדברי הכל ימכרם כשהגיעו לשיעור זה!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת את הברייתא, שהיא עוסקת בפירות שהרקיבו יתר מכדי חסרונן, אלא אף הברייתא עוסקת

ב

שחסרו

כדי חסרונן

, ולכן סובר רבי מאיר שלא ימכרם, וכדעת תנא קמא שבמשנתנו.

ומקשינן עלה:

והא

באותה ברייתא שנינו:

יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש

הרי זה לא יגע בהן,

ד

אלו

יתר מכדי חסרונן נינהו

, ומכל מקום לדעת רבי מאיר לא ימכרם, וקשיא לרבי יוחנן האומר: לכולי עלמא ימכרם!? ומשנינן:

שאני הני

[דין שונה לדברים אלו: יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש], ומשום שדברים אלו משנתקלקלו,

כיון דקם, קם

, כלומר: שוב אין הם מתקלקלים יותר, ולכן לא ימכרם; מה שאין כן בשאר פירות, היות והם הולכים ומרקיבים תמיד, לכן סובר רבי יוחנן שביותר מכדי חסרונן, ימכור.