בבא מציעא 29b — תלמוד אויף ייִדיש

ומבארת הגמרא: מה ששנינו במשנתנו "אבדו" - היינו

כ

דברי

דרבה

:

דאמר רבה

לגבי מה ששנינו בברייתא: בני העיר ששלחו את שקליהן למקדש, ונגנבו או אבדו.

"נגנבו"

הכוונה שנגנבו

בלסטים מזויין,

שזהו אונס.

"אבדו"

היינו

שטבעה ספינתו בים,

שזהו אונס גמור.

אף כאן, במשנתנו, מה ששנינו "אבדו", הכוונה שאבדו על ידי אונס.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון

.

ביד

של

רחבה

[שם אדם],

הוה ליה הנהו זוזי דיתמי

[הופקד בידו כסף של יתומים קטנים].

אתא לקמיה דרב יוסף. אמר ליה,

שאל אותו:

מהו לאשתמושי בגוייהו

[האם אני יכול להשתמש במעות אלו]?

אמר ליה, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון,

שיכול להשתמש במעות אבידה. ואם כן, הוא הדין במעות אלו, שאתה שומרם עבור היתומים.

אמר ליה אביי: ו

כי

לאו אתמר עלה,

על הלכה זו:

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לא שנו

שמותר להשתמש בהם -

אלא בדמי

אבידה,

שמצא אבידה, וטיפל בה כתקנת חכמים, ולבסוף מכרה, ש

הואיל וטרח בה

התירו לו להשתמש במעות.

אבל מעות אבידה,

שמצא מעות עצמן, באופן שחייב להכריז עליהם,

דלא טרח בהו

-

לא

ישתמש בהם.

ו

הרי

הני,

מעות היתומים המופקדים אצל רחבה -

כמעות אבידה דמו,

שהרי לא טרח בהם!

אמר ליה

רב יוסף לרחבה:

זיל

[לך]

! לא שבקו לי דאשרי לך

[לא הניחו לי שאתיר לך].

מתניתין:

אם

מצא

אדם

ספרים, קורא בהן

המוצא

אחד

לשלשים יום

[פעם אחת בשלשים יום]. וינהג כך תמיד, עד שיחזירם לבעליהם. משום שספרים, אם אינם נפתחים מזמן לזמן, הרי הם מתעפשים.

ואם אינו יודע לקרות

בספרים -

גוללן

[כל הספרים שבימיהם היו עשויים בגליון מגולל, כספרי תורה שלנו, ולכן נקט התנא לשון "גוללן"], מתחילתן לסופן, כדי שיכנס בהם אויר, ויעשה כן אחת לשלשים יום.

ומה ששנינו קורא בהן, היינו לתועלת הספרים, כפי שנתבאר. ולכן צריך לנהוג זהירות בזמן שקורא בהן, שלא יוזקו. ולכן:

אבל לא ילמוד בהן בתחילה,

שלא ילמד בהן דבר שהוא לומד עתה בפעם הראשונה, משום שאנו חוששים שמא מתוך שהוא צריך לעיין היטב בדבר, ישהה את הספר זמן רב לפניו, ועלול הספר להנזק.

ו

כן

לא יקרא

אדם

אחר עמו

בספר. לפי שאנו חוששין שאחד מהם ימשוך את הספר כדי לקרב אותו לצידו, שיוכל להסתכל בו היטב, והשני ימשוך לצד השני, ועל ידי כך יתקרע הספר.

מצא כסות, מנערה אחד לשלשים יום,

כדי שיצא ממנה האבק שהצטבר בה.

ו

כמו כן

שוטחה,

כדי שיכנס בה אויר - ולא תכלה, ולא יאכלנה עש.

ויעשה זאת רק

לצרכה, אבל לא

ישטחנה

לכבודו,

להראות את הבגד, ולהתכבד בכך.

מצא

כלי כסף וכלי נחושת,

שהדין הוא שצריך לשמרם בקרקע, כפי שיבואר להלן בגמרא,

משתמש בהן

מדי פעם

לצרכן,

כדי שלא יתעפשו בקרקע.

אבל לא

ישתמש בהן זמן רב, שיהיה בו כדי

לשחקן

מרוב שימוש.

מצא

כלי זהב וכלי זכוכית,

שאף שמירתם של אלו בקרקע,

לא יגע בהן

יותר לאחר שיטמינם -

עד שיבוא אליהו.

והטעם: בכלי זהב לא יגע, משום שאינם מתעפשין בקרקע. ובכלי זכוכית לא יגע, משום שחוששין שמא ישברו מחמת שימוש .

מצא שק או קופה

[סל גדול],

וכל דבר שאין דרכו ליטול

בפרהסיא אף לצורך עצמו, משום שאדם חשוב הוא, וגנאי הוא לו -

הרי

אדם

זה

פטור ממצות השבת אבידה במקרה כזה, ו

לא יטול

את האבידה.

ואינו עובר משום "לא תוכל להתעלם", כפי שהגמרא לומדת להלן ממה שנאמר בענין השבת אבידה "והתעלמת", שמשמע - פעמים שאתה מתעלם.

גמרא:

אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק, שם

[אומד] את

דמיהן

של התפילין, ומוכרן,

ומניחן

[את הדמים] בידו עד שימצא את בעליהן . ויכול המוצא למכרן

לאלתר,

מיד לאחר שמצאן, ואין צריך להמתין כלל.

מתיב רבינא

ממשנתנו:

מצא ספרים

-

קורא בהן אחד לשלשים יום.

ואם אינו יודע לקרות

בהם -

גוללן.

משמע, דווקא ל

גוללן

-

אין,

מותר. אבל

שם דמיהן ומניחן

-

לא,

אלא צריך שישמרם עבור בעליהם!

אמר אביי

: שונה דין תפילין מדין ספרים, משום ש

תפילין

ב

בי בר חבו

[בבית בר חבו, שהיו עושים ומוכרים תפילין ] -

משכח שכיחי

[שכיחים הם], ולכן אין צריך המוצא לשמור את התפילין עבור בעליהם, שהרי בנקל יוכל לקנות לו תפילין אחרים בדמים .

אבל

ספרים

-

לא שכיחי,

וקשה להשיגם, ולכן צריך המוצא לטפל בהם ולשמרם, כדי שיוכלו בעליהם לקבלם כמות שהם.

תנו רבנן: השואל ספר תורה מחבירו, הרי זה לא ישאילנו לאחר

[כל הברייתא תתבאר להלן בגמרא].

פותחו וקורא בו, ובלבד שלא ילמוד בו בתחילה, ו

גם

לא יקרא אחר עמו.

וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו כל שנים עשר חדש. פותחו וקורא בו.

אם בשבילו פתחו

-

אסור.

סומכוס אומר: ב

ספר

חדש

גוללו כל

שלשים יום.

ואילו

ב

ספר

ישן

גוללו כל

שנים עשר חדש.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה,

בין חדש ובין ישן - גוללו כל

שנים עשר חדש.

אמר מר: השואל ספר תורה מחבירו, הרי לא ישאילנו לאחר.

והוינן בה:

מאי אריא

ששנה התנא דווקא גבי

ספר תורה

שלא ישאילנו לאחר?

אפילו כל מילי נמי

לא ישאיל לאחר!

דאמר רבי שמעון בן לקיש

במסכת גיטין, לגבי המשנה שנשנית שם "השולח גט בארץ ישראל, הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו, טול חפץ פלוני הימנה - לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר":

כאן,

במשנה זו,

שנה

לנו

רבי

[שערך את המשניות], ש

אין השואל רשאי להשאיל

לאחר,

ואין השוכר רשאי להשכיר

לאחר בלא רשות הבעלים, לפי שאין רצונו של אדם, שיהיה פקדונו ביד אחר!

ומבארת הגמרא: אכן, בכל דבר אין רצונו של אדם שיהיה פקדונו ביד אחר, ומכל מקום, התנא של הברייתא

ספר תורה

-

איצטריכא ליה

להשמיענו, שאף אותו אסור להשאיל לאחר.

כי

מהו דתימא

: הרי

ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה

[נוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו], ואם כן, נוח לו שילמדו אחרים בספרו,

קא משמע לן

שאין אנו אומרים כך לגבי ספר תורה , כיון שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה.

עוד שנינו בברייתא:

פותחו וקורא בו.

ותמהינן:

פשיטא

שיכול השואל לקרוא בספר

! ואלא למאי שייליה מיניה

אם לא לצורך קריאה בו? ומבארת הגמרא: אכן דבר זה - פשוט הוא, ו

סיפא איצטריכא ליה

לתנא לחדש לנו:

ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה

[שלא ילמד בו עניינים חדשים, כפי שנתבאר לעיל].

עוד שנינו בברייתא:

וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו

הנפקד

כל שנים עשר חדש, פותחו וקורא בו.

וסוברת עתה הגמרא, שמה ששנינו שפותחו וקורא בו, היינו לצורך עצמו. שהרי לצורך הספר כבר שנינו שגוללו כל שנים עשר חדש. לכך תמהינן:

מאי עבידתיה גביה

[מה מעשה הספר אצלו], היאך מותר לו לקרוא בו לצרכו?

ותו,

מהו מה שנשנה בהמשך הברייתא:

אם בשבילו

[לצורך עצמו]

פתחו

-

אסור, הא אמרת

לפני כן שהנפקד

פותחו וקורא בו!

ומבארת הגמרא:

הכי קאמר

: גוללו כל שנים עשר חודש לצורך הספר. ו

אם כשהוא גוללו

לצורך הספר,

פותחו וקורא בו

בדרך אגב -

מותר.

אבל

אם

רק

בשבילו,

לצורך עצמו,

פתחו

מתחילה -

אסור

לקרוא בו.

בהמשך הברייתא שנינו, ש

סומכוס

חולק על תנא קמא, ו

אומר: ב

ספר

חדש

גוללו כל

שלשים יום,

ואילו

ב

ספר

ישן

גוללו כל

שנים עשר חדש.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה,

בין בחדש ובין בישן, גוללו כל

שנים עשר חדש.

ותמהינן: דברי

רבי אליעזר בן יעקב

-

היינו

כדברי

תנא קמא!

שהרי גם תנא קמא אמר שגוללו אחת לשנים עשר חודש!

אלא אימא

כך:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה

גוללו אחת ל

שלשים

יום

.

שנינו במשנתנו:

אבל לא ילמוד בו בתחלה, ולא יקרא אחר עמו.

ורמינהו

: המוצא ספר,

לא יקרא

בו

פרשה

-

וישנה

אותה שוב, משום שאז משהה את הספר לפניו זמן רב.

ולא יקרא בו פרשה

-

ויתרגם

אותה [מאותו טעם, שמשהה את הספר לפניו].

ולא יפתח בו יותר משלשה דפין.

ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד.

משמע,

הא שנים

-

קורין

בו כאחד! ואילו במשנתנו שנינו שלא יקרא עמו אחר!

אמר אביי, לא קשיא: כאן,

מה ששנינו במשנתנו שלא יקרא עמו אפילו עוד אדם אחד, מדובר כששניהם קורין

בענין אחד

[בפרשה אחת], ולכן אף כשקורא עמו רק עוד אחד, יש חשש שיקרע הספר.

ואילו

כאן,

בברייתא,

מדובר

כשקורין

בשני ענינים,

שכל אחד קורא בדף אחר, ולכן בשנים אין חשש שיקרע, ורק בשלשה - חיישינן.

שנינו במשנתנו:

מצא כסות, מנערה אחד לשלשים יום.

והוינן בה: מזה שהצריכוהו חכמים לנערה,

למימרא,

משמע,

דניעור מעלי

[מועיל]

לה

לגלימה?

והאמר רבי יוחנן: מי שיש לו גרדי

[אורג]

אומן בתוך ביתו,

שיכול לארוג לו טליתות חדשות בכל יום,

ינער כסותו בכל יום!

כלומר, בא רבי יוחנן ללמדנו, שניעור מזיק לגלימה!

על שאלה זו משיבה הגמרא ארבע תשובות:

א.

אמרי

: אם מנערה

בכל יום

-

קשי לה,

ובכהאי גוונא דיבר רבי יוחנן.

אבל אם מנערה

אחד לשלשים יום

-

מעלי לה,

וכדברי משנתנו.

ב.

איבעית אימא: לא קשיא. הא,

מה ששנינו שהניעור טוב לגלימה, מדובר

בחד

[באדם אחד] שמנערה לבדו, שאז אין הניעור קורע את הגלימה.

והא

שאמר רבי יוחנן שהניעור קשה לה, מדובר

בתרי

[בשני בני אדם], שאוחזין אותה בשני צידיה, ומנערין אותה. שאז הם מותחין אותה יותר מדי, ומזיקין לה.

ג.

איבעית אימא: לא קשיא. הא

ששנינו שהניעור יפה לה, מדובר שמנערה

בידא

[בידו].

והא

שאמר רבי יוחנן שהניעור קשה לה, מדובר שמנערה

בחוטרא

[במקל], שזה מזיק לה.

ד.

איבעית אימא: לא קשיא. הא

שאמר רבי יוחנן שהניעור קשה לה, מדובר

ב

גלימא

דעמרא

[העשויה מצמר], שניעור מזיק לה, לפי שהיא נמתחת ונקרעת.

ו

הא

ששנינו בברייתא שהניעור טוב לה, מדובר

ב

גלימא

דכיתנא

[העשויה מכותנה].

כיון שהזכירה הגמרא את דברי רבי יוחנן, שלא ינער את גלימותיו לעתים קרובות, הנוגעים להלכות דרך ארץ, מביאה הגמרא עוד מדברי רבי יוחנן בעניינים אלו:

אמר רבי יוחנן

: עדיף לשתות

כסא דחרשין,

של מכשפות,

ולא

לשתות

כסא דפושרין

[כוס של פושרים], שהם מסוכנים ועלולים להזיק לגוף.

ו

מה שאמרנו שפושרים מזיקים,

לא אמרן

-

אלא

כשהם נתונים

בכלי מתכות. אבל

אם הם

בכלי חרש

-

לית לן בה

[אין בכך חשש].

ו

אף אם הם

בכלי מתכות נמי, לא אמרן

שהם מזיקים -

אלא דלא צויץ

[שלא הרתיחום מקודם].

אבל דצויץ

-

לית לן בה.

ו

אף כשהם בכלי מתכות, ולא צויץ,

לא אמרן

שהם מזיקים -

אלא דלא שדא בה ציביא

[שלא שם בהם דבר מהדברים שנותנים לתוך משקין, עשבים או תבלין או עיקרי בשמים].

אבל

אם

שדא ביה ציביא

-

לית לן בה.

ו

עוד

אמר רבי יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה

-

ורוצה לאבדן,

ינהג כך:

ילבש בגדי פשתן,

וישתמש בכלי זכוכית,

וישכור פועלים ואל ישב עמהן.

ורצה רבי יוחנן ללמדנו בדבריו, שלא ירגיל אדם בדברים אלו, לפי שעל ידם הוא יאבד בזמן מועט הון רב.

ועתה מבארת הגמרא את הדברים:

מה שאמר רבי יוחנן

ילבש בגדי פשתן

היינו

ב

בגדי

כיתנא רומיתא,

כלי פשתן הבאים מרומא שדמיהם יקרים, ומתבלים במהירות.

ומה שאמר

ישתמש בכלי זכוכית

היינו

בזוגיתא חיורתא

[זכוכית לבנה, שדמיה יקרים, ונוחה להשבר].

ו

מה שאמר

ישכור פועלים ואל ישב עמהן,