בבא מציעא 24a — תלמוד אויף ייִדיש

ג.

ובאושפיזא.

כששואלין אותו על אושפיזו [מארחו], אם קבלו בסבר פנים יפות, אומר לאו. ומדה טובה היא זו, כדי שלא יקפצו בני אדם שאינם מהוגנים על אותו אדם תמיד, ויכלו את ממונו .

והוינן בה:

מאי נפקא מינה

לנו בזה שתלמיד חכם רגיל לשנות בדברים אלו?

אמר מר זוטרא: ל

ענין

אהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא.

אי ידעינן ביה

באותו אדם,

דלא משני

[שאינו משנה דיבורו מהאמת]

אלא בהני תלת

מילי שאמרנו, שתלמידי חכמים רגילים לשנות בהם, אבל בשאר דברים הוא תמיד דובר אמת -

מהדרינן ליה

בטביעות עין .

ואי משני

מדיבורו גם

במילי אחריני

-

לא מהדרינן ליה

בטביעות עין, אלא רק בסימנים או עדים.

מר זוטרא חסידא, אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא

[נגנב ממנו כוס כסף בעת ששהה באכסניה ].

חזיא

מר זוטרא

לההוא בר בי רב, דמשי ידיה, ונגיב בגלימא דחבריה

[ראה מר זוטרא תלמיד אחד, שרחץ ידיו, וניגבן בבגד של חבירו].

אמר: היינו האי

[ודאי זהו הגנב],

דלא

איכפת ליה אממונא דחבריה.

כפתיה

[כפהו מר זוטרא] -

ואודי

[והודה אותו תלמיד בגניבה].

מעשה זה הובא כאן, ללמדנו שממנהג האדם בחייו הרגילים - אנו למדים על יושר מידותיו. ולכן, אם אנו יודעים על צורבא מרבנן שהוא דובר תמיד אמת, אפשר לסמוך על דבריו, ולהשיב לו אבידה בטביעות עין.

תניא: מודה רבי שמעון בן אלעזר

[שאמר במשנתנו, כלי אנפוריא אין חייב להכריז]

בכלים חדשים ששבעתן העין

-

שחייב להכריז

.

ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין, שאינו חייב להכריז

עליהם:

כגון בדי מחטין

[דבר שתולין בו מחטים],

וצינוריות

[מזלגות קטנות שנשים טוות בהן זהב],

ומחרוזות של קרדומות.

שדברים אלו דומים הם מאד האחד לחבירו, ואם אין בהם סימן, קשה להבחין ביניהם.

עוד שנינו בברייתא:

כל אלו

דברים

שאמרו

"אינו חייב להכריז",

אימתי מותרים

הם למוצאן -

בזמן שמצאן אחד אחד.

שמצא בד אחד, או שמצא מחרוזת אחת.

אבל מצאן שנים שנים

-

חייב

המוצא

להכריז

: מחטין מצאתי! והמאבד יבוא ויאמר: בדי מחטין היו, ושנים היו .

מאי בדי

-

שוכי

[ענפים של אילן].

ואמאי קרו ליה בדי?

משום שהם

דבר דתלו ביה מידי

[שתולים בו דבר] -

"בד" קרו ליה.

כי ההוא דתנן

התם

במסכת סוכה לענין ערבה:

עלה אחד בבד אחד.

והיינו, שיש אומרים, אף אם נשתייר בערבה עלה אחד בלבד, כשהוא תלוי בבד אחד בלבד - כשרה.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר

:

המציל

דבר

מן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס

[צבוע ],

ומן זוטו של ים, ומשלוליתו של נהר,

וכן

המוצא

מציאה

בסרטיא

[מסילה שהולכין בה מעיר לעיר]

ופלטיא

[או שמצא ברחבה של עיר, ששם מתקבצין לסחורה]

גדולה, ו

כן אם מצא

בכל מקום שהרבים מצויין שם

,

בכל המקרים הללו, אף אם יש באבידה סימן,

הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן

.

איבעיא להו

:

א.

כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר

שהרי אלו שלו - האם זה דווקא

ב

מקום שיש

רוב נכרים,

משום שאז הוא זוכה באבידה ממה נפשך: אם היא של נכרי, ודאי שהיא שלו, שהרי אין מצות השבת אבידה לנכרי. ואף אם נפלה מישראל, הרי המאבד מתייאש, משום שהוא סובר שאם נכרי ימצאנה - ודאי יטלנה לעצמו. ואף אם ימצאנה ישראל, לא יכריז עליה, משום שיסבור שנפלה מנכרי.

אבל ברוב ישראל

-

לא

יטלנה לעצמו, אלא יכריז עליה.

או דלמא, אפילו ברוב ישראל נמי

אמר רבי שמעון את דבריו, משום שהבעלים מתייאשים, לפי שהם חוששים שימצאו את האבידה אנשים לא הגונים, ויטלוה לעצמם? ב.

אם תמצא לומר

ש

אפילו ברוב ישראל נמי אמר

רבי שמעון בן אלעזר את דבריו, האם

פליגי רבנן עליה, או לא פליגי?

ג.

ואם תמצא לומר

ש

פליגי

רבנן על דבריו,

ברוב ישראל ודאי

מסתבר לומר ש

פליגי,

וסוברים הם שחייב להכריז. אבל עדיין יש להסתפק, האם

ברוב נכרים

גם כן

פליגי, או לא פליגי?

ד.

ואם תמצא לומר

ש

פליגי

רבנן על דבריו

אפילו ברוב נכרים,

עדיין יש להסתפק אם

הלכה כמותו,

כרבי שמעון,

או

שמא

אין הלכה כמותו?

ה. ו

אם תמצא לומר

ש

הלכה כמותו,

האם

דוקא ברוב נכרים

הלכה כמותו,

או

ש

אפילו ברוב ישראל

הלכה כמותו?

תא שמע,

ממה ששנינו:

המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

והגמרא סבורה עתה, שמדובר בציבורי מעות, ששנינו ברישא של משנתנו שחייב להכריז עליהן. כי אם מדובר במעות מפוזרות, הרי שנינו שאפילו במקום שאין רבים מצויין - הרי אלו שלו. ועל אף שמדובר בציבורי מעות, מכל מקום, שכשמצאן בבתי כנסיות וכדומה, הואיל ורבים מצויין שם - ודאי נתייאשו הבעלים, ולכן הרי אלו שלו.

מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא?

מיהו זה ששמענו מדבריו שיש להתחשב בענין מציאה בכך ש"רבים מצויין שם" - הרי

רבי שמעון בן אלעזר

[דלעיל] הוא!

ואם כן,

שמעת מינה

ש

אפילו ברוב ישראל נמי

אמר את דבריו. שהרי בבתי כנסיות ובתי מדרשות מצויין רוב ישראל, ונפשטה הבעיה הראשונה!

ודוחה הגמרא:

הכא במאי עסקינן

-

ב

מעות

מפוזרין,

שאין חייב להכריז עליהם לכולי עלמא, כיון שאין בהם סימן.

ותמהינן:

אי

מדובר

ב

מעות

מפוזרין,

שאין בהן סימן,

מאי אריא,

מדוע נקט התנא הרי אלו שלו משום שמצאן ב

מקום שהרבים מצויין שם?

והרי

אפילו אין הרבים מצויין שם

אינו חייב להכריז, שהרי אין בהם סימן!

אלא, לעולם

מדובר

ב

מעות

צרורין,

שיש בהם סימן.

והכא במאי עסקינן

-

בבתי כנסיות של נכרים

. מקום כינוס ואסיפה שלהם, שמתכנסין שם להתייעץ ולהיוועד.

ותמהינן: אמנם תירצת מה ששנינו "בתי כנסיות", שמדובר בשל נכרים. אבל

בתי מדרשות

-

מאי איכא למימר?

הרי בבתי מדרשות יושבים רק ישראל, ללמוד בהם תורה!

ומתרצינן: מדובר ב

בתי מדרשות דידן,

שלנו,

דיתבי בהו נכרים

[שיושבים בהם שומרים נכרים]. לפי שבתי מדרשות נמצאים מחוץ לעיר, ומושיבים בהם נכרים לשמרם .

ואמרינן:

השתא דאתית להכי,

עתה שבאת לתרץ כך, אם כן,

בתי כנסיות נמי,

אפשר לומר שמדובר בבתי כנסת

דידן

[שלנו], ו

דיתבי בהו נכרים.

תא שמע,

ממה ששנינו: עיר שישראל ונכרים דרים בה, ו

מצא בה אבידה, אם רוב

דיירי העיר הם

ישראל

-

חייב להכריז.

ו

אם רוב נכרים

-

אינו חייב להכריז.

מאן שמעת ליה דאמר "אזלינן בתר

רובא"

-

רבי שמעון בן אלעזר, שמעת מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר

דווקא

ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל

-

לא,

אלא חייב להכריז!

ודוחה הגמרא: אכן יתכן שלשיטת רבי שמעון, אף ברוב ישראל הרי אלו שלו. ו

הא

ברייתא

מני

-

רבנן היא,

ולכן דווקא ברוב נכרים - הרי אלו שלו.

ומקשינן: אם כן,

תפשוט מינה

בעיה אחרת שהובאה לעיל, האם נחלקו חכמים על רבי שמעון אף ברוב נכרים, שהרי מכאן מוכח

דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים!

ואמרינן:

אלא, לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא,

ואכן לשיטתו -

אפילו ברוב ישראל נמי

הרי אלו שלו.

והכא במאי עסקינן

באופן שהיה החפץ

טמון

ומוחבא, שמוכח שהניחו שם בעליו מדעת, ואין זו אבידה כלל, ולא נתייאשו הבעלים. ולכן ברוב ישראל - חייב להכריז .

ותמהינן:

אי

מדובר

בטמון

-

מאי עבידתיה גביה

[מה עושה האבידה אצלו], מי התיר לו להגביהה? הרי היה עליו להניחה במקומה, עד שיבוא בעליה ויטלנה!

ו

ראיה לכך, ד

התנן

להלן בפרקנו: אם

מצא

אדם

כלי באשפה,

אם היה הכלי

מכוסה,

שניכר שהונח מדעת -

לא יגע בו.

ואם היה הכלי

מגולה

-

נוטל ומכריז!

ומוכח מכאן, שאם אדם מוצא חפץ שניכר בו שלא אבד, אלא הניחו בעליו שם מדעת, ובדעתו לחזור וליטלו, לא יטלנו משם!

ומתרצינן:

כדאמר רב פפא

להלן, בתירוץ קושיא על אותה משנה:

באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה.

הכא נמי,

מדובר

באשפה שאינה עשויה לפנות,

ולכן הניח שם הבעלים את החפץ, על מנת לחזור וליטלו לאחר מכן.

ו

לבסוף

נמלך עליה

בעל האשפה

לפנותה

מיד.

שבכהאי גוונא, אם לא יטול המוצא את החפץ, הרי הוא יאבד לגמרי, לכן חייב להגביהו ולהכריז עליו.