בבא מציעא 19a — תלמוד אויף ייִדיש

ד

אירכס ליה גיטא בי מדרשא

[אבד לו הגט בבית המדרש]!

אמר

רבה בר בר חנה לחכמים באי בית המדרש שמצאו את הגט:

אי סימנא אית לי בגויה

[אם סימן הוא זה שחשוב בעיניכם - יש לי בו].

אי טביעות עינא

אית לי בגויה

[ואם טביעות עין היא זו שחשובה בעיניכם - אף זו יש לי בו].

ולאחר שמסר להם סימן שאינו מובהק, ואף הכיר את הגט בטביעות עין,

אהדרוה ניהליה

[החזירו לרבה בר בר חנה את הגט].

אמר

רבה בר בר חנה:

לא ידענא

[איני יודע]:

אי

[האם]

משום סימנא

שלא היה מובהק -

אהדרוה

[האם משום הסימן החזירוה לי],

וקסברי

החכמים שפסקו להחזירה לי:

סימנים

שאינם מובהקים -

דאורייתא

[דין תורה הוא לסמוך עליהם], ולכן סמכו על הסימן להחזיר גט, ולהתיר על ידו איסור אשת איש דאורייתא.

אי

, או אולי

משום טביעות עינא

החזירוה לי

\-

ודוקא

משום שאני

צורבא מדרבנן

[תלמיד חכם] החזירוה לי, כי תלמיד חכם אינו חשוד לשקר,

אבל איניש בעלמא לא

היו מחזירים לו, שהרי הסימן אינו סימן מובהק, ואין סומכים על טביעות עינו, משום שהוא חשוד לשקר ולומר שהוא מכיר את הגט בטביעות עין אף שאינו מכיר.

גופא

[שנינו בברייתא שהובאה לעיל יח ב]:

מצא גט אשה בשוק

:

בזמן שהבעל מודה, יחזיר לאשה; אין הבעל מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה

.

ותמהינן:

בזמן שהבעל מודה, מיהא, יחזיר לאשה!?

ו

למה מחזירים אנו את הגט, והרי

ליחוש

[יש לחשוש]:

שמא כתב

את הגט כדי

ליתן

אותו

בניסן

שהוא התאריך המופיע בגט,

ו

אולם בפועל

לא נתן לה

את הגט

עד תשרי

, ונמצא שלא נתגרשה עד תשרי -

ו

שמא

אזל בעל זבין פירי מניסן ועד תשרי

[הלך הבעל ומכר את פירות נכסי המלוג שהן שלו, בין ניסן לתשרי], וכדין מכר, שהרי בזמן זה עדיין אשתו היא

; ו

אם ניתן את הגט לאשה,

מפקא

האשה

לגיטא דכתב בניסן, ואתיא למטרף לקוחות

שקנו מהבעל

שלא כדין

[תוציא האשה את הגט שזמנו הוא בניסן, ותוציא מהלקוחות - שנמכרו להם הפירות לאחר ניסן - שלא כדין] שהרי עדיין של בעל היו, ויכול היה למוכרם. ומבארת הגמרא את קושייתה:

הניחא למאן דאמר

:

כיון שנתן

הבעל את

עיניו לגרשה, שוב אין לבעל פירות

, הרי

שפיר

, כי בניסן כבר נתן את עיניו בה לגרשה, ולא היה לו זכות למכור את הפירות מאותה שעה, ואם תוציא האשה את הפירות מן הלקוחות, הלוא כדין היא עושה, ולכן מחזירים לה.

אלא למאן דאמר: יש לבעל פירות עד שעת נתינה

של הגט,

מאי איכא למימר!?

והרי יש לחשוש שמא תטרוף את הלקוחות שלא כדין!? ומשנינן:

כי אתיא למטרף

[כאשר תבוא האשה לטרוף מן הלקוחות על פי הזמן הכתוב בגט],

אמרינן לה

[בית דין אומרים לה]:

אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך

[הביאי ראיה מאימתי בא הגט לידך], ומאחר שאין בית הדין מסתמך על הזמן הכתוב בגט לענין טריפה מן הלקוחות, לכן יחזיר את הגט לאשה.

ואכתי מקשינן:

ומאי שנא

מציאת גט שמחזירים לאשה -

מ

מציאת

שטרי חוב

שאין מחזירים למלוה!?

ד

הא

תנן: מצא שטרי חוב

:

אם יש בהן אחריות

[שעבוד]

נכסים, לא יחזיר; ואוקימנא

[ופירשנוה לעיל יב ב] שהמשנה עוסקת

כשחייב מודה

[הלוה מודה שמסר את שטר החוב למלוה],

ו

מכל מקום אין אין מחזירים את השטר למלוה:

משום שמא כתב ללוות בניסן, ולא לוה עד תשרי, וקא טריף לקוחות שלא כדין

, שמא יבוא המלוה לטרוף מן הלקוחות שקנו מן הלוה לאחר ניסן, וזה הלוא שלא כדין הוא, כי היות וההלואה היתה רק בתשרי, לא נשתעבדו למלוה אלא הקרקעות שמכר הלוה לאחר זמן ההלואה.

והשתא תיקשי:

התם נמי ליהדר

[אף שם בשטרי חוב, יחזירו אותם למלוה],

וכי אתי למטרף, נימא ליה

בית הדין: "

אייתי ראיה אימת מטא שטר חוב לידך

" [וכאשר יבוא המלוה לטרוף על ידי שטר מן הלקוחות, יאמר לו בית הדין: "הבא ראיה מתי הגיע השטר לידך"], וכאשר אנו אומרים בגט, ומה הפרש יש ביניהם!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

הכא גבי גט אשה, אתי לוקח ותבעה

, יש להניח שיעלה הלוקח בדעתו לתובעה להוכיח אימתי הגיע הגט לידה, כי

אמר

הלוקח בלבו:

האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא

, רק

משום דלא תעגין ותיתב

[והחזירו לה חכמים את הגט, רק כדי שלא תתעגן], ומיהו

השתא דקא אתיא למטרף, תיזל ותיתי ראיה אימת מטא גיטך לידה

[ואילו עכשיו שבאה היא לטרוף ולא להנשא בגט, תביא ראיה מתי הגיע הגט לידה] -

אבל

הכא גבי שטר חוב, לא אתי לוקח ותבע

[לא יעלה הלוקח בדעתו לתבוע מהמלוה ראיה מתי בא השטר לידו], כי

אמר

הלוקח בלבו:

מדאהדרוה ניהליה רבנן לשטר חוב

[מאחר שהחזירו לו חכמים את השטר], הרי

פשיטא

ד

למאי הלכתא אהדרוה ניהליה, למטרף הוא

[ודאי שלשם טריפה מן הלקוחות החזירו לו את הגט], ואם כן

שמע מינה: קמו רבנן במילתא, ומקמי דידי מטא שטרא לידיה

, [ובהכרח שבדקו חכמים את הדבר, ומצאו, שהשטר ניתן בתאריך כתיבתו, וקודם שקניתי אני את הקרקע], ומשום כך לא יחזירו לו את השטר, שהרי יפסיד הלוקח שלא כדין.

שנינו במשנה: מצא גיטי נשים ו

שחרורי עבדים

:

תנו רבנן: מצא שטר שחרור בשוק

:

בזמן שהרב מודה

ששחרר את עבדו,

יחזיר לעבד; אין הרב מודה: לא יחזיר לא לזה ולא לזה

.

ותמהינן:

בזמן שהרב מודה, מיהא, יחזיר לעבד!?

ואמאי

[וכי למה יחזיר]!?

ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן, ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא וקנה נכסין

[והלך העבד וקנה נכסים]

מניסן ועד תשרי, ואזל הרב וזבנינהו

[והלך הרב ומכרם, שהרי עבדו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו] -

ו

אם נחזיר את השטר לעבד, שמא

מפיק ליה

העבד

לשחרור דכתב בניסן, וקא טריף

העבד את אותן ה

לקוחות

שקנו מן האדון, בטענה שכבר שוחרר בניסן, והנכסים שלו הם, ולא של אדונו, ולא היה יכול למוכרם; והלוא זה

שלא כדין

הוא, שהרי בפועל לא השתחרר עד תשרי!?

ומבארת הגמרא את קושייתה:

הניחא למאן דאמר: זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ו

אף

כאביי, דאמר

: "

עדיו בחתומיו זכין ליה

", הרי

שפיר

, כי משעת חתימת העדים "זיכו" הם את השחרור לעבד, וכדין הוא מוציא מן הלקוחות שמכר להם האדון את נכסיו לאחר החתימה שהיתה בניסן.

אלא למאן דאמר: חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות

, ואם כן אין שייך לומר: "עדיו בחתומיו זכין ליה", שהרי אינה זכות לעבד להשתחרר, ו"אין חבין לאדם שלא בפניו" -

מאי איכא למימר!?

והלוא תיקשי: שמא יטרוף לקוחות מניסן שלא כדין!?

ומשנינן:

דכי אתי

העבד

למיטרף, אמרינן ליה

בית הדין לעבד: "

אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך

" [הבא ראיה מתי בא שטר שחרור לידך, ולא תטרוף אלא לאחר שתוכיח, שהמכירה היתה לאחר שבא השטר לידך].

שנינו במשנה: מצא ...

דייתיקי מתנה

ושוברים, הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן:

תנו רבנן

:

איזו היא דייתיקי

: "

דא תהא למיקם ולהיות

[שטר זה יהיה לקום ולהיות בכל הכתוב בו] ",

שאם מת נכסיו לפלוני

, כלומר: שטר שכתוב בו מה שציוה השכיב מרע, שיעשו בנכסיו לאחר מותו, ואף שלא נמסר שטר זה לידי המקבל הרי הוא כאילו נמסר לו ויקום ויהיה, כי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואין צריך שטר או קנין.

איזו היא

מתנה: כל שכתוב בו

: "

מהיום ולאחר מיתה

", מפרש לה ואזיל.

אלמא

, כלומר: וכי כך היא כוונת התנא לומר, שכל מתנה

אי כתיבא

"

מהיום ולאחר מיתה

"

הוא דקני, ואי לא

כתיב בה "מהיום ולאחר מיתה"

לא קני!?

וכי אין אדם יכול לתת מתנה גמורה מהיום!?

אמר

פירש

אביי: הכי קאמר

:

איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע

[כ"דייתיקי"], לענין

דלא קני אלא לאחר מיתה

כמתנת שכיב מרע:

כל שכתוב בה

: "

מהיום ולאחר מיתה

", דמשמע: גוף אני מקנה לך מהיום, [והועילה הקנאה זו, שאין למוכר רשות למוכרה או ליתנה לאחר, או להורישה], ולאחר מיתה יהיו הפירות אף הן שלך.

ומקשינן על מה ששנינו במשנה את הטעם שלא יחזיר את הדייתיקי והמתנה משום: "שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן":

משמע:

טעמא דלא אמר

עכשיו כותב השטר "

תנו

",

הא

אם רואים אנו שלא נמלך עליהם מליתנם, ו

אמר

עכשיו: "

תנו

" את השטר,

נותנים; ורמינהו

מהא דתניא:

מצא דייתקאות אפותיקאות

[שטר בו משעבד הלוה שדה מסוימת למלוה שהלוה לו בעבר מלוה בעל פה]

ומתנות, אף על פי

ששניהן מודין

שניתן השטר כדינו,

לא יחזיר לא לזה ולא לזה

, ומשום שאנו חוששים: שמא באמת כתבה לזה ולא מסרה לו, ולא זכה בקרקע, וחזר וכתב לאחר ומסר לו את השטר, וזכה בו, ובא לחזור בו ממתנתו לשני, וחפץ הוא שימסרו לו את השטר הזה, כדי שיוציאנה בבית דין, ויהיה שטר זה קודם לשטרו של שני, ויוציא הראשון שלא כדין -

ואם כן תיקשי על מה שמשמע ממשנתנו, שאם אמר כותב השטר שיתנו את השטר לראשון, נותנים לו!?

אמר רבי אבא בר ממל: לא קשיא

סתירת המשנה והברייתא; כי: