בבא מציעא 13a — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רב אסי: מה ששנינו שכותבין ללוה אף שאין המלוה עמו, מדובר

בשטרי הקנאה.

דהיינו, שמקנה ומשעבד הלוה את נכסיו למלוה מזמן הכתוב בשטר, בין אם ילוה ממנו לבסוף, ובין אם לא , בכל מקרה, יגבה מהן המלוה בזמן הכתוב בשטר,

דהא שעביד נפשיה

מהיום, וטורף המלוה מן הדין.

ומקשינן:

אי הכי,

שסתם שטרות כותבים רק כשרואים את ההלוואה למעשה,

מתניתין

דידן,

דקתני: אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, ואוקימנא

[והעמדנו] שמדובר

כשחייב מודה,

ולא יחזיר

משום

שחוששין

שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, אמאי לא יחזיר?

נחזי

[נראה, נתבונן] באיזה שטר מדובר:

אי

מדובר

בשטר הקנאה

-

הא שעביד ליה

הלוה

נפשיה

למלוה מזמן כתיבת השטר, ולמה לא יחזיר לו? הרי אין כאן כל חשש!

ו

אי בשטר דלא הקנאה,

אלא בשטר הלואה סתם -

ליכא למיחש

[אין מקום לחשוש],

דהא אמרת, כי

[שכאשר]

ליכא מלוה בהדיה

דלוה, שאינו נותן לו את ההלוואה בפנינו -

לא כתבינן!

ומה ששנינו שכותבין ללוה, היינו דווקא בשטר הקנאה!

אמר לך רב אסי: אף על גב דשטרי דלאו הקנאה, כי ליכא מלוה בהדיה

-

לא כתבינן,

מכל מקום, ב

מתניתין, כיון דנפל

השטר -

אתרע ליה

[נוצרה בו ריעותא],

וחיישינן דלמא אקרי וכתוב

[שמא קרה המקרה, וכתבו שטר ללוה, שלא בפני המלוה].

ועתה חוזרת הגמרא לתרץ את הקושיה שהקשינו, היאך כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו.

אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו.

כלומר, משעת חתימת העדים על השטר, זכה המלוה בשעבוד הנכסים, אף שההלוואה בפועל נעשתה מאוחר יותר .

ו

אם כן, אפשר לומר שמה ששנינו שכותבין שטר ללוה אף שאין המלוה עמו, מדובר

אפילו

ב

שטרי דלאו הקנאה,

שהרי אף בסתם שטרות הלואה, חל השעבוד מזמן הכתיבה.

ולא רצה אביי לתרץ כרב אסי,

משום דקשיא ליה

כיון דאמרת

ש

בשטרי דלאו הקנאה, כי ליתיה למלוה בהדיה

-

לא כתבינן,

אם כן, אף כשמצא שטר חוב,

ליכא למיחש דאקרי וכתוב

[אין לחשוש שמא נזדמן שכתבו שלא בפני המלוה].

ואם כן, עדיין יקשה, למה שנינו במשנתנו שלא יחזיר את השטר.

לכן אמר אביי, שעדיו בחתומיו זכין לו, ואם כן, כותבין שטר ללוה אף שאין מלוה עמו. ולכן במשנתנו, שנמצא שטר, חיישינן שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ויטרוף מלקוחות שלא כדין.

[ולהלן מקשה הגמרא, כיון שעדיו בחתומיו זכה לו, הרי כדין הוא טורף מהלקוחות מזמן החתימה, ומה החשש?!] ומקשינן:

אלא הא דתנן: מצא

אחד משטרות אלו:

גיטי נשים, ו

שטרות של

שחרורי עבדים, דייתיקי

[שטר של צוואת שכיב מרע ], שטרות

מתנה, ושוברים

[שטרות המעידין על פרעון חובות],

הרי זה לא יחזיר,

משום שחוששין

שמא כתובים היו

לצורך שימוש בהם בעתיד,

ו

לבסוף

נמלך עליהם שלא ליתנם

[כלומר, לבסוף החליט בעליהם שלא להשתמש בהם].

ו

עתה, לדברי אביי,

כי נמלך עליהם

-

מאי הוי? והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו,

ומשעת הכתיבה נשתעבדו הנכסים!

ומתרצינן:

הני מילי,

מה שאנו אומרים שעדיו בחתומיו זכין לו, היינו דווקא

היכא ד

לבסוף

קא מטו לידיה

[הגיע השטר ליד המלוה], שנעשתה הלואה לבסוף, אז אנו אומרים שחל השיעבוד מזמן חתימת העדים .

אבל היכא דלא מטו

השטר

לידיה

דמלוה, שלא נעשתה הלואה כלל -

לא אמרינן עדיו בחתומיו זכה.

ומקשינן:

אלא מתניתין

[משנתנו],

דקתני: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים

-

לא יחזיר, ואוקימנאא

[והעמדנו] שמדובר

כשחייב

[הלוה]

מודה

שלוה,

ו

בכל זאת לא יחזיר,

משום

שחוששין

שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי,

בשלמא לרב אסי, דאמר

שבמשנה ששנינו שכותבין ללוה אף שאין מלוה עמו, מדובר

בשטרי אקנייתא, מוקי לה

[יעמיד את משנתנו]

בשטרי דלאו אקנייתא, וכדאמרינן,

שלכן לא יחזיר, כיון שחוששין שקרה המקרה וכתבו ללוה שלא בשעת ההלואה, ויטרוף מלקוחות שלא כדין.

אלא לאביי, דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר?

למה המוצא שטרות לא יחזירם למלוה, הרי הלוה מודה שלוה ממנו, ואם יטרוף לקוחות מזמן הכתיבה - בדין יטרוף!?

אמר לך אביי

: ב

מתניתין היינו טעמא

שלא יחזיר, משום

דחייש לפרעון ולקנוניא.

דהיינו, שחוששין שמא פרע כבר הלוה את חובו, וקיבל את השטר מהמלוה, וממנו נפל השטר. ומה שהוא מודה ואומר שלא פרע את החוב, קנוניא של רמאות היא בינו לבין המלוה, כדי שיטרוף המלוה קרקעות מלקוחות שקנו מהלוה שלא באחריות, ויחלקו אותן ביניהם.

ומקשינן:

ולשמואל, דאמר

ש

לא חיישינן לפרעון ולקנוניא,

שכך אמר שמואל לקמן [ט"ז ע"ב]: המוצא שטר הקנאה בשוק, יחזיר לבעלים, ואין חוששין לפרעון.

והטעם, משום שכשהלוה פורע את חובו למלוה, מיד כשהוא מקבל את השטר מהמלוה, הוא קורעו, ולכן אין חשש שממנו נפל השטר,

מאי איכא למימר,

כיצד יתבארו דברי משנתנו?

הניחא אי סבר לה

שמואל

כרב אסי, דאמר

שדווקא

בשטרי הקנאה

כותבין שטר ללוה בלא המלוה,

מוקי מתניתין בשטרי דלאו הקנאה.

ואף שאין כותבין שטר ללוה בלא המלוה, חוששין שמא בכל זאת קרה שכתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי.

אלא אי סבר כאביי, דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר?

למה לא יחזיר המוצא את השטר למלוה?

ומתרצינן:

שמואל מוקי למתניתין כשאין

ה

חייב מודה.

דהיינו, שטוען הלוה שהשטר מזוייף, ולא הוא כתבו . ולכן לא יחזירנו מוצאו למלוה.

ומקשינן:

אי הכי,

שמדובר שאין הלוה מודה בהלואה,

כי אין בהן

בשטרות

אחריות נכסים

-

אמאי יחזיר

למלוה?

נהי ד

כשאין בהם אחריות נכסים

לא גבי מן משעבדי,

הרי

מבני חרי מגבי גבי

[מנכסים בני חורין, דהיינו, מה שברשות הלוה, גובה], והלא הלוה טוען שלא לוה כלל!

ומבארינן:

שמואל לטעמיה

[לשיטתו במקום אחר].

דאמר שמואל, אומר היה רבי מאיר: שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, אין גובה

בו המלוה כלל.

לא ממשעבדי

-

ולא מבני חרי.

שלשטר כזה אין דין שטר כלל, והרי זה כמלוה על פה שאין עליו עדים . ולכן יכול המוצא להחזירו למלוה, שהרי אינו יכול לגבות על פיו כלל.

ותמהינן:

וכי מאחר שאינו גובה

בו כלל,

אמאי יחזיר

את השטר? מה יעשה בו המלוה?

אמר רבי נתן בר אושעיא

: אמנם אין המלוה יכול להשתמש בשטר בתורת שטר חוב, אלא שמכל מקום יחזירנו המוצא כפיסת נייר בעלמא, כדי

לצור

[לכרוך] אותו

על פי צלוחיתו

[בקבוקו]

של מלוה.

ומקשינן:

ונהדריה להו

[ונחזיר את השטר]

ללוה,

כדי

לצור על פי צלוחיתו של לוה!