בבא מציעא 118a — תלמוד אויף ייִדיש

ואמר לו,

הגיעוך,

קח את האבנים לעצמך. כי אני איני חפץ בהם.

אין שומעין לו.

וחייב לשכור פועלים ולפנותם. כיון שאי אפשר לכוף את השכן לזכות בדבר שאינו חפץ בו .

ואם

משקבל עליו אמר לו הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי

[כלומר, אחר שהשכן פינה את האבנים, חזר בו בעל הכותל, וביקש לשלם לשכן עבור מה שטרח בפנויין ולחזור לקחת לעצמו את האבנים]

אין שומעין לו.

כיון שכבר זכה בהם השכן.

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו

הפועל,

תן לי שכרי!

ואמר לו

בעל הבית,

טול מה שעשית בשכרך.

אין שומעין לו.

ואף על פי שבכל חוב רגיל יכול הלווה לתת למלוה שוה כסף במקום כסף , בפועל אינו יכול לעשות כן. כיון דכתיב ביה "לא תלין פעולת שכיר" [ויקרא יט יג] , ומשמע שעליו לתת לו מה שהתנו ביניהם. כסף ממש.

ואם

משקבל עליו

הפועל,

ו

הסכים לקבל בשכרו את מה שליקט במקום כסף,

אמר לו

בעל הבית,

הילך שכרך, ואני אטול את שלי. אין שומעין לו

כיון שכבר זכה הפועל במה שליקט.

גמרא:

שנינו במשנה, וכן בית הבד, וגינה אחת על גביו, ונפחת.

ומבארת הגמרא, מהו שיעור הפחת המאפשר לבעל הגינה לרדת לזרוע בבית הבד.

נפחתה

-

רב אמר,

רק אם נפחתה

ברובה

יכול בעל הגינה לרדת ולזרוע בבית הבד. אך בפחות מכך, נותן לו בעל בית הבד קרקע כנגד מה שנפחת, והוא זורע חציו למעלה, וחציו למטה.

ושמואל אמר,

אף אם נפחתה

בארבע

ה טפחים בלבד, יכול לרדת ולזרוע בבית הבד, עד שיתקן הלה את גגו .

מבארת הגמרא:

רב אמר ברובה, אבל

אם נפחתה רק

בארבע

ה טפחים, אינו יכול לרדת ולזרוע בבית הבד, כיון שדרכו של

אדם

להיות

זורע חציו למטה וחציו למעלה.

ולכן יתן לו בעל בית הבד קרקע כנגד מה שנפחת, ויזרע בה .

ושמואל אמר

אף אם נפחתה רק

בארבע

ה טפחים, יכול לרדת ולזרוע למטה, כיון ש

אין

דרכו של

אדם

להיות

זורע חציו למטה וחציו למעלה.

ולכאורה קשה, הרי לעיל, גבי בית ועליה, נחלקו רב ושמואל באותה מחלוקת, ומדוע נזקקו לחזור ולהשמיע את מחלוקתם גם במשנה זו?

ו

מבארת הגמרא:

צריכא!

ישנו חידוש בכל אחת מהמחלוקות.

דאי אשמועינן

את מחלוקתם רק גבי

דירה,

[הבית והעליה], היינו אומרים, רק

בהא קאמר שמואל

שכבר בארבעה טפחים יורד ודר למטה,

משום דלא עבידי אינשי דדיירי פורתא הכא ופורתא הכא

[אין דרך האנשים לדור מקצת במקום אחד, ומקצת במקום אחר].

אבל לענין זריעה, עבידי אינשי דזרעי הכא פורתא והכא פורתא

[דרך האנשים לזרוע מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר], ו

אימא

[ואולי במקרה זה]

מודה ליה לרב,

ורק אם נפחתה הגינה ברובה יכול לרדת ולזרוע למטה.

ו

כן להיפך,

אי איתמר בהך

[אם היו נחלקים רק גבי בית בד וגינה], היינו אומרים, רק

בהך קאמר רב

דבעינן רוב גינה, כיון שדרך בני אדם לזרוע מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר,

אבל בהא

[בית ועליה]

אימא מודה ליה לשמואל,

שאף בארבעה טפחים יכול לרדת לדור בבית. כיון שאין דרך בני אדם לדור מקצת למטה, ומקצת למעלה.

ולכן

צריכא

[נזקקנו] להשמיע את המחלוקת בשתי המשניות.

התבאר במשנה, שאם

נתנו לו זמן

לקוץ את האילן ונפל בתוך הזמן, פטור.

מבארת הגמרא:

וכמה

שיעור ה

זמן

שמקציבים

בבית

ה

דין

למקרים כגון אלו ?

אמר רבי יוחנן: שלשים יום.

שנינו במשנה:

מי שהיה כותלו

סמוך לגינת חבירו, ונפל, ואמר לו פנה אבניך. ואמר לו הגיעוך! אין שומעין לו. ואם משקיבל עליו אמר לו הילך יציאותיך, ואני אטול את שלי, אין שומעין לו.

מבואר בסיפא, שאם קיבל עליו בעל הגינה, זכה באבני הכותל, ושוב אין בעל הכותל יכול לקחתם. ויש לדון, כיצד זכה בעל הגינה באבנים?

ומדייקת הגמרא:

הא מדקתני סיפא "הילך יציאותיך", מכלל

[מוכח],

דפנינהו עסקינן.

כלומר, משנתנו עוסקת במקרה שבעל הגינה כבר פינה את אבני הכותל, והוציא עליהם הוצאות.

ומבואר,

טעמא

דמשנתנו שזכה בעל הגינה באבנים, הוא משום

דפנינהו,

והוציא עליהם הוצאות בפינוים.

הא

אם עדיין

לא פנינהו, לא

זכה בהן .

וקשה:

אמאי

לא זכה בהן?

ו

מדוע לא

תקנה ליה שדהו

את האבנים שבאו לתוכה? והרי בעליהם הפקירן?

ד

הרי

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

ואם כן אף כאן תקנה לו החצר את האבנים!?

מתרצת הגמרא:

הני מילי

[דין זה] שחצרו קונה לו, שייך רק

היכא דקא מיכוין

בעל האבנים

לאקנויי ליה

את אבניו,

אבל הכא

אף על פי שאמר לו - "הגיעוך", לא התכוין להקנותם, אלא רק

אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה.

כלומר, רצה להשמט ממנו כדי שלא יכפה עליו לפנותן.

אבל אם בעל הגינה פינה בעצמו את האבנים שוב לא שייכת סברת "אישתמוטי", ולכן זוכה בעל הגינה באבנים שפינה .

שנינו במשנה:

השוכר

את הפועל

לעשות עמו בתבן

ובקש, ואמר לו תן לי שכרי, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו. משקיבל עליו, ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי, אין שומעין לו.

ו

צריך באור, מדוע המשנה חזרה על דין זה גם גבי פועל, הלא כבר נתבאר לנו גבי בעל הגינה, שאי אפשר לכוף אדם לזכות בדבר שאינו חפץ לזכות בו, וכן, שאם כבר זכה בו אין להוציא ממנו?

ומבארת הגמרא:

צריכא!

דאי אשמועינן

רק

להך קמייתא

[גבי כותל שנפל לגינת חבירו], היה מקום לומר, שרק במקרה זה אמרינן,

דכי קאמר ליה "הגיעוך", אין שומעין לו, משום דלית אגרא גביה.

כלומר, כיון שאין בעל הגינה תובע כלום מבעל הכותל, ולכן אין בעל הכותל יכול לכופו לזכות בדבר שאינו חפץ לזכות בו.

אבל הכא

[גבי פועל],

דאית ליה אגרא גביה,

שהפועל תובע מבעל הבית את שכרו,

אימא

[נאמר]

שומעין לו.

שיש לבעל הבית זכות לומר לו - טול מה שעשית בשכרך.

דאמרי אינשי, ממרי רשותיך פארי אפרע.

[שכן דרך האנשים לומר, אפילו אם בעל חובך נותן לך סובין, קבלם ממנו] .

ו

כן להיפך,

אי אשמועינן הכא,

רק גבי פועל, היה מקום לומר, דוקא

הכא, שמשקבל עליו אין שומעין לו, משום דאית ליה אגרא גביה,

כיון שבעל הבית חייב לו כסף, ונתן לו את מה שעשה במקום החוב, לכן זכה בו, ואין בעל הבית יכול לחזור בו.

אבל הכא

[בכותל שנפל לגינת חבירו],

דלית ליה אגרא גביה

, ואין בעל הכותל חייב לו כלום,

אימא שומעין לו.

לכן

צריכא

[הוצרך] התנא להשמיענו את שני המקרים.

שנינו במשנה: אם אמר לפועל "טול מה שעשית בשכרך",

אין שומעין לו.

וחייב לתת לו כסף כפי שהתנו ביניהם.

ו

קשה,

ה

רי

תניא

בברייתא, שאם אמר לפועל "טול מה שעשית בשכרך",

שומעין לו?

אמר רב נחמן, לא קשיא!

כאן,

במשנתנו, מדובר כששכרו לעשות

בשלו.

ואז אינו רשאי לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

ו

כאן,

בברייתא, מדובר ששכרו לעשות

בשל חבירו,

ואז אם יאמר "טול מה שעשית בשכרך" שומעין לו .

אמר ליה רבה לרב נחמן: בשלו, מאי טעמא?

מדוע אם שכרו לעשות בשלו אינו יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"? משום

דאמר ליה אגרא עלך

[כיון שהפועל אומר לו, שכרי מוטל עליך, ואינך יכול לשנות ממה שהוסכם בינינו].

ואם כן, גם אם שכרו לעשות

בשל חבירו, נמי שכרו עליו!

וחייב לתת לו כפי שסיכמו ביניהם, ומדוע שנינו בברייתא שיכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"?

וראיה לדבר:

דתניא, השוכר את הפועל

לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו,

כלומר, שהטעה את הפועל, ונתן לו את עבודת חבירו במקום את עבודתו,

נותן לו

השוכר לפועל את

שכרו משלם,

כמו שסיכמו ביניהם,

וחוזר ונוטל

השוכר

מבעל הבית מה שההנה אותו.

כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, שנוטל את ההוצאות כשיעור השבח .

על כל פנים מבואר, שגם אם שכרו לעשות בשל חבירו מוטל עליו לשלם את שכרו כפי שסיכמו ביניהם, ואינו יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

ואם כן, הדרא קושיין לדוכתא. מדוע בברייתא מבואר שאם אמר "טול מה שעשית בשכרך" שומעין לו?

אלא אמר רב נחמן, לא קשיא!

כאן,

במשנתנו מדובר כששכרו לעשות

בשלו.

ואז אינו רשאי לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

ו

כאן,

בברייתא, מדובר ששכרו לעשות

בשל הפקר,

ואז יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

כיון שהשוכר עדיין לא זכה במלאכת הפועל, דסבר רב נחמן, "המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו", ואם כן אין פעולת הפועל על המשכיר, ויכול לומר לו: זכי ביה את!

מה שאין כן בשכרו לעשות בשל חבירו, כיון שאין הפועל יכול לזכות במה שעשה, שהרי פעולתו שייכת לבעל הבית, לכן חייב השוכר לשלם לפועל את שכרו, כפי שסוכם ביניהם.

איתיביה

[הקשה]

רבא לרב נחמן

: הרי אפילו אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מכל מקום אם שכרו לכך, קנה. ואם כן, פעולתו עליו אף בהפקר. ומדוע יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"?

וראיה לכך, שהרי שנינו:

מציאת פועל לעצמו. אימתי, בזמן שאמר לו בעל הבית "נכש עמי היום, או עדור עמי היום",

שלא שכרו לכל מלאכה, אלא למלאכה זו דוקא.

אבל אם אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" מציאתו לבעל הבית.

כיון ששכרו אף למלאכת הגבהת מציאות.

על כל פנים מבואר שאם שכרו על מנת שיעשה במלאכת הפקר - זכה במלאכתו. ואם כן אינו יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"?

אלא אמר רב נחמן, לא קשיא!

בין במשנה, ובין בברייתא מדובר כששכרו לעשות במלאכת הפקר.

אלא, ש

כאן

[במשנתנו] מדובר

בהגבהה.

ואז זוכה השוכר במלאכת הפועל, וצריך לשלם לו את שכרו. ואילו

כאן

[בברייתא] מדובר

בהבטה.

כלומר ששכרו לשמור בהבטה על דבר הפקר. ואז לא זכה בו השוכר, ויכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

אמר רבה, הבטה בהפקר,

אם היא קונה, מחלוקת

תנאי

ם

היא!

דתנן: שומרי ספיחי שביעית,

בשנת השמיטה, שפירותיה הפקר, היו בית דין שוכרים שומרים לשמור בקצת מקומות על ספיחים של תבואה, שעלו מעליהם, שלא ילקטום העניים, כדי להביא מהם את העומר בפסח , ושתי הלחם בעצרת, שאינם באים אלא מהתבואה החדשה ומארץ ישראל, ואותם שומרים

נוטלין שכרן מתרומת ה לשכה.

רבי יוסי אומר,

אף כל

הרוצה, מתנדב הוא ושומר חנם.

אמרו לו

חכמים, אם

אתה אומר כן, אין

העומר ושתי הלחם

באין משל צבור.

כיון שהשומרים זכו בהן. ואנו צריכים שיבואו משל ציבור.

מאי לאו, בהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר, הבטה בהפקר קני

. ו

לכן,

אי יהיבי ליה אגרא, אין! ואי לא, לא!

אם נשכור את השומרים מכספי הציבור כדי שישמרו, תהיינה השעורים שייכות לציבור. ואם ישמרו בחינם, יזכו בהן השומרים, על ידי הבטתם .

ורבי יוסי סבר, הבטה בהפקר לא קני! ו

לכן

כי אזלי צבור ומייתי, השתא הוא דקא זכי ביה.

כשיבואו הציבור ויקחו את השעורים, אז יזכו בהן, ונמצא שבאו משל ציבור.

ו

אם תאמר, אם כן

מה

אמרו לו חכמים בלשון

"אתה אומר",

שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, והרי לשיטתו לא קשה כלום?

הכי קאמרי ליה, מדבריך

קשה

לדברינו,

כיון שלשיטתינו אם ישמרו בחינם,

אין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

על כל פנים מבואר, שהנדון האם הבטה בהפקר קניא או לא, תלוי במחלוקת רבי יוסי ותנא קמא.

אמר רבא, לא!

דכולי עלמא

סברי

הבטה בהפקר קני,

ולכולי עלמא אם ישמור בחינם יזכה בשעורים.

והכא,

ב

"חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה" קמיפ לגי.

דרבנן סברי, יהבינן ליה אגרא,

נותנים להם שכר לשמור,

ואי לא, חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה.

חוששים אנו שלא יקנו לציבור את השעורים בלב שלם. כיון שנוח להם שיהיה הקרבן משלהם .

ו

רבי יוסי סבר, לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה.

ו

אם תאמר, אם כן

מה

אמרו לו חכמים בלשון

"אתה אומר",

שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, והרי לשיטתו לא קשה כלום?

הכי קאמרי ליה, מדבריך

קשה

לדברינו,

כיון שלשיטתינו

דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה,

אם ישמרו בחנם

אין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

איכא דאמרי,

[יש שאמרו בשם רבא להיפך]:

רבא אמר דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני!

ולכולי עלמא גם אם ישמרו בחינם לא יזכו בשעורים.

והכא

-

ב"חיישינן לבעלי זרועות"

קמיפ לגי.

דתנא קמא סבר, דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו.

כלומר, תקנו לשלם לשומרים, כדי שיתפרסם ששומרים בשביל הקדש, ולא יבואו בעלי זרוע לחטוף מהם בחזקה את השעורים.

ורבי יוסי סבר, לא תקינו.

ולכן יכול לשמור בחינם.