בבא קמא 91b — תלמוד אויף ייִדיש

וקתני

במתניתין:

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור,

משמע, דאף לבייש את עצמו אסור!? ומשנינן:

הכי קאמר ליה

רבי עקיבא:

לא מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו,

על כן ברור, שהמבייש אותו מתחייב לשלם, אף על פי שהוא גם בייש את עצמו.

אלא, אפילו חבלה

ונזק,

דאין אדם רשאי לחבל בעצמו,

מכל מקום

אחרים שחבלו בו

אינם יכולים להפטר ולומר: אם גם הוא עבר איסור וחבל בעצמו, מדוע מחייבים אותנו על מה שאנו חבלנו בו, אלא -

חייבין

הם לשלם לו את חבלתו.

ותמהינן:

ו

כי

אין אדם רשאי לחבל בעצמו!?

אדם שנשבע לעשות דבר מה, ולא קיים את שבועתו, הרי זה חייב בקרבן חטאת. שנאמר [ויקרא ה ד, ו]: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה, ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא, נקבה מן הצאן, כשבה או שעירת עיזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מח טאתו".

וה

א

תניא

בברייתא:

יכול

, אדם ש

נשבע להרע בעצמו

[לעשות לעצמו רעה]

ולא עשה, יהא פטור

מקרבן שבועה?

תלמוד לומר

[יש ללמוד דבר זה מדברי הכתוב]:

"להרע או להיטיב".

הקיש הכתוב הרעה להטבה,

מה הטבה

שאמר הכתוב, בנשבע להיטיב עם עצמו הטבה של

רשות,

אף הרעה

שבה דיבר הכתוב, בהרעה של

רשות

הכתוב מדבר, ולא בהרעה של איסור.

אביא,

יש ללמוד מכאן, ש

נשבע להרע בעצמו, ולא הרע

שהוא חייב. היות ורשות ביד אדם להרע לעצמו.

ועתה יש להקשות: הרי בברייתא זו מבואר שרשאי אדם להרע לעצמו, ואילו במשנה נאמר שאסור לאדם לחבול בעצמו!?

אמר

[תירץ]

שמואל

: מה ששנינו בברייתא שמותר לאדם להרע לעצמו, לא מדובר באדם שחובל ומזיק את גופו, אלא

ב

אדם שנשבע ואמר:

"אשב בתענית"

, ואין איסור לשבת בתענית.

ותמהינן: הרי בהמשך הברייתא היא מדמה את הנשבע להרע לעצמו לנשבע להרע לאחרים. ואם נשבע להרע לעצמו, היינו נשבע לשבת בתענית,

דכוותה

[בדומה לה],

גבי הרעת אחרים,

היינו

להשיבם בתע נית.

אחרים

-

מי מותיב להו בתעניתא!?

הרי התענית תלויה בדעתו של המתענה, ואיך אדם יכול להושיב אחרים בתענית!?

ומשנינן:

אין!

בידו של אדם להושיב אחרים בתענית,

דמהדק להו באנדרונא

[כשיסגור אותם בחדר] בלא מזון, ולא יוכלו לאכול, וממילא הם שרויים בתענית.

ו

פרכינן: הרי אי אפשר לפרש "הרעת אחרים" על ידי תענית, ד

ה

א

תניא

באותה ברייתא:

איזהו "הרעת אחרים"?

מי שאמר:

"אכה

את

פלוני ואפצע את מוחו".

וכשם ש"הרעה אחרים" בחבלה, הכאה ופציעת מוח ולא בתענית, כך "הרעת עצמו", והרי לדברי המשנה אסור לאדם לחבול בעצמו, ואיך אמרה הברייתא שאדם רשאי לחבול בעצמו!?

ומסקינן:

אלא,

במחלוקת

תנאי

ם

היא

שנויה,

דאיכא למאן דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו,

וכך סוברת משנתנו.

ואיכא מאן דאמר: אדם רשאי לחבל בעצמו,

וכך סוברת הברייתא.

ודנה הגמרא:

מאן,

מי הוא, ה

תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו?

אילימא

[אם נאמר]:

האי תנא

דברייתא דלקמן

הוא, דתניא: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש"

[בראשית ט ה]

רבי אלעזר אומר: מיד נפשותיכם

ממי שיהרוג את עצמו,

אדרש את דמכם.

ונאמר: כשם שאסור לאדם להרוג את עצמו, כמו שדרש רבי אלעזר, כך אסור לאדם לחבול ולהזיק את עצמו.

ודחינן:

ודלמא,

שמא, רבי אלעזר סבר: מותר לאדם לחבול בעצמו, ו

קטלא שאני,

שהרי רציחה חמורה מסתם הכאה וחבלה.

ושוב יש לדון מי הוא התנא שאומר: אין אדם רשאי לחבול בעצמו?

אלא,

יש לומר:

האי תנא

דברייתא דלקמן

הוא

:

נאמר בתורה [ויקרא יח ג] "ובחוקותיהם לא תלכו". כלומר, אל תלכו בדרכיהם של הגוים. ועל כן אסור לעשות כמעשה האמורי.

דתניא: מקרעין על המת, ולא מדרכי האמורי,

כלומר, מותר לקרוע בגדיו על המת, ואין בזה משום הליכה בדרכי האמורי, כי מחמת צערו הוא עושה כן, ו"דרכי האמורי" הם מה שהיו האמוריים עושים לשם פריצות או עבודת כוכבים.

אמר רבי אלעזר: שמעתי

מרבותי

שהמקרע על המת יותר מדאי

לוקה משום בל תשחית.

ו

אם לקרוע ולהזיק את בגדו אסר רבי אלעזר,

כל שכן

שאסור לחבול ב

גופו.

ו

דחינן: לאו ראיה היא, כי

דלמא

קריעת

בגדים שאני דפסידא

ונזק

דלא הדר הוא,

ואין להוכיח מכאן לאסור לחבול ולפצוע את עצמו, פצע שעשוי להתרפא.

כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא

[רבי יוחנן היה מכנה את בגדיו: "המכבדים אותו"].

ורב חסדא, כד הוה מסגי ביני היזמי והגא

מדלי להו למאניה

[כשהלך בין הקוצים הגביה את בגדיו כדי שלא יקרעו], ולא חשש שמא ישרט גופו ויפצע.

כי

אמר: זה,

הפצע שבגופי,

מעלה ארוכה

ומתרפא,

וזה,

קרע הבגד,

אינו מעלה ארוכה.

ומסקינן:

אלא

התנא שסובר אין אדם רשאי לחבל בעצמו,

האי תנא הוא

:

דתניא

בברייתא:

אמר רבי אלעזר הקפר ברבי

:

מה תלמוד לומר

בפרשת נזיר [במדבר ו יא]:

"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזה נפש חטא זה!?

אלא

-

שציער עצמו מן היין,

ועל כן הוא קרוי "חוטא".

ו

מכאן נלמד שאסור לאדם לצער את עצמו, כי

הלא דברים

אלו ב

קל וחומר

הם למדים:

ומה זה

הנזיר,

שלא ציער

את

עצמו, אלא מן היין, נקרא "חוטא", המצער

את

עצמו מכל דבר,

על אחת כמה וכמה

שהוא נקרא "חוטא".

שנינו במשנה: ו

הקוצץ נטיעותיו

של חבירו אף על פי שאינו רשאי פטור, אחרים חייבין.

תני רבה בר בר חנה

ברייתא

קמיה דרב

: האומר לחבירו:

"שורי הרגת",

או

"נטיעותי קצצת"

ותובע אותו לשלם את נזקו.

והמזיק אומר: לא אשלם לך, כי

אתה אמרת לי להורגו

[את השור], או

אתה אמרת לי לקוצצו

[את האילן] הרי זה

פטור,

היות והזיק ברשות הבעלים.

אמר ליה

רב לרבה בר בר חנה:

אם כן,

אם כדבריך,

לא שבקת חיי לברייתא

[אינך מניח לבריות אפשרות לחיות],

וכי כל כמיניה

לומר אתה אמרת לי להזיק!?

אמר ליה

רבה בר בר חנה לרב:

איסמייה

, האם אסלק ברייתא זו ולא אשנה אותה עוד, היות ואין דבריה מובנים!?

אמר ליה

רב:

לא

תיסמייה, אלא

תתרגם

ותפרש את

מתניתך,

הברייתא שלך,

בשור

שהמית

העומד להריגה, ובאילן

שנוטה לרשות הרבים, ומתיירא שמא יפול האילן על אדם וימות, וכן באילן של אשירה שצריך לקוצצו ולהשליכו, ועל כן

ה

וא

עומד לקציצה.

ותמהינן:

אי הכי

שעומד השור להריגה והאילן לקציצה,

מאי קא טעין ליה

בעל השור והאילן, ומה הוא תובע אותו!? הלא ההורג והקוצץ עשו כהוגן וכשורה!?

ומפרשינן:

דאמר ליה

תובע:

אנא בעינא למיעבד הא מצוה,

ומי שחוטף מחבירו מצוה מחוייב לפצות אותו.

דתניא

בברייתא: נאמר במצות כיסוי הדם [ויקרא יז יג]: "ושפך את דמו [שחיטה] וכסהו בעפר", ואנו דורשים

"ושפך"

-

"וכסה" מי ששפך

זכה במצוה, והוא

יכסה

את הדם בעפר.

ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה

את דמו בעפר,

וחייבו רבן גמליאל ליתן לו,

לשוחט,

עשרה זהובים,

פיצוי על מה שחטף ממנו את מצותו.

נאמר בתורה [דברים כ יט - כ]: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא מאכל הוא אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה".

אמר רב: דיקלא דטען קבא

[עץ דקל שנותן תמרים בשיעור קב כל שנה ושנה ] הרי הוא "אילן מאכל" ו

אסור למקצציה,

אף שאינו נותן פירות מרובים כל כך, ואם אינו נותן אלא פחות מקב לשנה, מותר לקצוץ אותו.

מיתיבי

ממשנה [שביעית ד י]:

כמה יהא בזית ולא יקצצו

[כמה פירות יהא הזית טוען ויהיה אסור לקצוץ אותו] משום "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות"?

רובע

הקב זיתים. ומאי טעמא אמר רב ששיעור האיסור הוא בקב פירות!?

ומשנינן:

שאני זיתים דחשיבי

משאר אילנות, על כן אם הזית טוען רובע הקב אסור לקוצצו, אבל בדקל כל שאינו טוען קב מותר לקצוץ ממנו.

אמר רבי חנינא

: איסור קציצת אילנות מאכל אסור חמור הוא, ו

לא שכיב

[נפטר]

שיבחת ברי

[כך היה שמו],

אלא

משום

דקץ תאינתא בלא זמנה

[קודם זמנה], כאשר עדיין היתה טוענת פירות.

אמר רבינא: ואם היה

האילן

מעולה בדמים מותר

לקוצצו. כלומר, אם קורות האילן שוות לבניין יותר משבח פירותיו של האילן, מותר לקצוץ אותו, כי לא אסרה תורה לקצוץ אילן מאכל אלא דרך השחתה, אבל כאשר יש לו תועלת בקציצת האילן - מותר לקוצצו.

תניא נמי הכי

כדברי רבינא: כתיב "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת" וקרא יתירא הוא, דהוי ליה למכתב "רק אשר לא עץ מאכל הוא" ולא האריך הכתוב בלשונו אלא לדרשא.

והכי מפרשינן ליה לקרא:

"רק עץ אשר תדע"

-

זה אילן מאכל,

ואף אותו מותר לכרות לצורך המצור.

"כי לא עץ מאכל הוא"

-

זה אילן סרק

שמותר לכרות אותו.

ואם תשאל:

וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר,

שהרי אף אילן מאכל מותר לקצוץ מפני המצור, אם כן

מה תלמוד לומר: "כי לא עץ מאכל"!?

כלומר, לשם מה הוזכרה בפסוק קציצת אילן סרק, אם מותר לקצוץ אפילו אילן מאכל, הרי קל וחומר הוא, וממילא אנו יודעים שאפשר לקצוץ אילן סרק!?

תשובתך: לא הזכיר הכתוב אילן סרק, אלא ללמדנו

להקדים

קציצת אילן

סרק ל

אילן

מאכל.

כי אמנם אם אינך יודע קרוב למצור אלא אילן מאכל, רשאי אתה לקוצצו, אבל אם יש שם אילן סרק, עליך לקצוץ אותו ולא את אילן המאכל.