בבא קמא 89b — תלמוד אויף ייִדיש

ד

למאי ניחוש? הרי אפילו

אי מחלה לגבי בעל, לא קא מפסיד

ניזק מאומה ,

דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה

[גם עכשיו, כשאינה מוכרת לו את כתובתה איננה נותנת לו כלום] ומדוע לא נאמר: על כל פנים תמכור את כתובתה לניזק, כדי שאם לא תמחל אותה לבעלה, ירויח הניזק, ומדוע פטרת אותה לגמרי!? יש לומר:

סוף סוף כל לגבי בעל ודאי

הוא ד

מחלה

ליה, אם כן כל טירחתינו אינה אלא לשוא,

ואטרוחי בי דינא בכדי

[בחינם]

לא מטרחינן.

ומקשינן:

אלא,

לדבריך שטובת הנאת הכתובה משועבדת לניזק, ואין אנו נמנעים מלהגבותה לניזק אלא משום פסידא דלוקח וטירחא דבית דין.

הא דתניא

בברייתא:

וכן

היא שחבלה בבעלה, לא הפסידה כתובתה,

כלומר, פטורה היא מלשלם לו את נזקו, כל עוד שהוא לא גירש אותה, ואינה צריכה לותר על כתובתה תמורת תשלום החבלה.

ותיקשי לך:

אמאי

אינה מפסדת כתובתה עבור החבלה?

תזבנינה ניהליה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה

[תמכור את כתובתה לבעלה ב"טובת הנאה"], ומה שבעלה יתן לה עבור טובת הנאת הכתובה, תשלם היא לבעלה

בהא חבלה,

עבור מה שהיא שחבלה בו.

ד

אפילו

אי מחלה

את כתובתה

לגבי בעל ליכא

שום

פסידא

לבעל, ומדוע שנינו בברייתא שאינה מפסידה את כתובתה!?

ומשנינן:

הא

ברייתא

ודאי רבי מאיר היא, דאמר: אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.

ומבארת הגמרא:

ו

הרי

טעמא

דרבי מאיר

מאי

הוא?

כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה

[לגרש אותה] ו

הכא

אם תמכור לו את כתובתה עבור חוב נזקו, הרי קלה בעיניו להוציאה, כי לא יהיה לו הפסד ממון אם יגרשנה, שהרי הוא

מגרש לה

[אותה],

וגבי ליה בחבליה מינה

[בעבור חבלתו יגבה ממנה את כתובתה] כלומר, לא ישלם לה כתובה.

לפיכך תניא: אף על פי שחבלה בבעלה, לא הפסידה כתובתה, כלומר אינה מוכרת לו את כתובתה בעבור הנזק, אלא פטורה היא מלשלם לו, עד שתתגרש.

ופרכינן:

אי הכי,

אם מה שהכתובה היא תשלום על חוב נזקו, נחשב שקל בעיניו להוציא את אשתו,

השתא נמי,

אפילו אם פטורה היא עתה מלשלם, מכל מקום קלה היא בעיניו לגרשה, משום ד

מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה,

ולא תהיה לו שום הוצאת ממון אם יגרשנה!? ומשנינן: הכא במאי עסקינן:

כגון דנפיש כתובתה

[שדמי כתובתה מרובים] מדמי החבלה ואין קלה בעיניו להוציאה, הואיל

דמשום ההוא פורתא

[מעט ממון של חוב הנזק]

לא מפסיד

הבעל

טובא

[ממון מרובה].

שיעור דמי הכתובה שמתחייב הבעל לאשתו ["עיקר כתובה"] הוא מאתים זוז אם נשאה כשהיא "בתולה" ומאה זוז [מנה] אם היתה אלמנה או גרושה, ורשות בידו לכתוב לאשתו "תוספת" על שיעור זה שמחוייב הוא לה מן הדין.

ו

מפרשת הגמרא:

אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא

[אם כתב לאשתו "תוספת" על "עיקר הכתובה"], הרי אין סיבה לפטור אותה מלשלם, כי

נוקמא אכתובה דאורייתא, ואידך תזבנה ניהליה בחבליה

[יכולה היא למכור לבעלה את "תוספת הכתובה", וישאר חייב לה את "עיקר הכתובה"].

אלא, הכא במאי עסקינן:

כגון דלא נפישא כתובתה

[אין כתובתה מרובה]

מכתובה דאורייתא,

ומכל מקום לא תהא קלה בעיניו להוציאה, היות

דהוי חבליה

רק

ארבעה זוזי

ושיעור כתובתה, אם אלמנה היא, מאה זוזים,

דמשום ארבעה זוזי

שיקבל ממנה על חבלתה,

לא

יגרש אותה, כי אז

מפסיד

הוא

עשרים וחמשה

סלעים [שהם מאה זוזים].

ופרכינן:

אלא הא דתניא

בברייתא:

כשם שלא תמכור

את כתובתה

והיא תחתיו

[תחת בעלה],

כך לא תפסיד והיא תחתיו.

קא סלקא דעתין דהכי קאמר: כשם שאינה יכולה למכור את כתובתה בעודה תחתיו, כך לא תפסיד מכתובתה כלום עבור שום חבלה ונזק שהיא תזיק בעודה תחתיו.

לפיכך מקשינן: איך נקט התנא כדבר מוחלט שאינה מפסדת כתובתה אם חבלה בבעלה,

והא זימנין משכח לה דמפסדא

[לפעמים תמצא שהיא מפסידה] חלק מכתובתה,

והיכי דמי כגון דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא,

שאז משאירים לה שיעור כתובה דאורייתא, ואת השאר היא מוכרת לבעלה בעבור חבלתה, ומדוע אמר התנא כדבר מוחלט שאינה מפסדת!?

א. מתנאי הכתובה, שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן, שמתה בחיי בעלה, ואחר כך חולקים שאר הירושה עם אחיהם, בני אשה אחרת, בשוה, ירושה זה נקראת: "כתובת בנין דכרין".

ב. אף אם מכרה האשה את כתובתה בטובת הנאה, ואחר כך מתה וירש אותה בעלה, בניה יורשים מאביהם "כתובת בנין דכרין", ואין אומרים: הואיל ואם היתה אמם חיה לא היתה מקבלת את כתובתה, שהרי הלוקח זכה בה, אף עתה לא יקבלו בניה את כתובתה, אלא בניה יורשים את כתובתה גם במקרה זה.

טעם הדבר שאינם מפסידים אחרי שאמם פשעה בכתובתה והפסידה אותה, כי בניה אומרים אמנו היתה צריכה למעות, והיתה אנוסה למכור את כתובתה, ולא היה ברצונה להפסיד את כתובתה.

אמר

[תירץ]

רבא

: ה

סיפא

אינה עוסקת במוכרת כתובתה לבעלה, אלא

אתאן

[באנו לדון]

ל"כתובת בנין דכרין".

והכי קתני

[כך תתפרש הברייתא]:

כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים

ומתה,

לא הפסידה

לבניה את

"כתובת בנין דכרין",

ו

מאי טעמא?

כי אנו אומרים:

זוזי הוא דאנסוה

[הצורך למעות הכריח אותה] למכור את הכתובה, ואין אנו מתייחסים אליה כפושעת בכתובת בעלה.

כך מוכרת כתובתה לבעלה,

לא הפסידה

לבניה את

"כתובת בנין דכרין", מאי טעמא?

דאמרינן:

זוזי הוא דאנסוה.

עתה שבה הגמרא ל"תקנת אושא" שהוזכרה לעיל.

לימא

[האם נאמר]:

"תקנת אושא"

מחלוקת

תנאי

ם

היא?

אדון שחבל בעבדו הכנעני והוציא לו שן או עין, הרי העבד יוצא לחירות

דתני חדא

ברייתא:

עבדי

"נכסי

מלוג

" של אשה, אף על פי שהבעל אוכל פירות

יוצאין

הם

בשן ועין לאשה

אבל לא לאיש,

כלומר, האשה היא ה"בעלים" של העבדים, ואם היא חבלה בהם והוציאה להם שן או עין יוצאים הם לחירות, אבל אין האיש נחשב "בעלים" עליהם, לפיכך אינם יוצאים לחירות אם הוא חבל בהם.

ותניא אידך

ברייתא: אין עבדי מלוג יוצאים בשן ועין,

לא לאיש ולא לאשה,

לא על ידי הבעל שחבל בהם, ואל על ידי אשתו.

סברוה

[סבורים היו בני הישיבה לומר]:

דכולי עלמא "קנין פירות"

שיש לבעל

לאו כ"קנין הגוף" דמי

, אם כן, מה שיש לבעל "פירות" ב"נכסי מלוג" של אשתו, אינו מחשיב אותו כבעלים על הנכסים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי

שתי הברייתות:

דמאן דאמר

: יוצאים בשן ועין

לאשה, לית ליה תקנת אושא,

והרי האשה "בעלים" על העבדים, היות ואין לבעלה אלא "קנין פירות" שאינו נחשב כ"קנין הגוף".

ומאן דאמר

: אין העבדים יוצאים לחירות בשן ועין

לא לאיש ולא לאשה,

טעמו הוא היות ו

אית ליה "תקנת אושא"

, ולפיכך, אף לאשה אינם יוצאים בשן ועין היות וחכמים נתנו תוקף לשיעבודו של הבעל, והרי הוא כ"קנין הגוף".

אם כן נמצא שהתנאים נחלקו האם ניתקנה "תקנת אושא" או לא.

ודחינן:

לא

נחלקו התנאים בדבר, ו

דכולי עלמא אית להו "תקנת אושא".

ואין כאן מחלוקת בין שתי הברייתות,

אלא

שהם מדברות בשתי תקופות:

כאן

[מאן דאמר לאשה ולא לאיש] מיירי

קודם "תקנה

דאושא". ואז אכן האשה היתה "בעלים" על עבדי המלוג, והרי הם יוצאים על ידה לחירות, אם חבלה בהם בשן או בעין.

כאן

[מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה]

לאחר תקנה,

שחכמים האלימו את שיעבודו של הבעל, שיהיה קנין פירות שלו כקנין הגוף, ואין האשה נחשבת "בעלים" על העבדים, על כן אין העבדים יוצאים על ידה בשן ועין.

ואי בעית אימא: אידי ואידי

[שתי הברייתות] מיירי

לאחר תקנה ואית להו "תקנת אושא".

אלא

אם תשאל

למאן דאמר: לאשה ולא לאיש, מאי טעמא!?

הרי לאחר תקנת אושא אין "קנין הגוף" של האשה מועיל בכדי שהיא תחשב כבעלים!?

יש לומר: תנא זה סובר לענין יציאה בשן ועין שעל ידי האשה,

כד

ברי

רבא

במקום אחר.