בבא קמא 88a — תלמוד אויף ייִדיש

דאפחתה מכספה

[שערכה של הבת ירד לענין מכירה]. והיות ובידו למוכרה, נמצא האב מפסיד במה שחבלו בבתו, ויש מקום לומר שאף הפסד זה זכתה לו תורה.

אבל פציעה

בעלמא,

דלא אפחתה מכספה,

שאין בה אלא "צער",

לא קמיבעיא ליה

לרבי אלעזר, ופשיטא לו שהיא הזוכה בתשלומין אלו, ולא אביה, ואיך אמר רבי יוחנן "אפילו פציעה"!?

אמר

[תירץ]

רבי יוסי בר חנינא

: הא דאמר רבי יוחנן שאפילו פציעה זכתה תורה לאב, מדובר בכגון

שפצעה בפניה, ואפחתה מכספה.

שנינו במשנה:

החובל בעבד כנעני של אחרים חייב

בכולן. רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה?

ד

אמר קרא

[דברים כה, יא יב]: "

כי ינצו אנשים יחדיו, איש ואחיו,

וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה [תשלום ממון על הבושת] לא תחוס עינך".

ומדאמר קרא "איש ואחיו" משמע שתשלום הבושת הוא רק

במי שיש לו "אחוה"

בישראל, שראוי לבא בקהל ה'.

יצא עבד

מכלל דין זה,

שאין לו אחוה

בישראל, שהרי אסור הוא לבא בקהל ה'.

ורבנן

סבירא להו: עבד כנעני

אחיו הוא

של ישראל

במצות,

שהרי עבד חייב בכל המצות אשר אשה חייבת בהן, ולכן גם הוא נכלל בפסוק "איש ואחיו". ופרכינן:

אלא מעתה,

שאמרת, שהטעם של רבי יהודה הוא משום שעבד לא נקרא "אחיו", וכי

ל

דעת

רבי יהודה זוממי עבד

[עדי שקר שהעידו על עבד כנעני שהוא חייב מיתה, והוזמו],

לא יהרוגו, ד

הא

כתיב

[דברים יט יט]:

"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו",

לא ענש הכתוב "עדים זוממים" אלא כשהעידו על מי שקרוי "אחיו", ואם לרבי יהודה עבד שאין לו אחוה אינו קרוי "אחיו", הרי לפי זה הוא התמעט גם מפרשת עדים זוממים, והרי קיימא לן שזוממי עבד כן נהרגין!?

אמר

[תירץ]

רבא אמר

בשם

רב ששת: אמר קרא,

בסופו של אותו הפסוק, בעדים זוממים:

"ובערת הרע מקרבך"

-

מכל מקום!

שאף אם העידו שקר על מי שאין לו "אחוה", הרי הם מתחייבים מדין "עדים זוממין".

ופרכינן:

אלא מעתה,

לדבריך, שרבנן סוברים שיש לעבדים בושת, היות ועבד "אחיו" הוא במצות, וכי

ל

דעת

רבנן,

האם

עבד יהא כשר למלכות,

שנאמר בה [דברים יז טו]: "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"!?

והרי פשיטא הוא שעבד אינו יכול להיות מלך!

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

ולטעמיך

[לדעתך], שאתה סבור שכל הקרוי "אחיך" ראוי הוא למלכות, ומכח זה אתה מקשה שאם נאמר שגם עבד הוא אחיך במצוות כיצד הוא כשר למלכות,

תיקשי לך: גר,

אמאי פסול הוא למלכות!? וקושיא זו היא

לדברי הכל,

כי גר, אף לרבי יהודה קרוי הוא "אחיך", היות והוא מותר לבא בקהל.

אלא

בהכרח, יש לחלק בענין המלכות, ולומר ששונה דין המלכות, היות ד

אמר קרא "מקרב אחיך",

שמשמע דוקא

מ"מובחר שבאחיך"

תמנה את המלך. ולפיכך, בין עבד ובין גר אינם ראויים למלכות, כי גם אם הם קרויים "אחיך", בכל זאת הם אינם מ"מובחר שבאחיך".

ופרכינן:

אלא מעתה, ל

דעת

רבנן

שעבד קרוי "אחיו", וכי

יהא עבד כשר לעדות!?

דכתיב

[דברים יט יח]:

"והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו".

והרי קיימא לן שעבד פסול לעדות. ובשלמא לרבי יהודה, עבד לאו "אחיו" הוא, אבל לרבנן, מנין שהוא פסול!?

אמר

[תירץ]

עולא: עדות, לא מצית אמרת

שיהיה העבד כשר בה, משום ד

אתיא

פסול עבד ל

עדות ב"קל וחומר" מאשה

:

ומה אשה, שהיא ראויה לבא בקהל

[מותר לה להנשא לישראל],

פסולה לעדות,

דכתיב לענין עדות [דברים יט יז]: "ועמדו שני האנשים", ומשמע שרק "אנשים" ראויים להעיד, ולא נשים.

עבד, שאינו ראוי לבא בקהל

[שהרי אסור לו לשאת בת ישראל],

אינו דין ש

יהא

פסול לעדות.

ופרכינן: אין ללמוד את דין העבד מדין האשה. כי

מה לאשה, שכן

היא

אינה ראויה

[שייכת]

ל

מצות

מילה.

ולכן, מיגרע גרעה, ואף לעדות היא פסולה.

תאמר בעבד, שהוא ראוי למילה,

ומחוייב בה, ובכך הוא עדיף על אשה. ואם כן, יתכן שאף לעדות הוא כשר, על אף שאשה פסולה!?

ודחינן: אין לפרוך "תאמר בעבד שהוא ראוי למילה" ולכן יהיה כשר לעדות.

כי

קטן יוכיח, שישנו ב

מצות

מילה, ו

אף על פי כן

פסול

הוא

לעדות.

ואם כן, אף עבד יהא פסול לעדות, למרות שהוא ישנו במצות מילה.

ופרכינן: הרי אין ללמוד עבד מקטן. כי

מה לקטן, שאינו

מחוייב

במצות,

והיות שכן מיגרע גרע, ואף לעדות הוא פסול,

תאמר בעבד, שהוא

מחוייב

במצות!?

ודחינן: אין לפרוך כך, כי

אשה תוכיח, שישנה במצות, ו

אף על פי כן היא

פסולה לעדות.

אף עבד יהא פסול לעדות, למרות שישנו במצות.

וחזר הדין

ללמוד מאשה, ואם תפרוך מה לאשה שאינה במילה, נחזור ונלמד מקטן, ואם תפרוך מה לקטן שאינו במצות, נחזור ונלמד מאשה.

נמצא, ש

לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה.

כלומר, אין חסרונה של אשה כחסרונו של קטן [שאינו במצות], ואין חסרונו של קטן כחסרונה של אשה [שאינה במילה].

לפיכך, אין החסרון שבכל אחד ואחד גורם את הדין שיהיו פסולי לעדות, אלא ה"צד השוה" [המכנה המשותף] שבהם - הוא הקובע.

והרי

הצד השוה

[המכנה המשותף]

שבהן

הוא,

שכן אינן בכל המצות

אלא במקצתן [אשה מחוייבת בלאוין, ובמצוות עשה שלא הזמן גרמן, וקטן חייב במילה ]

ו

דינם הוא ש

פסולין

הם

להעיד.

אף אני אביא את העבד

ואלמד מאשה וקטן, שהרי דומה הוא להם בכך

שאינו בכל המצות

אלא במקצתן,

ו

מכאן שהעבד

פסול להעיד.

ופרכינן: אכתי

מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש תאמר בעבד שהוא איש!?

כלומר אמנם למדים אנו מן ה"מכנה המשותף" של אשה וקטן, אך עדיין אין ללמוד עבד מהם, כי אשה וקטן אינם "איש", ואין אני קורא בהם: "ועמדו שני האנשים", ומנין לפסול עבד שהוא "איש"!?

ומהדרינן:

אלא תיתי

פסול עבד

מגזלן

דראוי לבא בקהל ופסול לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל, אינו דין שיהיה פסול לעדות.

ופרכינן: אי אפשר ללמוד מגזלן, כי יש להשיב על הקל וחומר:

מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו

להפסל לעדות, שהרי עשה מעשים רעים ולכן הוא נפסל, וכי

תאמר

כך אף

בעבד שאין מעשיו גרמו לו

[שלא עשה מעשים שיגרמו לו פסול]!?

ומסקינן:

אלא תיתי

[תביא, תלמד] פסול עבד בקל וחומר

מגזלן ומחד מהנך

[אחד מאלו שהוזכרו קודם, אשה וקטן].

כי כאשר תפרוך ותאמר: מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו, נאמר: אשה או קטן יוכיחו שאין מעשיהם גרמו להם, ואף על פי כן פסולים הם לעדות, אף אני אביא עבד שפסול הוא לעדות אף שאין מעשיו גרמו לו.

ואם תפרוך ותאמר [אם נלמד מאשה]: מה לאשה שאינה במילה ואינה איש, או [אם נלמד מקטן]: מה לקטן שאינו במצות ואינו איש, תאמר בעבד שישנו במילה ובמצות והוא איש. נימא: גזלן יוכיח שישנו במצות והוא איש, ואף על פי כן פסול הוא לעדות, אף אני אביא עבד שיהיה פסול לעדות.

ואף על פי שאי אפשר ללמוד מגזלן לחוד [כי יש לפרוך שכן מעשיו גרמו לו], ולא מאשה וקטן לחוד [כי יש לפרוך שכן אינם איש וכו'], מכל מקום יש ללמוד מן ה"צד השוה" [המכנה המשותף] של גזלן ואשה או גזלן וקטן, והוא: שאינם זהירים בכל המצות, הגזלן מפני רשעותו, אשה וקטן מפני שלא נצטוו.

מר בריה דרבינא אמר

: פסול עבד לעדות, אין צורך ללמוד אותו במידת "קל וחומר", אלא מן המקרא עצמו.

כי

אמר קרא

[דברים כד טז]: "

לא יומתו אבות על בנים

" ואנו מפרשים מקרא זה כך:

לא יומתו

בני אדם

על פי

עדות של

אבות שאין להם חייס בנים

[יחס בנים], כלומר אותם שאין בניהם מיוחסים ונקראים על שם אביהם, והיינו עבדים.

דאי סלקא דעתך

לפרש את המקרא

כדאמרינן

במקום אחר [סנהדרין כז ב]:

"לא יומתו אבות על בנים"

, כלומר

בעדות בנים

, שאין מקבלים עדותו של בן, כדי לענוש את אביו.

אם כן,

לכתוב רחמנא: לא יומתו אבות על בניהם,

ולא "בנים" סתם, ו

מאי

לשון

"בנים"

דאמר קרא?

שמעת מינה

תרתי חדא - לא יומתו אבות בעדות בניהם, ואידך -

דלא יומתו על פי

עדותן של

אבות שאין להם חייס בנים

[שאין בניהם מתייחסים אחריהם].

ופרכינן:

אלא מעתה,

שאתה דורש את הפסוק לענין עד שאין לו דין יחס, סיפא דקרא:

"ובנים לא יומתו על אבות",

האם

הכי נמי

נימא:

לא יומתו

בני אדם

על פי

עדות

בנים שאין להם חייס

[יחס]

אבות!?

אלא גר

האם

הכי נמי דפסול

הוא

לעדות

היות וגר אין לו יחס אבות, שהרי אינו מתייחס אחרי אביו!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

הכי השתא,

וכי גר ועבד דומים זה לזה!?

גר, נהי

[אמנם]

דאין לו חייס למעלה

[אינו מתייחס אחר אביו], אבל

למטה

[ממנו ואילך]

יש לו חייס

שהרי בנו נקרא על שמו ומתייחס אחריו.

לאפוקי עבד, דאין לו חייס לא למעלה

שאינו קרוי על שם אביו,

ולא למטה

שאין בנו נקרא על שמו.

לפיכך, עבד פסול הוא לעדות, אבל גר כשר לעדות.

ומוכיחה הגמרא:

דאי סלקא דעתך: גר פסול לעדות,

אם כן

לכתוב רחמנא

ברישא דקרא:

לא יומתו אבות על בניהם,

ומפרשינן לה

לכדאמרינן: לא יומתו

אבות

בעדות בנים.

ונכתוב רחמנא

בסיפיה דקרא:

ובנים לא יומתו על אבות, דשמעת מינה תרי: חדא

-

לא יומתו בנים בעדות אבות, ואידך

מדלא כתיב: "בעדות אבותיהם", אלא "בעדות אבות" שמעת מינה נמי:

לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות,

לאפוקי גר שאינו נקרא על שם אביו.

ועבד נפקא ליה

דפסול הוא לעדות,

ב"קל וחומר" מגר: ומה גר דלמעלה הוא דאין לו חייס, אבל למטה יש לו חייס,

ואף על פי כן

פסול

הוא

לעדות

;

עבד, שאין לו חייס, לא למעלה ולא למטה, אינו דין שיהא פסול לעדות.

ומאי טעמא שינה הכתוב את לשונו ברישא!?

אלא

על כרחך יש לדרוש את הפסוקים כך:

מדכתב רחמנא

ברישא:

"לא יומתו אבות על בנים", ד

מדלא קאמר "על בניהם",

משמע: לא יומתו

כל אדם,

על פי

עדות של

אבות שאין לו

[להם]

חייס בנים,

כגון עבד שאין בנו קרוי על שמו.

שמע מינה: עבד

-

שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה, הוא דפסול לעדות, אבל גר

-

כיון דיש לו חייס למטה, כשר לעדות,

דאי פסול הוא, תו לא איצטריך קרא למיפסל עבד, דהא נפקא ליה ב"קל וחומר" מגר, כנ"ל.

וכי תימא

[אם תשאל]:

לכתוב רחמנא

בסיפא:

ובנים לא יומתו על אבותיהם, למה

לי

[מאי טעמא]

דכתב רחמנא: "ובנים לא יומתו על אבות", דמשמע: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות,

והא אמרת גר כשר לעדות, ומאי טעמא שינה הכתוב את לשונו!?

יש לומר:

איידי

[אגב]

דכתב

רחמנא ברישא דקרא:

"לא יומתו אבות על בנים", כתב נמי

בסיפא דקרא:

"ובנים לא יומתו על אבות".

שנינו במשנה:

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה,

החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין; העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם. [בהמשך הסוגיא פט א מבוארת השייכות אל משנתינו]

אימיה דרב שמואל בר אבא מהגרוניא הות נסיבא ליה לרבי אבא

[בנישואים ראשונים ילדה את רב שמואל לאביו אבא, ואחר כך נישאה בנישואים שניים לאמורא רבי אבא].

כתבתינהו לנכסי

[לאחר שנישאת לרבי אבא כתבה את נכסי המלוג שלה בשטר] ונתנה אותם במתנה

לרב שמואל בר אבא ברה

[בנה מנישואין ראשונים]

בתר דשכיבא

[אחרי שנפטרה].