בבא קמא 73b — תלמוד אויף ייִדיש

רבנן סברי: תוך כדי דיבור

לאו כדיבור דמי

, ולכן, אף שנפסלים הם למפרע משעת עדות הטביחה, אין לבטל את עדות הגניבה.

ו

אילו

רבי יוסי סבר

: "

תוך כדי דיבור כדיבור דמי

".

ומקשינן אגופה דברייתא:

ו

כי אטו

סבר רבי יוסי

: "

תוך כדי דיבור, כדיבור דמי

"!?

והתנן

:

א. היתה בהמת חולין ובהמת עולה לפניו, ואמר על בהמת החולין: "הרי זו תמורת עולה", או שהיתה בהמת שלמים עומדת לפניו, ואמר: "הרי זו תמורת שלמים", וכן כל שאר הקרבנות, הרי הבהמה קדושה בקדושת הקרבן שהמיר בה, שכך אמרה תורה [ויקרא כז י]: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא [הבהמה שהיתה קדושה בתחילה] ותמורתו יהיה קודש".

ב. ואם היו שתי בהמות האחת עולה והאחת שלמים עומדות לפניו, ואמר על בהמת החולין: "

הרי זו תמורת עולה, תמורת שלמים

", הדין הוא ש

הרי זו תמורת עולה

.

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי אומר

:

א.

אם לכך

לומר: "תמורת עולה תמורת שלמים" -

נתכוון

הממיר

מתחילה

, כי אז

הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד

, הרי

דבריו קיימין

, וימתין עד שיפול בה מום, ותימכר חציה לדמי עולה, וחציה לדמי שלמים.

ב.

ואם אמר

בתחילה: "

תמורת עולה

",

ו

שוב

נמלך ואמר

: "

תמורת שלמים

",

הרי זו תמורת עולה

כאשר אמר בתחילה.

והוינן בה

[וכבר תמהו בני הישיבה בדבר]:

נמלך!?

והרי

פשיטא

היא שאינו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים שכבר חלו!?

ואמר רב פפא: נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן

, ואפילו הכי אינו יכול לחזור בו.

הרי שרבי יוסי סובר: "תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי", והאיך אמר רבי יוסי בברייתא ש"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", ולכן אמרינן: "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה!?

אמרי

בני הישיבה ליישב את סתירת דברי רבי יוסי:

תרי

שיעורים של "

תוך כדי דיבור

"

הוו

:

חד: כדי שאילת תלמיד לרב

, כדמפרש ואזיל שהוא זמן ארוך יותר.

וחד: כדי שאילת הרב לתלמיד

, כדמפרש ואזיל שהוא זמן קצר.

ו

כי לית ליה לרבי יוסי

"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", רק ב"תוך

כדי שאילת תלמיד לרב

" דהיינו: "

שלום עליך רבי ומורי

",

דנפיש

שהוא ארוך מ"תוך כדי דיבור" השני.

אבל תוך

כדי שאילת הרב לתלמיד

שהוא "

שלום עליך

", "תוך כדי דיבור" זה

אית ליה

אף לרבי יוסי, ובאופן זה עוסקת הברייתא, ולכן סבר בה רבי יוסי: "תוך כדי דיבור כדיבור דמי".

אמר רבא

:

עדים

המעידים על אדם שהוא חייב מיתה -

שהוכחשו

[לאחר שבית הדין גמר את הדין על פי עדותם הראשונה], על ידי עדים אחרים לאמר: אותו אדם אינו חייב מיתה,

ולבסוף

אף

הוזמו

על אותה עדות, כי העידו עדים לאמר: "עמנו הייתם" -

הרי אלו הזוממין

נהרגין

כאשר זממו, ואף שכבר נתבטלה עדותם - על ידי ההכחשה - קודם שהוזמו.

והטעם הוא משום

דהכחשה תחילת הזמה היא, אלא שלא נגמרה

.

אמר רבא: מנא אמינא לה

דהכחשה תחילת הזמה היא - מהא

דתניא

:

א. המסמא את עין עבדו, או המפיל שינו, על האדון להוציאו לחירות.

ב. המסמא את עין עבדו ואחר כך הפיל את שינו, או שהפיל את שינו ואחר כך סימא את עינו, הרי האדון מוציאו לחירות בשל חבלתו הראשונה, ומשלם לו את ערך חבלתו השניה.

ג. באו שני עדים ואמרו: "

מעידנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו

ודין העבד לצאת לחירות -

ו

גם

הפיל את שינו

אחר שסימא את עינו", וחייב האדון לשלם לו את דמי שינו -

שהרי הרב אומר כן

, כלומר: נוח לו בעדותם, ומפרש לה ואזיל למה נוח לו בזה.

ונמצאו

העדים

זוממין

על כל עדותם, הרי הזוממין

משלמין דמי עין לעבד

, מפרש לה ואזיל.

והרי

היכי דמי

ברייתא זו:

אילימא כדקתני

, שמא תאמר לפרש את הברייתא כפשוטה, וכגון

דליכא

אלא כת זו ואין

כת אחרינא

האומרת: "לא כך היה מעשה" - כך הרי אי אפשר לומר, משלש סיבות:

א. האיך שנינו: "

משלמין דמי עין לעבד

", וכי אטו

בתר דמפקי ליה לחירות

[אחר שהוציאוהו העדים מן האדון] בשביל סמיית עינו -

דמי עינו קבעי שלומי

[צריכים הם לשלם לעבד את דמי עינו]!?

ב.

ועוד: דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי

[צריכים הם לשלם דמי עבד שלם לרב], שהרי באו להוציאו מתחת האדון בעדותם, והרי הוזמו!?

ג.

ועוד

: האיך שנינו:

שהרי הרב אומר כן

, דמשמע: הרב נוח לו בעדות זו שהעידו!? והרי

הרב מי ניחא ליה

[וכי נוח לו לאדון בעדות זו] המוציאה את עבדו לחירות, ובתוספת מחייבת אותו בתשלום דמי שינו!?

אלא לאו

בהכרח, כך היה מעשה:

כגון דאתו

בתחילה

בי תרי

[שני עדים],

ואמרי

: "איש פלוני

הפיל את שינו

של עבדו ודין העבד לצאת לחירות, ואחר כך

סימא את עינו

",

דבעי

לפי עדותם -

למיתב ליה הרב

[וצריך הרב להוסיף עוד]

דמי עינו

.

ואתו בי תרי מציעאי

[ובאו עוד שני עדים אחרים, והם אלו הנזכרים בברייתא],

ואמרי

: תחילה הוציא לו את

עינו, והדר

[ואחר כך] הפיל את

שינו

, ולומר בזה:

דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו

[אין הוא חייב לשלם אלא את דמי שינו], ונמצא,

דקא מכחשי להו קמאי למציעאי

[העדים הראשונים מכחישים את העדים האמצעיים], דהיינו לעדים השניים שהוזמו על ידי עדים אחרונים.

והיינו

מה ששנינו: "

שהרי הרב אומר כן

", כלומר:

ניחא ליה במאי דקאמרי

העדים השקרנים האמצעיים [טוב לו בעדותם], שהם הרי באים להפחית מעול התשלומים המוטל עליו, לפי עדות הכת הראשונה.

ומאחר שנתבארה הברייתא, מוכיח רבא ש"הכחשה תחילת הזמה היא", שהרי:

וקתני

בברייתא:

ונמצאו זוממין מציעאי, משלמין דמי עין לעבד

, שהרי עדותם הוזמה ועדותם של הראשונים המחייבים את האדון בדמי עין, היא העדות האמיתית, ואלו שהעידו על חבלת העין שהיא היתה הראשונה, ובה יוצא הוא לחירות, הרי באו להפסיד את העבד דמי עין העודפים על השן, ולכן משלמים הם דמי עין לעבד.

הרי

שמע מינה

: "

הכחשה תחילת הזמה היא

", שאם לא כן, הרי מתחילה מוכחשים הם העדים האמצעיים, ולא היה לנו לחייבם על הזמה.

אמר

, דחה

אביי

את ראייתו של רבא מברייתא זו ש"הכחשה תחילת הזמה":

לא

כאשר פירשת את הברייתא, שאותם עדים הנזכרים בברייתא הוכחשו בתחילה על ידי כת אחרת שאמרה בהיפוך, אלא כת זו הנזכרת בברייתא שאמרה: "סימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו", היא היתה הכת הראשונה שבאה לפני בית דין, וגמרו את הדין על פיה, והכא במאי עסקינן:

בכגון

ד

העדים המזימים את הכת הזו

אפכינהו ואזמינהו

[היינו דאזמינהו ואפכינהו, שהזימום והפכו את סדר הדברים], כלומר: בתחילה הזימו הם אותם על עדותם, והוסיפו לאמר: "אכן סימא האדון את עינו והפיל את שינו של עבדו", אלא שבסדר הפוך היה, דהיינו: בתחילה הפיל את שינו ואחר כך סימא את עינו; וכך מתפרשת הברייתא:

"מעידנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו", ובאים הם לחייב את האדון לשחררו ולשלם לו דמי שינו, "שהרי הרב אומר כן", כלומר: נוח לו לרב בעדות שקרנים אלו, שלפי עדותם אינו חייב לעבד אלא דמי שן, בעוד שלפי האמת חייב הוא בדמי עין; "ונמצאו זוממין" על עדותם, אך מאשרים העדים המזימים, שאכן דין העבד לצאת לחירות, אלא שהאדון חייב לשלם לעבד דמי עין, כי בתחילה הפיל את שינו ואחר כך סימא את עינו, והדין הוא:

"משלמין דמי עין לעבד", שאותו רצו להפסידו בשיקרם, אבל את העבד אינם משלמים לאדון, כי אמת היה הדבר שדינו לצאת לחירות, וכאשר מאשרים המזימים.

מוסיף אביי ואומר:

ממאי?

מנין יש לי ללמוד שהמזימים הזימו ואף הפכו את הסדר?