בבא קמא 71a — תלמוד אויף ייִדיש

אפילו הכי, כיון דקא מקני ליה בהכי

, [היות והגנב מקנה לו את הגניבה בשביל התאנה]

הויא

"

מכירה

", ומשום שחייב הוא כדי לצאת ידי שמים להחזיא את התאינה או את דמיה, ולכן יש כאן "מכירה".

שנינו במשנה:

גנב וטבח ביום הכפורים

... משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

אמרי

בני הישיבה להקשות:

אמאי

אינו נפטר מן התשלומין מחמת שטבח באיסור ביום הכפורים, והרי

נהי דקטלא ליכא

[אף שאין מיתת בית דין לעושה מלאכה ביום הכפורים] אלא כרת, וכרת אכן אינו פוטר מן התשלומין -

הרי

מלקות מיהא איכא

אף ביום הכפורים שעבר על [ויקרא כג כח]: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" -

ו

הרי

קיימא לן: דאינו לוקה ומשלם!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

הא מני

משנתנו המחייבת תשלומין במקום מלקות -

רבי מאיר היא, דאמר

[במשנה מכות ד א]:

לוקה ומשלם

כאחד, ואין המלקות פוטרתו מן התשלומין.

ומקשינן עלה: הרי במשנתנו מבואר, שאם מכר בשבת הרי הוא חייב בארבעה וחמשה, ומשמע: אבל אם טבח בשבת אינו חייב בארבעה וחמשה, וכאשר מבואר בהדיא במשנה לקמן עד ב, ומשום שמיתת בית דין שנתחייב על הטביחה בשבת, פוטרתו מן התשלומין -

ו

אי

משנתנו -

רבי מאיר

היא, הרי

אפילו טבח בשבת

נמי לא ייפטר מן התשלומין!?

וכי תימא

ליישב, דרבי מאיר

לוקה ומשלם

כאחד

אית ליה

, אבל

מת ומשלם לית ליה

לרבי מאיר, ולכן טבח בשבת הרי הוא פטור אף לרבי מאיר -

ולא!?

וכי אטו לא סובר רבי מאיר, שאף מת ומשלם כאחד!?

והתניא

:

גנב וטבח בשבת

ונתחייב מיתה, או ש

גנב וטבח לעבודה זרה

ונתחייב מיתה -

וכן מי ש

גנב שור הנסקל

האסור בהנאה

וטבחו

בכל אלו הרי זה

משלם

תשלומי

ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין

.

הרי מבואר, שלדעת רבי מאיר, הטובח בשבת חייב, ואם כן תיקשי משנתנו ממה נפשך:

אם משנתנו כחכמים היא, למה הוא חייב על טביחה ביום הכפורים, והרי חיוב המלקות היה לו לפוטרו.

ואם משנתנו רבי מאיר היא, הרי לדעתו אף טביחה בשבת חייב עליה, ואילו במשנתנו מבואר, שאינו חייב על טביחה בשבת.

אמרי

בני הישיבה ליישב את משנתנו:

לעולם רבי מאיר היא, ורבי מאיר מודה שהטובח בשבת פטור מן התשלומין, ו

בר מינה דההיא

ברייתא שמבואר בה לדעת רבי מאיר שהטובח בשבת מת ומשלם לרבי מאיר [כלומר: מאותה ברייתא אין ראיה],

דהא איתמר עלה

לפרשה:

אמר רבי יעקב, אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש

:

רבי אבין ורבי אילעא וכל חבורתא

[וכל החבורה]

משמיה דרבי יוחנן, אמרי

לפרש את אותה הברייתא, שהיא עוסקת

בטובח

הגנב

על ידי אחר

שנשלח על ידו לטובחה והשליח טבחה בשבת או לעבודה זרה, ונמצא, שהשליח הוא זה שמתחייב מיתה

ולא המשלח, ולכן חייב הגנב ארבעה וחמשה, ואף שהשליח טבח בשבת או לעבודה זרה.

ומקשינן:

וכי זה

השליח -

חוטא

שטובח את הגניבה,

וזה

הגנב

מתחייב

על ידי טביחתו בתשלומי ארבעה וחמשה!? והרי היות ו"אין שליח לדבר עבירה", אי אפשר לחייב את הגנב על טביחתו של השליח!?

אמר

תירץ

רבא

:

שאני הכא

בטביחה שגילתה בה התורה ש"יש שליח לדבר עבירה",

ד

הרי

אמר קרא

: "

וטבחו או מכרו

",

מה מכירה על ידי אחר

, שהרי אין מכירה אלא בשנים: המוכר והלוקח,

אף טביחה על ידי אחר

.

דבי רבי ישמעאל תנא

מקור אחר ש"יש שליח לדבר עבירה" בטביחה, שנאמר: "וטבחו או מכרו", ולכך נאמר "

או

", כדי

לרבות את השליח

, כלומר: אף טביחה על ידי שליח מחייבת את המשלח.

דבי חזקיה תנא

מקור אחר: משום שנאמר: "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ולכך אמרה התורה: "

תחת

", כדי

לרבות את השליח

.

מתקיף לה מר זוטרא

על הביאור שביארנו בברייתא, שרבי מאיר מחייב את הגנב, כשטבח שלוחו בשבת או לעבודה זרה: ו

מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מיחייב, ועביד שליח ומיחייב

[וכי יש שליחות, שאילו היה המשלח עושה את הפעולה לא היה מתחייב, ואילו כשעושה כן שלוחו הוא מתחייב], והרי לא יהא כח השליח גדול מן המשלח!?

ואם כן, היות ואילו היה המשלח טובח בשבת או לעבודה זרה, הרי לא היה מתחייב ומשום ש"קם ליה בדרבה מיניה", אם כן אף כשעשה כן שלוחו, אי אפשר שיתחייב המשלח!?

אמר

תירץ

ליה רב אשי

למר זוטרא:

התם לאו משום דלא מיחייב, אלא דקם ליה בדרבה מיניה!

ומקשינן:

ואי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי!?

והיינו, דהניחא אם הברייתא עוסקת בטביחת הגנב עצמו, מתבארת היטב מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בטביחת שבת או לעבודה זרה, שרבי מאיר אית ליה "מת ומשלם", וחכמים סבירא להו "אין מת ומשלם", אבל לפירוש שנתפרש בברייתא שהמשלח עצמו לא נתחייב מיתה אלא שלוחו, אם כן מה הוא טעמם של החכמים הפוטרים את המשלח!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

מאן חכמים

, מי הם החכמים שבברייתא הפוטרים -

רבי שמעון

היא,

דאמר: שחיטה שאינה ראויה

לאכילה, דהיינו שחיטה שאין הבהמה מותרת באכילה על ידה -

לא שמה

"

שחיטה

" ולא "טביחה", וכל חיוב ואיסור הבא על ידי שחיטה אינו חל עליה, ולכן טביחה בשבת שטביחה שאינה ראויה היא כדמפרש ואזיל, וכן טביחה לעבודה זרה שהבהמה אסורה באכילה והנאה, לא שמה טביחה להתחייב עליה ארבעה וחמשה.

אמרי

בני הישיבה לתמוה על פירוש זה:

בשלמא

טובח ל

עבודה זרה

שאכן שחיטה שאינה ראויה היא.

ו

אף טביחת

שור הנסקל

שפטרו אותו חכמים בברייתא מתשלומי ארבעה וחמשה, אף זו שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי שור הנסקל אסור בהנאה.

אלא

שחיטת

שבת

שטבח השליח - למה פטרו חכמים, והרי

שחיטה ראויה היא!?

ד

הכי

תנן: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי ש

הוא

מתחייב בנפשו

[מיתה בשבת וכרת ביום הכפורים],

שחיטתו כשרה

היא, והבשר מותר באכילה!

אמרי

בני הישיבה ליישב:

סבר לה

רבי שמעון -

כרבי יוחנן הסנדלר

, האוסר לאכול "מעשה שבת", דהיינו שנעשה באיסור שבת במזיד.

דתנן: המבשל בשבת

:

אם בישל

בשוגג

-

יאכל

את התבשיל אפילו המבשל ואפילו בשבת.

ואם בישל

במזיד

הרי המבשל עצמו

לא יאכל

את התבשיל לעולם; והוא הדין שאחרים אין אוכלים אותו.

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

:

אם בישל

בשוגג

, לא יאכל אותו המבשל מיד אלא

יאכל

את התבשיל

למוצאי שבת

וכשיעבור זמן "בכדי שיעשו", דהיינו שיעבור זמן שהיה אפשר לבשלו אילו לא היה מבשלו בשבת, ומשום שרבי יהודה קונס שוגג אטו מזיד; אבל בשבת לא יאכל לא הוא ולא אחרים.

ואם בישל

במזיד

, הרי זה

לא יאכל

המבשל

עולמית

, אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת.

רבי יוחנן הסנדלר אומר

:

אם בישל

בשוגג

, הרי התבשיל

יאכל למוצאי שבת לאחרים

בלבד

ולא לו

שעבר ובישל.

ואם בישל

במזיד

, הרי התבשיל

לא יאכל עולמית, לא לו

שעבר ובישל

ולא לאחרים

ישראלים, אבל מוכרו ונותנו לגוי.

נמצא, שלפי דעתו של רבי יוחנן הסנדלר, הטובח בשבת במזיד אין שחיטתו ראויה להתיר את הבהמה באכילה, שהרי לדעתו אסורה היא לעולם ולכל העולם, וכדעתו של רבי יוחנן הסנדלר כן דעתם של חכמים הפוטרים מארבעה וחמשה על שור שנטבח בשבת.

מפרשת הגמרא:

מאי טעמא דרבי יוחנן

הסנדלר

, הסובר: מעשה שבת אסור באכילה?

כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה

[כפי שדרש רבי חייא על פתחו של בית הנשיא]:

כתוב בתורה: "

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם

", ולפיכך קראו הכתוב "קודש" כדי ללמד:

מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה

.

שמא תאמר:

אי מה קודש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה

.

לפיכך

תלמוד לומר

: "כי קודש היא

לכם

", ו"לכם" משמע

שלכם יהא

ליהנות ממנו.

יכול אפילו

אם בישל

בשוגג

, יהא אסור באכילה כמו קודש בין לו ובין לאחרים.

תלמוד לומר

: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם

מחלליה מות יומת

", הרי שדיבר הכתוב במי שהזיד, ומלמד הכתוב:

במזיד

הוא ש

אמרתי לך

שיהא מעשה שבת כקודש,

ולא בשוגג

.

פליגי בה

בביאור שיטתו של רבי יוחנן הסנדלר -

רב אחא ורבינא!

חד

מהם

אמר: מעשה שבת

הרי הוא אסור מ

דאורייתא

.

וחד

מהם

אמר

: מעשה שבת אינו אסור אלא מ

דרבנן

.

מפרשת הגמרא את טעמו של כל אחד ואחד:

מאן דאמר

שמעשה שבת הרי הוא אסור מ

דאורייתא

לרבי יוחנן הסנדלר, טעמו הוא

כדאמרן

, שהוא נלמד מן הכתוב "קודש היא לכם".

ו

מאן דאמר

שמעשה שבת אינו אסור אלא מ

דרבנן

, טעמו הוא:

כי

אמר קרא: קדש היא

, מלמד הכתוב שאמר "היא":

היא

השבת

קודש, ואין מעשיה קודש

, וחכמים הם שאסרו מעשה שבת.