טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא קמא 66b — תלמוד אויף ייִדיש
בבא קמא 66b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא קמא 66b
מכל מקום
אומר לו
הגזלן לנגזל:
הרי שלך לפניך
, ואינו צריך לשלם לו את דמי החמץ כפי שהיו שוים בשעת הגזילה, ואף שהחמץ עכשיו אינו שוה מאומה.
ומכאן קשה לרבה: שהרי
והאי
חמץ
כיון דמטא עידן איסורא
[כשהגיע זמן איסורו של החמץ] הרי
ודאי מייאש
הנגזל מן החמץ -
והשתא תיקשי:
ואי סלקא דעתך יאוש
לבד
קנה
וכרבה,
אמאי אומר לו
הנגזל: "
הרי שלך לפניך
", והרי קנה הגזלן את הגזילה ביאוש ואין היא של הנגזל, ואין שייך לומר "הרי שלך לפניך", ואין מתקיים בה מצות "והשיב את הגזילה" - ואם כן
דמי מעליא בעי שלומי ליה
[דמים מלאים כערך החמץ בשעת הגזילה צריך הוא לשלם לו]!? כדין כל מי שאינו מקיים "והשיב את הגזילה", שהוא חייב בדמים כשעת הגזילה.
אמר ליה
רבה לרב יוסף:
כי קאמינא אנא
[אימתי אמרתי אני] שיאוש קונה, כאשר
זה
הנגזל
מתייאש, וזה
הגזלן
רוצה לקנות
את הגזילה.
אבל
האי
חמץ, אכן
זה
הנגזל
מתייאש, ו
אולם
זה
הגזלן
אינו רוצה לקנות
אותו, וכל שאין הגזלן רוצה לקנותו, אין הוא קונה את הגזילה, ויכול הוא להחזירה ולהפטר.
איתיביה אביי לרבה
הסובר: יאוש קונה - מהא דתניא:
כתיב [ויקרא א]: "אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו", ולכך אמרה התורה: "
קרבנו
", כדי ללמד: קרבנו שלו
ולא
קרבן
הגזול
.
והיה סבור אביי לפרש, שהפסוק בא למעט את הגוזל בהמה מחבירו והקדישה והקריבה, שאין הקרבן שהקריב עולה לו לרצון.
והרי
היכי דמי
, באיזה אופן מיעטה התורה?
אילימא
שמיעט הכתוב בהמה שנגזלה ועדיין היא
לפני יאוש
הבעלים ממנה, כך הרי אי אפשר לומר, כי:
למה לי קרא
למעט קרבן כגון זה, והרי
פשיטא
היא, כי אין הגזלן יכול להקדיש דבר שאינו שלו!?
אלא לאו
בהכרח, שהפסוק בא למעט את הגוזל בהמה, שהקריבה הנגזל לקרבן
לאחר יאוש
בעליה הימנה, כי אז הבהמה קדושה מחמת היאוש בצירוף עם ההקדש, שהוא "שינוי רשות", שנשתנה מרשות הדיוט לרשות גבוה, והוא קונה בגזילה בצירוף יאוש; אלא שמכל מקום פסלה אותה התורה משום שעל ידי ההקדש נעשית שלו.
הרי
שמע מינה: יאוש לא קני
, כי אם כבר נקנתה לגזלן קודם שהקדישה, שוב אין סיבה לפוסלה!?
שתק רבה ולא השיבו לרב יוסף!
אמר ליה רבא
לאביי להשיב על קושייתו לשיטת רבה:
וליטעמיך
ולשיטתך, שהפסוק בא למעט את הגוזל בהמה של חבירו, וללמד בא הפסוק שאינו עולה לגזלן לרצון - כיצד תפרש את
הא דתניא
גבי טומאת הזב:
כתיב [ויקרא טו]: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב", ולכך אמרה תורה: "
משכבו
" כדי ללמד: אין הזב מטמא אלא את משכבו,
ולא
מטמא הוא את
הגזול
, כי כך היא גזירת הכתוב -
והרי
היכי דמי
[איזה משכב גזול מיעטה התורה]?
אילימא
כעין שאתה מפרש גבי קרבן, שגזל בהמה והקדישה לקרבן -
דגזל
הזב
עמרא
[צמר] מחבירו,
ועבדיה
הזב ל
משכב
[ארגו ועשה ממנו משכב]; כך הרי אי אפשר לומר, כי:
מי איכא למאן דאמר
, כלומר: וכי יש מבין האמוראים שנחלקו כאן ביאוש, שיסבור:
שינוי מעשה
וכעין זה שעשה מן הצמר משכב -
לא קני!?
והרי לא נחלקו אלא בדברי רבה, שאמר: "יאוש קני", אבל במה שאמר: "שינוי מעשה קני" הרי לא נחלקו, והיות וודאי קונה הוא, הרי בכלל "משכבו" הוא.
אלא מאי אית לך למימר
[אלא בהכרח צריך אתה לפרש] שבאה התורה למעט ב"משכבו", בכגון
דגזל משכב
מוכן
דחבריה
[גזל משכב של חבירו] - ואם כן
הכא נמי
גבי "קרבנו", יש לך לומר שלא בא הכתוב למעט את הגוזל חולין והקריבן לקרבן שאין קרבן זה עולה לו לרצון, אלא שבאה התורה למעט: כגון
דגזל קרבן דחבריה
[גזל קרבן שהקדישו חבירו לצורך עצמו] -
ואין התורה באה לומר שאינו עולה לגזלן לרצון, אלא שאין עולה לנגזל לרצון ואפילו קודם יאוש; ושוב לא תוכיח מכאן שיאוש אינו קונה.
איתיביה אביי לרב יוסף
הסובר: יאוש אינו קונה - ממשנה במסכת כלים: א.
עורות של בעל הבית
[אדם שאינו סוחר]:
מחשבה
שחישב בעל הבית עליהם שיעמדו כמות שהן לתשמיש, מחשיב את העורות לגמר מלאכת ה"כלי" - ו
מטמאתן
, כלומר: ראויים הם לקבלת טומאה, כי יצאו בכך מתורת "עורות" ונעשו "כלי", שהוא לבדו ראוי לקבל טומאה.
ב.
ו
אילו עורות
של עבדן
[סוחר עורות]:
אין מחשבה
שלו להשתמש בעורות שלו כמות שהן
מטמאתן
, ומשום שסוחר הוא, ושמא יימלך למכור אותם, והלוקח ירצה לעשות מהם כלים הטעונים גמר מלאכה, ועד שלא נגמרה מלאכתן אין שם "כלי" עליהם, ואינם מקבלים טומאה.
ג. עורות
של גנב, מחשבה
של הגנב
מטמאתן
.
ד. ואילו עורות
של גזלן, אין מחשבה
של הגזלן
מטמאתן
.
רבי שמעון אומר: חילוף הדברים
: עורות
של גזלן מחשבה
של הגזלן
מטמאתן; ו
אילו עורות
של גנב, אין מחשבה
שלו
מטמאתן
.
והן טעמו של תנא קמא בגזלן, והן טעמו של רבי שמעון בגנב, הוא
לפי שלא נתייאשו הבעלים
.
כלומר: לדעת תנא קמא סתם "גניבה" יאוש בעלים יש בה, אבל לא סתם גזילה, ולכן הגנב מטמא במחשבתו, והגזלן לא; ואילו רבי שמעון סובר: חילוף הדברים, סתם גזילה יש בה יאוש בעלים, וסתם גניבה אין בה יאוש בעלים.
ו
אם כן
שמע מינה
מדברי שניהם:
יאוש קנה
, ולכן כשכבר נתייאשו הבעלים הרי מחשבתו של הגזלן או הגנב מטמאתן; ותיקשי לרב יוסף, הסובר: יאוש אינו קונה!?
אמר
תירץ
ליה
רב יוסף לרבה:
הכא
גבי עורות שמועילה להם מחשבתו של גנב וגזלן לאחר יאוש -
במאי עסקינן: כגון שקיצען
, שהוא שינוי מעשה קל, שמועיל יחד עם יאוש.
מתקיף ליה רבה בר רב חנן
:
והלא
"
עיצבא
"
שנו כאן
, כלומר: והרי מחשבה זו שאנו עוסקים בה היינו מחשבה לעשות מהעורות עיצבא [כעין שולחן לאכול עליו]!?
ועיצבא
הלא
אין צריכה קיצוע
, כלומר: אף שמקצעין אותה, מכל מקום אף בלי קיצוע היא מטמאת; ומשום שהקיצוע אינו אלא ליופי, ואין זה "גמר מלאכה" של כלי. ומנין שהמשנה עוסקת בעיצבא, משום
דתנן
[במשנה קודמת]:
כל מקום שאין חסרון מלאכה, מחשבה מטמאתו; יש חסרון מלאכה, אין מחשבה מטמאתו, חוץ מן העיצבא
, שאף כי דרך לקצעה ודעתו לקצעה, הרי היא טמאה אף ללא שקיצעה, ומשום שהקיצוע אינו אלא כדי ליפותה.
אלא אמר רבא
על ההוכחה מן המשנה בכלים שיאוש קונה:
האי מילתא
קושיא זו מן המשנה בכלים -
קשי בה רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרקה
[הקשה אותה רבה לרב יוסף במשך עשרים ושנים שנה, ולא היה לרב יוסף מענה],
עד דיתיב רב יוסף ברישא
[עד שנעשה רב יוסף לראש הישיבה],
ו
אז זיכהו הקב"ה ו
פרקה
[יישב את הקושיא]:
"
שינוי השם
" [של העורות] עם יאוש
כ
"
שינוי מעשה
"
דמי!
שהרי "
שינוי מעשה
" - כגון מה ששנינו: "הגוזל עצים ועשאן כלים, משלם כשעת הגזילה" -
מאי טעמא
הוא קונה, כי
התם מעיקרא עצים
, ואילו
השתא כלים
[עצים היו מתחילה ועכשיו כלים הם].
אם כן "
שינוי השם
"
נמי, מעיקרא קרו ליה משכא
[עור בעלמא],
ו
אילו
השתא
משחישב עליהן - קרו ליה
אברזין
[עיצבא בלשון ארמית].
והיות ויש שינוי השם עם יאוש, לכן קנאו הגזלן.
ותמהינן:
והרי
"
מריש
", היא קורה גזולה שקבעוה בבית כדי ליתן עליה את התקרה,
דאיכא
"
שינוי השם
", שהרי:
מעיקרא
קודם שקבעוה בבית נקראת היא "
כשורא
" [קורה],
ו
אילו
השתא
כאשר נתנו עליה את התקרה - "
טללא
" [גג] הוא שמה -
ו
מכל מקום שנינו שאינה נקנית לגזלן - מעיקר הדין - ואפילו עם יאוש, דהא
תנן
במסכת גיטין:
העיד רבי יוחנן בן גודגודא ...
על המריש הגזול שבנאו בבירה
[בית],
ש
אין הגזלן משיב לו את המריש עצמו, אלא
נוטל
הנגזל את
דמיו, מפני תקנת השבים
בתשובה, שלא יצטרכו לסתור את בירתם כדי להשיב גזילה לבעליה.
הרי משמע:
טעמא מפני תקנת השבים
, לכן אינו צריך להשיב את המריש עצמו -