בבא קמא 62a — תלמוד אויף ייִדיש

במה דברים אמורים

שהוא פטור על הטמון,

במדליק בתוך שלו, והלכה

האש

ודלקה בתוך של חבירו

.

אבל מדליק בתוך של חבירו,

(דברי הכל

)

משלם

על

כל מה שהיה בתוכו

.

ומודה רבי יהודה לחכמים, במשאיל מקום לחבירו להגדיש,

לעשות שם

גדיש, והגדיש, והטמין

כלים בתוך הגדיש, והבעיר בעל השדה אש, ושרפה את הגדיש ביחד עם הכלים הטמונים

שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד,

כי על הכלים הטמונים הוא לא קיבל על עצמו לשמור עליהם, שהרי לא ידע עליהם כלל. וכן אם השאיל לו מקום

להגדיש

שם

חטין

, והלך

והגדיש

שם

שעורין

. או שהשאיל לו מקום להגדיש

שעורין, והגדיש

במקומם

חטין

. או שהשאיל לו מקום להגדיש

חטין

, והגדיש אמנם חטין, אלא,

וחיפן

את החטין מבחוץ

בשעורין

. או שהשאיל לו מקום להגדיש

שעורין, וחיפן בחטין

. והבעיר בעל השדה אש, ונשרף הגדיש,

שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד

. והטעם הוא:

א. השאיל לו מקום להגדיש חטין, והגדיש שעורין, ודאי שאינו משלם אלא את דמי השעורין.

ב. השאיל לו מקום לצורך שעורין והגדיש חטין, אף שראה המשאיל שהוא הגדיש חיטים, חייב רק בדמי שעורין, מפני שהוא לא קיבל על עצמו אלא שמירת שעורין בלבד.

ג. השאיל לו לצורך חטין וחיפן בשעורין. יכול בעל השדה לטעון, אף על פי שנתתי לך רשות לחטין, מכל מקום אני לא ראיתי אלא שעורין בלבד, ולכן לא נזהרתי בהם כל כך. ולכן אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. ד. השאיל לו לצורך שעורין וחיפן בחטין, לא עדיף מאילו הגדיש רק חטין במקום השעורין, שאינו משלם אלא דמי שעורין [כבסעיף ב].

אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה

כדי שתשמור עליו,

ואמר לה: הזהרי בו, של כסף הוא!

אם

הזיקתו

בידים, ששרפה אותו או זרקה אותו לים,

משלמת דינר זהב,

למרות שהיא סברה שהדינר הוא של כסף.

והטעם הוא,

משום דאמר לה

המפקיד:

מאי הוה ליך גביה דאזקתיה!

וכי הדינר שלך הוא, ומדוע איבדת אותו בידים? ולכן היא משלמת כפי ערכו האמיתי.

אבל אם רק

פשעה בו,

שלא שמרה על הדינר כדרך השומרים, והוא אבד,

משלמת

רק דינר

של כסף

.

משום דאמרה ליה

האשה:

נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי!

קיבלתי על עצמי רק לשמור דינר כסף ולא דינר זהב. ולכן היא אינה חייבת אלא רק כאילו היא פשעה ולא שמרה על דינר כסף בלבד.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: אתון,

בדרבא מתניתו לה.

אתם אומרים הלכה זו של "פשעה בו, משלמת של כסף" משמו של רבא.

ואילו

אנן, ממתניתא פשיטא לן.

אנחנו הוכחנו את ההלכה הזאת מהברייתא דלעיל, שנאמר בה "

חטין, וחיפן בשעורין, שעורין וחיפן בחטין, אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד"

.

אלמא,

מוכח מכאן, שבשעורין וחיפן בחטין הוא אינו משלם על החטין שנשרפו, משום ד

אמר ליה

בעל השדה:

נטירותא דשערי קבילי עלי!

קיבלתי עלי לשמור רק שעורין ולא חטין.

הכי נמי,

בנתן לה דינר זהב ואמר לה שהוא של כסף,

אמרה ליה: נטירותא בדהבא לא קבילי עלי!

אני לא קיבלתי על עצמי לשמור דינר זהב רק דינר כסף, ולכן היא אינה משלמת רק דינר כסף בלבד.

אמר רב: שמעית מילתא לרבי יהודה,

שמעתי איזו שהיא הלכה שנתחדשה לפי דעת רבי יהודה במשנתנו, שמחייב על "טמון" באש,

ולא ידענא מאי היא.

אינני זוכר מה היא אותה הלכה.

אמר שמואל: ו

כי

לא ידע אבא

[כינוי לרב]

מאי שמיע ליה,

מה היא אותה הלכה?

והרי כך נאמרה ההלכה:

לרבי יהודה, דמחייב על נזקי

"

טמון

"

באש

,

עשו

רבנן

תקנת

"

נגזל

"

באשו!

שאם בעל הגדיש שנשרף טוען שהיו לו שם כלים טמונים, ואינו יכול להוכיח זאת, הרי עשו רבנן תקנה, שהוא יוכל להישבע מה שרבנן עשו תקנה דומה לנגזל, שהוא נשבע כמה גזל ממנו הגזלן, והגזלן חייב לשלם לו את אותו הסכום.

בעי אמימר

: האם

עשו תקנת

"

נגזל

" וגורם על ידי זה שיגזלו ממנו את ממונו. האם גם כאן עשו רבנן תקנה, שישבע אותו אדם שהלשינו עליו, כמה ממון הפסיד לו המלשין על ידי הלשנתו, והמלשין ישלם לו את אותו הממון.

או לא?

אליבא דמאן דאמר לא דיינינן דינא דגרמי,

שאין מחייבים את האדם על "גרימת" הפסד לחבירו אלא רק על הפסד שעשה לו בידים,

לא תיבעי לך,

אין כאן שאלה כלל אם עשו תקנת "נגזל" במסור או לא, שהרי גם אם היה ברור כמה הפסיד לו המלשין בהלשנתו, לא היה חייב לשלם לו,

ד

הרי לפיו את עצם דין "

מסירות", נמי לא דיינינן.

שהואיל והמלשין הוא רק גורם את ההפסד, אין אנו דנים אותו כלל לשלם על כך.

אלא כי תבעי לך, אליבא דמאן דאמר, דיינינן דינא דגרמי,

שלפיו גם על גרימת הפסד מחייבים לשלם. ואם היינו יודעים כמה הפסיד לו המלשין בהלשנתו היינו מחייבים אותו לשלם. ומעתה יש להסתפק, האם

עשו תקנת

"

נגזל

"

במסור, דמשתבע ושקיל,

שהנפסד ישבע כמה הפסיד לו המלשין, ויטול ממנו את התשלום על כך.

או לא,

שמא לא עשו תקנה זו במסור? ומסקינן:

תיקו!

ההוא גברא דבטש

שבעט

בכספתא

[ארגז ששמים בו כסף]

דחבריה, שדייה בנהרא,

השליכו לנהר.

אתא מריה,

הגיע בעל הארגז,

ואמר: הכי והכי הוה לי בגוה!

חפץ פלוני ופלוני היה לי בארגז.

יתיב רב אשי, וקא מעיין ביה: כי האי גוונא, מאי?

האם המזיק חייב לשלם על החפץ שהניזק טוען שהיה בתוך הארגז? [וכפי שתבאר בגמרא מיד את שני צידי הספק].

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה,

ויש אומרים כי

רב אחא בריה דרבא

אמר זאת

לרב אשי

: וכי

לאו היינו מתניתין!

הרי במשנתנו מבואר הדין הזה.

דתנן: ומודים חכמים לרבי יהודה, במדליק את הבירה, שמשלם כל מה שבתוכו. שכן דרך בני אדם להניח בבתים

.

הרי שדרך האנשים להניח כל דבר ודבר בביתם, ואם כן, היה לו למזיק להעלות על דעתו על כל דבר, שמא הוא נמצא בתוך הארגז הזה, ומדוע לא נחייב אותו על כל מה שהניזק טוען שהיה בתוך הארגז?

אמר ליה

רב אשי:

אי דקא טעין זוזי,

אילו היה טוען הניזק שהיה כסף בתוך הארגז

הכא נמי!

ודאי היינו מחייבים את המזיק לשלם, היות והדרך לשים כסף בארגז.

אלא

הכא

(במאי עסקינן

):

דקא טעין מרגינתא.

שהניזק טוען שהיה שם מרגלית.

ולכן יש להסתפק:

מאי,

האם המזיק חייב לשלם על כך או לא?

וצידי הספק הם:

מי מנחי אינשי מרגינתא בכספתא,

האם דרך האנשים לשים מרגלית בארגז,

או לא,

שאין דרך האנשים בכך, ולכן יכול המזיק לטעון, כיון שאין הדרך לשים מרגלית בארגז, לא עלה על דעתו שיש בארגז מרגלית, והוא פטור מלשלם על כך.

ומסקינן:

תיקו!

אמר ליה רב יימר לרב אשי: טעין כסא דכספא בבירה,

מי ששרפו לו את הבירה [הבית], וטוען שהיה לו שם כוס מכסף,

מאי?

האם מאמינים לו שהיה ברשותו חפץ כה יקר, ומחייבים את מדליק האש לשלם לו, או שמא לא מאמינים לו?

אמר ליה

רב אשי:

חזינא,

רואים אנו,

אי איניש אמיד הוא,

אם הוא עשיר,

דאית ליה כסא דכספא,

שנוהג להחזיק ברשותו כוס כסף,

אי נמי, איניש מהימנא הוא,

או שהוא אדם נאמן,

דמפקדי אינשי גביה,

שאנשים מפקידים אצלו פקדונות, ויתכן שמי שהוא הפקיד אצלו כוס מכסף,

משתבע ושקיל.

הוא נשבע שהיה לו ברשותו כוס מכסף [כמבואר לעיל שעשו תקנת "נגזל" באשו], והמדליק משלם לו על כך.

ואי לא,

אם הוא אינו אדם עשיר, או אינו אדם נאמן,

לאו כל כמיניה!

אין לו כח לטעון כך, ואין מאמינים לו שהיה לו ברשותו כוס כסף. והמדליק אינו חייב לשלם לו על כך.

אמר ליה רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה

ההבדל

בין גזלן לחמסן?

,

אמר ליה

רב אשי:

חמסן, יהיב דמי.

חמסן נקרא מי שגוזל חפץ מחבירו, ומשלם לו על כך.

גזלן, לא יהיב דמי.

מי שגוזל בלי לשלם, נקרא גזלן.

אמר ליה

רב אבא:

אי יהיב דמי

, "

חמסן" קרית ליה!?

והאמר רב הונא: תלוה וזבין,

מי ש"תלו" אותו, כלומר הכריחו אותו, עד שהסכים למכור מנכסיו,

זביניה זביני!

הרי המקח קיים, ואינו יכול לחזור בו. ומדוע הוא נקרא חמסן?

אמר ליה רב אשי:

לא קשיא.

הא דאמר

"

רוצה אני",

כשהמוכר מסכים בדיעבד למכור, אז המקח קיים ואינו נקרא חמסן.

הא דלא אמר "רוצה אני",

אלא נשאר בסירובו למכור, והוא לוקח ממנו בעל כרחו, אז המקח אינו קיים, ולכן הוא נקרא חמסן, למרות ששילם לו על כך.