בבא קמא 58a — תלמוד אויף ייִדיש

ומסקינן:

אלא,

רב, בדרך של

"לא מיבעיא" קאמר

:

לא מיבעיא, אכלה, דמשלמת מה שנהנית,

שהרי נהנתה באכילתה.

אבל נחבטה, אימא,

נאמר שאין חיוב תשלומים על הנאה שניצלה בהמתו מחבטה, ודינו, כדין "

מבריח ארי מנכסי חבירו" הוא.

שכך הוא הדין אם הבריח אדם אריה שהא לטרוף את צאן חבירו, שאין בעל הצאן חייב לשלם לו על כך שההנהו בהצילו את נכסיו, אלא אנו אומרים שהוא עשה מצוה בלבד, ואין על כך חיוב תשלום. וגם כאן, בעל השדה הציל באמצעות תבואתו את בהמת חבירו מחבטה,

ומה שנהנית, נמי לא משלם

.

קא משמע לן

רב, שאפילו בנחבטה משלמת מה שנהנית.

והוינן בה:

ואימא הכי נמי!

מדוע באמת נחבטה אינו כמבריח ארי, ויפטר מלשלם על ההנאה!?

ומשנינן:

מבריח ארי מנכסי חבירו, מדעתו

הוא,

המבריח עושה זאת מרצונו. ואילו

האי,

בהמה שנחבטה,

לאו מדעתו!

הרי בעל השדה לא הציל את בהמת חבירו מרצונו, אלא הבהמה נפלה שם מאליה, ולכן בעל הבהמה חייב לשלם לו.

אי נמי: מבריח ארי מנכסי חבירו, לית ליה פסידא

למבריח, שהוא לא מפסיד כלום על ידי הצלתו. אבל

האי,

בנחבטה,

אית ליה פסידא

לבעל השדה בריסוק פירותיו, הלכך חייבים לשלם לו מה שהבהמה נהנתה. והוינן בה:

היכי נפיל?

כיצד נפלה הבהמה לגינה, שהמשנה אומרת שמשלמת מה שנהנית?

רב כהנא אמר: שהוחלקה,

שהתחלקה הבהמה

במימי רגליה

ברשות הרבים, ומשם נפלה לגינה.

רבא אמר: שדחפתה חבירתה

לתוך הגינה.

ומבארת הגמרא את המחלוקת:

מאן דאמר שדחפתה חבירתה,

סובר,

כל שכן

כ

שהוחלקה במימי רגליה,

שהוא יותר אונס, שהיא משלמת רק מה שנהנית ולא מה שהזיקה.

ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה,

סובר, דוקא כאן, שהוא אונס גמור, שלא היה לבעלים להעלות על דעתם שזה יקרה, הם משלמים רק מה שנהנית.

אבל דחפתה חבירתה, פשעה,

הבעלים פשעו,

ומשלמת מה שהזיקה,

משום

דאמר ליה

בעל הגינה לבעל הבהמה:

איבעי לך עבורי חדא, חדא!

היית צריך להעביר את הבהמות אחת אחת, כך שלא תדחוף אחת את השניה.

אמר רב כהנא: לא שנו

במשנתנו, שנפלה לגינה משלמת רק מה שנהנית,

אלא שאכלה

רק

באותה ערוגה

שנפלה לתוכה, היות וכמו שהיא אנוסה על הנפילה כך היא אנוסה על אותה אכילה, שאינה יכולה להתאפק מלאכול את אותה ערוגה שהיא רואה מתחתיה.

אבל

אם הלכה

מערוגה לערוגה

ואכלה שם,

משלמת מה שהזיקה

.

ורבי יוחנן אמר: אפילו

הלכה

מערוגה לערוגה, ואפילו

אם

כל היום כולו

הסתובבה שם ואכלה, אינה משלמת אלא מה שנהנית,

עד שתצא

מהגינה,

ותחזור

אליה

לדעת

הבעלים.

אמר רב פפא: לא תימא

שכוונת רבי יוחנן האומר "עד שתצא ותחזור לדעת", היא "

עד שתצא לדעת",

שיידעו הבעלים שיצאה מהגינה,

ותחזור

אל הערוגה

לדעת

הבעלים, והיינו, שאחר שתשוב למקומה, לא ינעול הבעלים בפניה כראוי, ולכן היא חוזרת ויוצאת אל הגינה כדי לאכול שם, והרי זה כאילו היא חוזרת אליה שנית מדעת בעליה, כיון שלא נעל בפניה כראוי.

אלא כיון שיצתה לדעת,

שידעו בעליה שיצאה מהגינה ושבה למקומה,

אף על פי שחזרה

פעם שניה אל הגינה

שלא לדעת,

שמעתה נעל בעליה בפניה כראוי, ואין זו "חזרה" לדעת הבעלים, מכל מקום, משלמת מה שהזיקה.

מאי טעמא?

הרי שמר עליה כראוי?

משום

דאמר ליה

בעל הגינה לבעל הבהמה:

כיון דילפא,

מאחר שהתרגלה לאכול בגינה הזאת, מעתה,

כל אימת דמשתמטא,

מתי שתברח ממקומה,

להתם רהטא,

תרוץ מיד לגינה הזאת. ולכן, לא די לה עכשיו בנעילה כראוי ככל הבהמות, דהיינו בשמירה מועטת, אלא היא צריכה שמירה מעולה.

וכיון שאתה לא שמרת אלא שמירה רגילה, הרי זו פשיעה לגביך, וחייב אתה בנזקיה.

שנינו במשנה:

ירדה כדרכה והזיקה, משלמת מה שהזיקה

.

בעי רבי ירמיה: ירדה כדרכה, והזיקה ב"מי לידה",

שילדה שם וולד, והזיקה ב"מי הלידה" היוצאים בשעת לידה, את התבואה.

מהו?

האם חייבים הבעלים לשלם?

ומבארת הגמרא את צידי הספק:

אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, לא תיבעי לך

שודאי הוא חייב, משום שתחילתו היה בפשיעה, שהיה צריך לשמור עליה גם בלי הלידה שלא תרד ותאכל, וסופו באונס, שלא אכלה אלא הזיקה במי הלידה, שזה אונס, כיון שלא ידעו הבעלים שתלד שם.

כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, מאי?

מי אמרינן: כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס

הוא

,

הרי הוא

פטור.

או דלמא: הכא, כולה בפשיעה הוא! דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד,

שהיות והבעלים רואים שהיא קרובה ללדת, אם כן,

איבעי ליה לנטורה,

הם היו צריכים לשומרה,