בבא קמא 51b — תלמוד אויף ייִדיש

לימא: הא

דקתני כולם חייבין

רבי

היא, הסובר: לא נסתלקו מעשי ראשון בכריית השני.

ואילו

הא

דקתני האחרון חייב,

רבנן

היא, הסוברים: סילק האחרון - שהוסיף הבל - את מעשי הראשון.

אמר רב זביד

:

הא והא רבנן

, כלומר: זו שאמרת: כששעשה הראשון עשרה ובא השני והוסיף עשרה, שלדעת חכמים נסתלקו מעשי ראשון, ומשום כך אמרת, שהברייתא הראשונה לא אתיא כרבנן, אין הדבר כן, שאף חכמים מודים באופן זה שלא נסתלקו מעשי ראשון, ומשום:

ד

עד כאן לא קאמרי רבנן: אחרון חייב

ונסתלק הראשון,

אלא היכא דלא עבד קמא שיעור מיתה

[שלא חפר אלא תשעה שהוא שיעור בור לנזיקין בלבד] והשני עשהו לבור של מיתה, אז בלבד סילק השני את מעשה הראשון, ואפילו לנזיקין -

אבל היכא דעבד

אף

קמא שיעור מיתה

והשני לא הוא זה שחידש מיתה בבור,

אפילו רבנן מודו, דכולן חייבין;

ואם כן הברייתא הראשונה אינה בהכרח כדעת רבי, אלא אף כרבנן היא.

ומקשינן עלה:

והא סייד וכייד

שבברייתא השניה,

דקא עבד קמא שיעור מיתה, ו

מכל מקום

קתני: אחרון חייב

, הרי דלכל הפחות לרבנן גם באופן זה נסתלקו מעשי ראשון!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

התם

בברייתא השניה במאי עסקינן:

שלא היה בו הבל למיתה

ואף שהיה בעומקו עשרה טפחים, וכגון שהיה רחבו יתר על עומקו שאין בו הבל,

ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה

, שהיות וחידש בו השני מיתה, נעשה הוא לבדו בעל הבור.

איכא דאמרי

, ד

אמר רב זביד

ליישב באופן אחר:

הא והא

שתי הברייתות -

רבי

הן:

הך דקתני: כולן חייבין, שפיר

, כיון שברייתא זו סוברת כרבי.

ואילו

הא דקתני: אחרון חייב

, עסקינן ב

כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל, בין למיתה בין לנזקין

, שבכי האי גוונא אפילו רבי מודה שהשני בלבד הוא שחייב, וכמו שמודה רבי בבור שהשלימו השני לעשרה לענין מיתה, שהאחרון בלבד הוא שחייב.

אמר רבא: הניח אבן על פי הבור

שהיה עמוק תשעה טפחים,

והשלימה ל

עומק

עשרה

משפת האבן:

באנו למחלוקת רבי ורבנן

, ולדעת רבי: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזיקין; ואילו לרבנן, אחר האחרון בין למיתה ובין לנזיקין.

ומקשינן עלה: והרי

פשיטא

היא!? כי מה לי אם הוסיף האחרון למטה, ומה אם הוסיף למעלה.

ומשנינן: חידוש השמיענו רבא, שהאחרון חייב, כי

מהו דתימא

: הוסיף

למטה הוא

דחייב האחרון על המיתה, כיון

דהבלא דידיה קא קטיל ליה

[תוספת ההבל שלו המיתה את האדם],

אבל

כשהוסיף האחרון

למעלה דלא הבלא דידיה קא קטיל

ליה,

אימא לא

יהיה חייב האחרון על מיתתו בין לרבי ובין לרבנן -

קא משמע לן

רבא שהאחרון חייב.

בעי רבא

:

טם

[סתם]

טפח

כלומר: אם האחרון - שהוסיף טפח על בור תשעה שעשה הראשון, ונתחייב בנזיקין לבדו לדעת חכמים - חזר וסתם את אותו הטפח שהוסיף.

וכן אם מי שהוסיף אבן על פי הבור, חזר

וסילק

את

אבניו, מהו

שיתחייב על לחכמים לבדו על הנזיקין?

מי אמרינן: מאי דעבד

הא

שקליה

, מה שעשה השני הרי סילק, וחזר הבור לראשון.

או דלמא

: כבר

נסתלקו מעשה ראשון, וקמה ליה כוליה

בור

ברשותיה

של שני, ושוב אין מועיל לו הסילוק.

ומסקינן:

תיקו

.

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא

:

בור

עמוק

שמונה

טפחים,

ומהן שני טפחים

של

מים, חייב

בעל הבור על המיתה, ואף שאין עומקו עשרה שהוא שיעור בור של מיתה.

ומפרשינן:

מאי טעמא

חייב הוא על מיתה בבור שמונה שאינו בור למיתה?

משום ד

כל טפח דמיא

[טפח מים] לענין תוספת הבל,

כתרי

טפחים

דיבשה דמי

, הרי שיש בבור כמו עשרה טפחים של יבשה.

איבעיא להו

: אם היה

בור

עמוק

תשעה

טפחים,

ומהן טפח אחד

של

מים, מהו

שיהא חייב על המיתה?

מי אמרינן: כיון דלא נפישי מיא

כמו בשמונה ושנים מהן מים,

לית ביה הבלא

[היות ואין ריבוי של מים, אין בו הבל], כלומר: אין בו הבל כשנים של יבשה.

או דלמא: כיון דעמיק טפי, אית ביה הבלא

, כיון שהמים בעומק הבור הם נמצאים יותר מאשר בשמונה טפחים ושנים של מים, אם כן יש בו הבל עד שטפח אחד של מים כשנים של יבשה הם - ואף שמאידך גיסא אין בו ריבוי של מים - והרי זה כבור של עשרה טפחים דיבשה.

תו איבעיא להו:

בור

שהיה עמוק

שבעה

טפחים,

ומהן שלשה טפחים מים, מהו

שיתחייב על המיתה?

מי אמרינן: כיון דנפישי מים טפי, אית ביה הבלא

, היות ויש בהם ריבוי גדול של מים יותר משני טפחים של מים, אם כן יש בהם הבל כשנים של יבשה, וחייב על המיתה, ואף שאין המים בעומק כמו בבור שמונה.

או דלמא: כיון דלא עמקא לית ביה הבלא

, היות והמים אינם כל כך בעומק כמו בבור של שמונה ושנים מהן טפח, אין בהם הבל כשנים של יבשה, ואף דמאידך גיסא יש בו ריבוי גדול של מים.

ומסקינן:

תיקו

.

בעא מיניה רב שיזבי מרבה

:

חפר האחד בור עשרה טפחים, ובא השני ו

הרחיבה, מהו?

אמר ליה

רבה לרב שיזבי:

הרי מיעט הבלא

, הרי מיעט את ההבל של הבור, ותבוא עליו ברכה, ואין השני חייב כלל.

אמר ליה

רב שיזבי לרבה:

אדרבה, הרי קירב הזיקא

, שמיעט מקום מעמד הרגלים, ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה ולא היה נופל.

אלא אמר רב אשי, ניחזי אנן

:

אי בהבלא מיית

[אם מחמת ההבל מת השור],

הרי מיעט

השני

הבלא

ואינו חייב כלל.

אי בחבטה מיית

[ואם מת השור מחמת החבטה],

הרי קירב

השני

הזיקא

וחייב.

איכא דאמרי

כך

אמר רב אשי: ניחזי אנן

:

אי מההיא גיסא נפל

[אם נפל השור מאותו צד שהרחיבה השני],

הרי קירב

השני

הזיקא

, וחייב.

ואי מאידך גיסא נפל

[אם נפל מהצד שלא הרחיבה השני],

הרי מיעט

השני

הבלא

, ואינו חייב כלום.

איתמר

:

בור ש

מידת

עומקה כ

מידת

רחבה

:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה, דאמר משמיה דרבי מני

, כלומר: רבה ורב יוסף נחלקו מה אמר רבה בר בר חונה משמו של רבי מני:

חד

מהם

אמר: לעולם יש בה הבל, עד שיהא רחבה יתר על עומקה

.

וחד

מהם

אמר: לעולם אין בה הבל, עד שיהא עומקה יתר על רחבה

.

שנינו במשנה:

עבר עליו הראשון ולא כסהו

, ועבר עליו השני ולא כסהו, השני חייב:

זו ששנינו: "עבר עליו ולא כסהו" אינו כפשוטו, שאם כן למה ייפטר, והרי השמירה מוטלת עליו כמו על השני, ואף הוא פשע; אלא הכוונה בודאי, שאם הפסיק הראשון להשתמש ובא השני להשתמש, נפטר הראשון;

ו

מיהו

ראשון מאימת מיפטר

[ממתי פטור הוא]?

חד

מהם

אמר: משמניחו

הראשון לשני כשהוא

משתמש

בבור כבר נתחייב השני בשמירת כל הבור, ומשום שהוא נעשה שואל על כל הבור, ושואל נכנס תחת הבעלים להיות חייב בנזיקין, כמבואר במשנה לעיל מד ב.

וחד

מהם

אמר

: רק

משימסור לו

הראשון לשני את

דליו

[הוא כיסוי הבור], אז נפטר הראשון, כי קיבל בזה השני את שמירת הבור, אבל השימוש לבדו אינו מחייבו יותר מחלקו.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, משמיה דרבה בר בר חנה, דאמר משמיה דרבי מני

, כלומר: רבה ורב יוסף נחלקו מה אמר רבה בר בר חנה משמו של רבי מני:

יש לומר, ומבארת הגמרא שמחלוקתם היא

כתנאי

שכבר נחלקו בזה:

המדלה מים מן הבור, ובא חבירו

שהוא שותף עמו בבור

ואמר לו

: "

הנח לי ואני אדלה מים

",

כיון שהניחו

הראשון לשני כשהוא

משתמש, פטור

הראשון מאחריות הבור.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: רק

משימסור לו

הראשון לשני את

דליו

, אז נפטר הראשון.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי

הני תנאי [מה הא טעם מחלוקתם]?

רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה

לומר: הוברר הדבר ד

האי מדידיה קא ממלא

[מחלקו הוא ממלא],

והאי מדידיה קא ממלא

[ואף השני מחלקו הוא ממלא], ואם כן אינו שואל על חלקו של השני, ועד שלא קיבל על עצמו שמירת כל הבור לא נפטר הראשון.

ו

אילו

רבנן סברי: אין ברירה

לומר: שכל אחד ממלא מחלקו, ואם כן שואל הוא על חלקו של ראשון, ושואל חייב בשמירת נזיקין.

אמר רבינא: ואזדו

רבי אליעזר בן יעקב וחכמים

לטעמייהו

[לשיטתם];

דתנן

בנדרים מה ב:

השותפין שנדרו הנאה זה מזה, אסורין

שניהם

ליכנס לחצר

השותפין, שנמצא כל אחד משתמש ונהנה מחלקו של חבירו.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

:

מותרין ליכנס לחצר, שאין האחד משתמש בחלקו של חבירו, אלא

זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו

.

במאי קמיפלגי?

רבי אליעזר בן יעקב, סבר: יש ברירה

, ואמרינן:

האי לדנפשיה עייל, והאי לדנפשיה

עייל

[זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו].

ו

אילו

רבנן סברי: אין ברירה

.

אמר רבי אלעזר

:

המוכר בור לחבירו

:

כיון שמסר לו דליו

[כיסויו],

קנה

, ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן: הרי קרקע נקנית בכסף שטר וחזקה, ואם כן

היכי דמי

באיזה קנין בא הוא לקנותו עד שצריך הוא מסירת הכיסוי!?

אי בכספא

[אם בא לקנותו בקנין כסף],

ליקני

לבור

בכספא

, ולמה לי מסירת הכיסוי!?

ו

אי בחזקה

בא לקנותו,

ליקני בחזקה!?

ומשנינן:

לעולם

אנו עוסקים במי שבא לקנותו

בחזקה, ו

מיהו כדי לקנותו

בעי למימר ליה

המוכר לקונה: "

לך חזק וקני

" -

ו

קא משמע לן, ד

כיון שמסר לו דליו: כמאן דאמר ליה

"

לך חזק וקני

"

דמי

, ועושה חזקה וקונה את הבור.

אמר רבי יהושע בן לוי

: