בבא קמא 49b — תלמוד אויף ייִדיש

ו

דקשיא לך: למה זכה הוא, אימא לך:

תני

בברייתא "

זכתה

"; כלומר: זו ששנינו "זכה" היינו זכה המוחזק, שאם חבל בה בחיי הגר, והמכה הוא זה שמוחזק בחוב דמי הולדות כי אז זכה הוא, ואם מת הגר קודם שחבל בה, והיא המוחזקת בולדות, זכתה היא בדמי הולדות.

לימא

מחלוקת רבה ורב חסדא -

כתנאי

היא, [האם נאמר שהתנאים בברייתא הבאה נחלקו במחלוקתם]?

בת ישראל שנשאת לגר, ונתעברה ממנו, וחבל בה בחיי הגר, נותן דמי ולדות לגר

.

ואם חבל בה

לאחר מיתת הגר

:

תני חדא

[למדנו בברייתא אחת]

חייב

המכה.

ותני חדא: פטור

המכה.

מאי לאו תנאי נינהו

, שהברייתא האחת סוברת כרבה, שזכתה האשה בולדות ובתשלומיהן, ולפיכך תנינא: חייב, והיינו לאשה.

ואילו הברייתא השניה סוברת כרב חסדא, שלא זכתה האשה בולדות, ולפיכך פטור הוא.

ומבארת הגמרא:

לרבה

הסובר: שזכתה האשה בולדות כשמת בעלה הגר -

ודאי תנאי היא

, כלומר: רבה אינו יכול לפרש את הברייתא ששנינו בה "פטור" כשיטתו, ובהכרח יפרש הוא שהברייתות נחלקו בדבר, והוא סובר כהברייתא המחייבת דמי ולדות לאשה.

אלא לרב חסדא

הסובר: לא זכתה האשה בולדות כשמת בעלה הגר -

מי לימא

, האמנם הכרח הוא לומר ש

תנאי היא

, כלומר: האם מוכרח הוא שהברייתא הסוברת "חייב" אינה סוברת כרב חסדא, והוא סובר כתנא שבברייתא השניה, או שמא יש לומר, שאף ברייתא זו אינה חולקת?

ומפרשינן שאינו הכרח, כי יש לומר ששתי הברייתות אינן עוסקות ב"דמי ולדות" אלא ב"שבח ולדות", שכאשר לא מת הגר נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם כולו לבעל, או אף האשה חולקת בו עם הבעל; ו

לא קשיא

שתי הברייתות אהדדי:

הא

הברייתא ששנינו בה: "לאחר מיתת הגר, פטור" -

רבנן

היא, שלדעתם אין לאשה זכות בשבח הולדות בחיי הגר, ואף לא לאחר מיתת הגר.

הא

הברייתא ששנינו בה "לאחר מיתת הגר, חייב" -

רבן שמעון בן גמליאל

היא הסובר, שאף לאשה יש זכות בשבח הולדות בחיי בעלה, ומפרש לה ואזיל.

קא סלקא דעתין, דלפי פירוש זה, הא דקתני "חייב", היינו בחצי שבח הולדות, שהוא החלק שהיה לאשה בו בחיי בעלה, ולפיכך מקשינן:

אי

בשבח ולדות עוסקת הברייתא, ו

רבן שמעון בן גמליאל

היא, הסובר: חצי שבח הולדות לאשה הוא אפילו בחי בעלה -

אם כן

מאי איריא

בברייתא [למה נקטה הברייתא] ש"

לאחר מיתה

" חייב המכה לתת לאשה את חלקה, והרי

אפילו מחיים

של הגר

נמי אית לה

[לאשה]

פלגא

[חצי משבח הולדות]!?

ומחדשת הגמרא, שאין הכוונה כפי שחשבנו בתחילה, שחצי שבח הולדות בלבד הוא של האשה כשמת הגר, וכאשר היה לה גם מחיים, אלא:

מחיים אית לה

לאשה

פלגא

בלבד משבח הולדות, ואילו

לאחר מיתה

אית לה

כוליה

, והא דקתני: "חייב" היינו בשבח הולדות כולו.

איבעית אימא

ליישב לדעת רב חסדא שלא יהיה הכרח לומר ש"תנאי היא":

הא והא

שתי הברייתות -

רבן שמעון בן גמליאל

הן, אלא:

כאן

הברייתא ששנינו בה: "חייב" - עוסקת

בשבח ולדות

, שלאחר מיתת הגר כולו לאשה.

כאן

הברייתא ששנינו בה: "פטור" -

בדמי ולדות

, שמאלו נפטר המכה וכדעת רב חסדא.

אמרי

בני הישיבה להקשות על שני הישובים:

והרי

מ

"

שבח ולדות

"

לישמע

ל

דמי ולדות, ומדרבן שמעון בן גמליאל לישמע לרבנן!?

כלומר: כשם שאתה אומר לדעת רבן שמעון בן גמליאל בשבח ולדות, שאם כי מחיי הגר אין לה אלא פלגא, מכל מקום לאחר מיתה זכתה בכולה, אף אנו נאמר כן בדמי ולדות ואפילו אליבא דרבנן, שאם כי מחיים אין לה זכות בדמי ולדות, מכל מקום לאחר מיתה זכתה בהם!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

לא

כן הדבר, ואין לדמות דמי ולדות לשבח ולדות לענין זה, כי:

שבח ולדות דשייכא ידה בגוייהו

[יש לה שייכות בהם] שהרי חציו שלה אפילו מחיים, לפיכך לאחר מיתה

זכיא בהו בכולהו

[זוכה היא בכולו].

אבל

דמי ולדות ד

מחיים

לא שייכא ידה בגוייהו

, אלא כולם לבעל,

לא זכיא בהו כלל

לאחר מיתה.

בעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן

[שאל רב ייבא סבא את רב נחמן]:

המחזיק בשטרותיו של גר

ששיעבד לו בהם ישראל את קרקעותיו לתשלום חובו - לאחר שמת הגר,

מהו

דינו של המחזיק לקנות את הניר? האם

מאן דמחזיק בשטרא, אדעתיה דארעא הוא דמחזיק

[האם המחזיק בשטר דעתו לזכות על ידי זה בקרקע שבשטר],

ובארעא הא לא אחזיק

שיקנה אותה,

ו

ממילא

שטרא

[הניר עצמו]

נמי לא קנה

, משום

ד

הרי

לאו דעתיה אשטרא

[אין דעתו לקנות את הניר אלא את הקרקע], ואם יבוא אחר לזכות בניר - זכה.

או דלמא: דעתיה

של המחזיק

נמי אשטרא

[על הניר עצמו], וזכה על כל פנים בניר.

א

מר ליה רב נחמן לרב ייבא סבא:

עני מרי

[ענני אדוני]:

וכי

ניר כדי

לצור על

פי

צלוחיתו הוא צריך

, עד שנאמר: דעתו היתה על השטר עצמו!?

אמר ליה

: אכן

לצור ולצור.

אמר רבה

:

משכונו של ישראל ביד גר

, שהיה הישראל חייב מעות לגר ונתן לו הישראל משכון,

ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו

[במשכון],

מוציאין אותו מידו

ונותנים לבעל המשכון.

ומפרשינן:

מאי טעמא

:

כיון דמית ליה גר, פקע ליה שעבודיה

, משמת הגר פקע החוב ובעקבותיו השעבוד, ומשפקע השעבוד מן המשכון, הרי הוא של הלוה ששעבדו.

ואם היה

משכונו של גר ביד ישראל

, שהגר הוא זה שנתן לישראל משכון על חובו שהיה חייב לישראל,

ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו

, כך הוא הדין:

זה

המלוה -

קנה

במשכון

כנגד מעותיו

[חובו].

וזה

התופס -

קנה את השאר

.

ומקשינן עלה:

ואמאי

לא זכה המלוה בכל המשכון,

תקני ליה חצירו

מן ההפקר!?

דהאמר רבי יוסי בר חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו

, ואם כן, אף שלא ידע ממיתתו של הגר, ולא נתכוין לזכות בו, יקנה לו חצירו שלא מדעתו!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

הכא במאי עסקינן

: בכגון

דליתיה

למלוה בעיר בשעת מיתת הגר, ובאופן זה אין חצירו קונה לו, כי:

כל היכא דאיתא לדידיה

[בעל החצר נמצא בעיר],

דאי בעי מקני מצי קני

, שאם היה רוצה לזכות בעצמו בחפץ היה זוכה,

קניא ליה נמי חצירו

.

אבל

כל היכא דליתיה לדידיה, דאי בעי הוא למיקני, לא מצי קני, חצירו נמי לא קניא

.

והלכתא

שלא כתירוץ זה, ומה שאמר רבה שאין הוא קונה את המשכון בחצר, מיירי בכגון

דליתיה

למשכון

בחצירו

של המלוה,

דלא קנה

.

מתניתין:

המשנה לפנינו קובעת את הכלל ש"מקום הבור" נחשב לפי מקום פתחו של הבור.

אם הוא פתוח לרשות הרבים, דינו כבור ברשות הרבים, ואם הוא פתוח לרשות היחיד, דינו כבור ברשות היחיד. ואין זה משנה היכן נמצא חלל הבור.

החופר בור ברשות היחיד, ופתח

את פתחו של הבור

לרשות הרבים.

או

שחפרו

ברשות הרבים, ופתח

את פתחו

לרשות היחיד.

או

שחפרו

ברשות היחיד, ופתח

פתחו

לרשות היחיד אחר.

ונפל שמה שור או חמור, והוזק,

חייב

החופר בתשלומי הנזק.

והתנא במשנתנו סובר שחיוב האדם על היזק של בורו הוא בין אם חפרו ברשות הרבים ובין אם חפרו ברשות היחיד. ולפיכך בין שפתחו ברשות הרבים ובין שפתחו ברשות היחיד, הרי זה חייב.

גמרא:

תנו רבנן: החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים

הרי זה

חייב

על נזקי הבור.

וזהו בור האמור בתורה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו,

דהיינו שנשאר הבור ברשותו,

זהו בור האמור בתורה.

ומפרשת הגמרא את מחלוקתם:

אמר רבה: בבור ברשות הרבים, כולי עלמא לא פליגי דמחייב.

מאי טעמא?

דאמר קרא "כי

יפתח

איש בור, או

כי יכרה

איש בור. בעל הבור ישלם".

ולכאורה קשה, מדוע כתב רחמנא "או כי יכרה"? הא בלאו הכי ידעינן שהכורה בור חייב בנזקי הבור מקל וחומר:

אם על הפתיחה חייב,

אף שאינו יוצר בור מתחילתו אלא מסיר את השמירה ממנו,

על הכריה

שעושה בור ממש

לא כל שכן

שיהא חייב,

אלא

למה כתביה קרא? ללמדך, שאין חיוב חופר הבור משום שהבור שלו, אלא

על עסקי פתיחה וכריה באה לו.

מכיון שפתח או כרה את הבור, הרי זה נתחייב בנזקיו, על אף שאין הבור שלו וברשותו.