בבא קמא 46b — תלמוד אויף ייִדיש

ואי

מיירי בגברא דלית ליה זוזי כלל , ו

ליכא לאשתלומי מיניה

אלא את השור עצמו, אם כן במאי קמיפלגי רב ושמואל, הא אפילו אם תאמר "מקח טעות" הוא, והמוכר מחוייב להחזיר את הדמים ללוקח, הרי היות ואין לו דמים לשלם,

לישקליה לתורא ב

מקום

זוזי

שהוא חייב לו!?

ד

הא

אמרי אנשי: ממרי רשוותך

[מבעל חובך, שאתה נושה בו] אפילו

פארי

[סובין]

אפרע

[קבל ממנו בתשלום חובך] , ואם מיירי בדליכא לאשתלומי מיניה, במאי פליג רב על שמואל!?

ומפרשינן:

לא צריכא

לאיפלוגי אלא באופן

ד

אית ליה זוזי, ו

איכא לאשתלומי מיניה.

רב אמר: הרי זה מקח טעות.

כי רב סובר: אף לגבי ממונא

זיל בתר רובא

[פוסקים על פי הרוב],

ו

הרי

רובא דאינשי לרדיא הוא דזבני

[רוב בני אדם קונים שוורים לחרישה]. ואם מכר לו שור נגחן הרי זה מקח טעות, הלוקח מחזיר את השור, והמוכר מחוייב להחזיר לו דמים.

ושמואל אמר: יכול שיאמר לו

שור זה

לשחיטה מכרתיו לך,

ואף שאתה התכוונת לחרישה, מכל מקום אני לא רימיתי אותך היות ולא פירשת דבר זה בשעת המקח, ואתה הפסדת לעצמך.

ולא אזלינן

הכא

בתר רובא,

היות ד

כי

אזלינן בתר רובא

הני מילי

באיסורא, אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

ודברי חכמים מתפרשים כדברי שמואל האומר: אפילו במקום רובא - המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל כן אמרו חכמים: זה כלל גדול בדין כו' ולא אמרו בסתם המוציא מחבירו עליו הראיה, היות ואתו לרבויי אפילו במקום רובא.

תניא נמי הכי,

כדברי רב יהודה אמר שמואל דמתניתין סומכוס היא ולא רבנן:

שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואינו יודע

אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד, דברי סומכוס.

וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.

אמר רבי שמואל בר נחמני: מנין להמוציא

מחבירו

ש

עליו

מוטל להביא את

הראיה? שנאמר

[שמות כד יד]: "והנה אהרן וחור עמכם [לדון ולשפוט]

מי בעל דברים יגש אליהם

".

ומפרשינן לקרא הכי: על התובע שהוא בעל דברים מוטל להוכיח את דבריו, על כן הוא

יגיש ראיה אליהם

[אל הדיינים].

מתקיף לה

[הקשה על זה]

רב אשי: הא

מילתא

למה לי

למידרשיה מ

קרא

, הרי

סברא הוא!

מאן

דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא

[מי שכואב לו כאב, הולך אל בית הרופא שירפאהו].

וכשם שהרופא אינו מרפא את החולה עד שיפרט לו את עניין מכאוביו, וידע בבירור את מחלתו, כך התובע צריך להראות לבית הדין שתביעתו ברורה, והיינו בעדים.

אלא קרא

ד"מי בעל דברים יגש אליהם" איצטריך

לכדרב נחמן אמר

[בשם]

רבה בר אב וה: דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: ראובן שתבע את שמעון: מנה הלויתיך בשטר, ושמעון משיב: אכן לויתי ממך, ולא פרעתיך, אבל הרי גם אתה תפסת חפץ משלי החזר לי אותו, ואשלם לך ממנו.

מנין שאין נזקקין

לטענתו של שמעון הנתבע,

אלא

נזקקין

ל

טענתו של

תובע תחילה

עד שיהיה ממונו בידו, ואחר כך נזקקין לטענתו של שמעון?

שנאמר: "מי בעל דברים יגש אליהם"

ומפרשינן ליה לקרא הכי: בעל הדברים - התובע - הוא

יגיש דבריו אליהם,

ולא הנתבע, עד שיוציאו את המנה משמעון הנתבע, ואז יוכל שמעון להגיש את טענותיו לבית הדין, כדי שידונו בדבריו.

אמרי נהרדעי

[חכמי נהרדעא]:

פעמים שנזקקין לנתבע תחלה,

אם הנתבע יפסיד ממה שדוחים את הדיון בתביעתו הנגדית.

והיכי דמי? דקא זילי נכסיה

דנתבע על ידי תביעה זו, שיוצא עליו קול שהוא דחוק למכור את נכסיו, כדי לשלם את חובו, ולא ימצא מי שיקנה אותם בשויים.

לפיכך רוצה הלוה - הנתבע, שבית הדין ידונו בתביעתו, יחייבו את המלוה להחזיר את מה שהוא תפס מן הלוה, ואז יוכל הלוה למכור את אותו חפץ, ולשלם את חובו מן המעות שיקבל עבורו.

שנינו במשנה:

וכן פרה שנגחה את השור,

ונמצא ולדה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה, משתלם חצי נזק מן הפרה, ורביע נזק מן הולד.

ופרכינן:

חצי נזק ורביע נזק

הוא מקבל!? הרי אין הפרה מועדת ו

פלגא נזקא

בלבד

הוא דבעי שלומי

ליה, אם כן

כולי נזקא נכי רבעא

[נזק שלם חסר רביע - שלשת רבעי נזק]

מאי עבידתיה

כלומר, מה טעם לחייבו לשלם כל כך!?

אמר

[פירש]

אביי: חצי נזק

מן הפרה דקתני, היינו חצי מן התשלומין שהיה משלם על הפרה, אם הולד לא היה משתתף בנגיחה, והרי אם הפרה היתה מזיקה בלא שותפות הולד היה מחויב לשלם חצי נזק, אם כן מחמת שותפות הולד הרי הוא משלם

אחד מארבעה בנזק

ורביע נזק

מן הולד דקתני, היינו רבע מן התשלומין שהיה משלם על הולד, אם הוא היה נוגח בלא שותפות הפרה, דהיינו

אחד משמנה בנזק.

וטעם הדבר הוא, כי מחמת שותפות הפרה, אינו צריך לשלם אלא רבע, והיות שאנו מסופקים אם הולד השתתף בנגיחה, ומחוייב לשלם רביע, או שהפרה ילדה אותו לפני הנגיחה, ואין על הולד שום חיוב, על כן אינו משלם אלא שמינית הנזק, שהרי רביע הנזק הוא ממון המוטל בספק, ולדעת סומכוס: ממון המוטל בספק - חולקין.

ומפרשינן:

ואי פרה וולד דחד

גברא

נינהו

[שייכים לאותו אדם]

הכי נמי דמצי אמר ליה

בעל שור הניזק

לבעל פרה: ממה נפשך חצי נזק הב לי.

כלומר, בין אם הולד השתתף בנגיחה, ובין אם הוא לא השתתף, עליך לשלם לי כשיעור חצי הנזק.

אלא, לא צריכא

למימר רביע נזק מן הולד, אלא כגון

דפרה דחד וולד דחד,

דבעל ולד יכול לומר: אם ילדה הפרה קודם שנגחה, פטור אני מלשלם. לפיכך, מספק אינו משלם אלא שמינית הנזק ולא רבע.

ו

מפרשינן למילתא:

אי דקדים תבעיה

ניזק

לבעל פרה תחלה, הכי נמי ד

מצי

אמר ליה לבעל פרה: פרה דידך אזיקתן הב לי ראיה דאית לך שותפי,

כלומר, מה שהפרה הזיקה הוא ודאי, אבל אם הולד הזיק או לא, ספק הוא, ולא תוכל להפטר מלשלם הכל [חצי נזק], רק אם תביא ראיה שהולד היה שותף בנזק.

אלא

הכא במאי עסקינן

דקדים תבעיה

ניזק

לבעל ולד תחלה,

ותו לא מצי ניזק למימר: הב לי ראיה דאית לך שותפי, משום

דאמר ליה

: במה שתבעת את בעל הולד,

גלית אדעתך דשותפא אית לי.

על כן, אינני משלם לך אלא רביע נזק, ובעל הולד משלם רק שמינית, כי אם היה ברור שהולד השתתף בנזק, הוא היה צריך לשלם רביע, עתה שאנו מסופקים, אינו משלם אלא שמינית.

איכא דאמרי

: בכל מקרה אין בעל הפרה משלם יותר מרביע נזק, ו

אף על גב דקדים תבעיה

ניזק

לבעל פרה תחלה, מצי

בעל פרה

מדחי ליה

שלא יתבענו לשלם את הכל.

משום

דאמר ליה מידע ידעי

דשותפא אית לי,

שהרי הפרה היתה מעוברת, והנזק נעשה בשיתוף עם הולד.

אמר

[הקשה]

רבא

על פירושו של אביי: וכי

אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמנה בנזק

כדאמר אביי

קתני?

הא

חצי נזק ורביע נזק קתני!?

אלא אמר

[פירש]

רבא: לעולם בפרה וולד דחד

עסקינן.

ו

הא דקתני: משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד, אין הכוונה שמשתלם משניהם, מזה חצי נזק ומזה רביע נזק.

אלא

הכי קאמרינן: אם איתה לפרה

[אם הפרה ישנה] ואפשר לגבות ממנה,

משתלם חצי נזק מפרה,

היות ואפילו אם הולד השתתף בנזק, יכול הניזק לומר למזיק: ממה נפשך חצי נזק אתה חייב לתת לי.