בבא קמא 43b — תלמוד אויף ייִדיש

מיהו

, מכל מקום יש חילוק בין דמים של בן חורין שהוא משלם על פי עצמו, כמבואר ברישא, לבין דמים של עבד שאינו משלמם על פי עצמו, כמבואר בסיפא. וטעם החילוק הוא:

בן חורין, דמשלם

אף

כופר על פי עצמו, והיכי דמי

שישלם כופר על פי עצמו, אף על פי שאין השור בסקילה על פי עצמו, ואין הבעלים משלמים כופר:

דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל

[אם באו עדים ואמרו שהרג שור זה את הנפש] וחייב הוא סקילה,

ו

מיהו

לא ידעי

העדים

אי תם הוה

ופטור מכופר,

אי מועד הוה

וחייב אף כופר,

ואמר מריה דמועד הוא

[והודה בעליו שמועד הוא] -

ובאופן זה משלם הוא כופר על פי עצמו, כי השור הוא בסקילה על פי העדים, שבין תם ובין מועד נסקל, ואין אנו צריכים להודאתו אלא לענין כופר, והרי כופר אינו קנס שלא ישלם על פי הודאתו -

ולכן

היכא דליכא עדים

לחייבו סקילה ואי אפשר לחייבו בכופר, הרי הוא

משלם דמים

על פי עצמו.

אבל גבי

עבד, שאינו משלם קנס על פי עצמו, והיכי דמי

, כלומר, באיזה אופן משכחת לה שאינו משלם קנס על פי עצמו, ולא יהיה בזה חסרון ש"אם אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמים דמי עבד",

דאי אתו עדים ואסהידו ביה דקטל

ונתחייב סקילה,

ו

מיהו

לא ידעי אי תם הוה

ופטור מדמי עבד,

אי מועד הוה

וחייב אף בדמי עבד,

ואמר מריה "מועד הוא

", ד

לא משתלם קנס על פי עצמו

, שהרי שלשים של עבד קנס הם, שאינו משתלם על פי עצמו - לכן,

היכא דליכא עדים

לחייבו סקילה וקנס,

לא משלם

אפילו

דמים

.

מתיב רב שמואל בר רב יצחק

לרבה שחילק בין כופר לדמי עבד, מהא דתניא:

כל שחייב ב

הריגת שור ל

בן חורין, חייב ב

הריגת שור ל

עבד, בין בכופר

[מפרש לה ואזיל],

בין במיתה

של השור, כלומר: כשם שבבן חורין בין בתם בין במועד בין שהרג גדולים ובין שהרג קטנים, הרי הוא חייב מיתה, כך גם כשהרג את העבד.

והלוא תיקשי: האיך אמרו ששוה העבד לבן חורין לענין כופר, והרי

כופר בעבד מי איכא

, וכי יש כופר בעבד, והרי קנס שלשים שקלים הוא משלם ולא כופר!?

אלא לאו

בהכרח שכוונת הברייתא אינה לכופר עצמו אלא ל

דמים

של הניזק, וכך הוא פירוש הברייתא:

כל שבעל השור מתחייב דמים בהריגת בן חורין, וכגון שהודה על פי עצמו שאינו מתחייב כופר כי אין השור בסקילה -

ככך הוא גם לגבי דמי עבד, שאם הודה על פי עצמו אף שאינו חייב קנס [שהרי אין השור בסקילה, וגם מודה בקנס פטור], הרי הוא משלם דמים.

ואם כן תיקשי לרבה, שחילק בין בן חורין שמשלמים את דמיו בהודאת בעל דין, לבין עבד שאין משלמים את דמיו בהודאת בעל דין!?

איכא דאמרי

:

הוא

רב שמואל בר יצחק -

מותיב לה

[הקשה על רבה],

והוא

עצמו

מפרק לה

[מיישב את הישוב הבא], ו

איכא דאמרי

: לא רב שמואל בר יצחק עצמו יישב, אלא

אמר ליה רבה

:

לא כאשר פירשת שהברייתא באה לומר, שכשהוא מודה על פי עצמו שהוא חייב דמים בבן חורין, הרי הוא חייב דמים בעבד; אלא

הכי קתני

בברייתא:

כל שחייב בבן חורין בכוונה על פי עדים כופר

, כלומר: כל שחייב בבן חורין כופר, והיכי דמי: כגון שהיה בכוונה ועל פי עדים, וכסתם חיוב שהוא על פי עדים -

באופן זה הרי הוא

חייב בעבד קנס

וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי

עדים, דמים

, כלומר: כשם שאם היה השור הורג שלא בכוונה, ומיהו על פי עדים ולא על פי הודאתו, חייב הוא דמים, שהיות ואין השור בסקילה כשהרג שלא בכוונה הרי הוא חייב דמים -

חייב

גם

בעבד שלא בכוונה על פי עדים

-

דמים

, כלומר: כך הדין הוא גם בעבד, שאם עשה שלא בכוונה ומיהו על פי עדים [שאינו בכלל "מודה בקנס"], חייב הוא דמים, ומשום, שעד כאן לא אמר רבה לחלק בין בן חורין לעבד לענין דמים, אלא במקום שהודה, וכטעם שנתבאר בגמרא לעיל [היות ומצינו חילוק ביניהם לענין הודאה גבי גוף הכופר וגוף הקנס], אבל במקום שהיה זה שלא בכוונה, בזה אין חילוק בין כופר לקנס, וכשם שבכופר היות ואינו משלם כופר שהרי אין השור בסקילה, מכל מקום משלם דמים, כך גם בעבד משלם דמים, היות ואינו משלם קנס.

אמר

תמה

ליה רבא

לרבה:

אי הכי

כדבריך, דשורו שלא בכוונה שאינו בתורת כופר משלם דמים, כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס, אם כן, אף

אשו

שיצאה והרגה

שלא בכוונה

ו

על פי עדים

,

נשלם דמים

שהרי ישנה בתורת נזקין.

ומפרשינן:

ומנא ליה לרבא דלא משלם

, מנין לו לרבא שאינו משלם דמים באש?

אילימא מדתנן

לקמן סא ב: המדליק את הגדיש, ו

היה גדי כפות לו

לגדיש,

ועבד סמוך לו

ואינו כפות, שהיה לו לברוח,

ונשרף עמו

, הרי הוא

חייב

על הגדי ופטור על העבד, שהגדי לא היה יכול לברוח, ואילו העבד היה לו לברוח.

א

בל אם היה

עבד כפות לו, ו

היה

גדי סמוך

לו

שהיה לו לברוח,

ונשרף עמו

, הרי הוא

פטור

מתשלומין על העבד ועל הגדי.

וקא סלקא דעתין, דמשום הכי הוא פטור הן על העבד והן על הגדי: על העבד הוא פטור [אף שהיה כפות לו ולא היה יכול לברוח], כי אין דמים למיתת אדם; ועל הגדי הוא פטור משום שהיה לו לברוח. הרי מוכח שבאש אין חיוב דמים על מיתת אדם!

כך אי אפשר לומר, כי אין טעם הפטור בסיפא כאשר פירשת, ד

האמר ריש לקיש

[לעיל כב ב] לפרש את המשנה:

כגון שהצית בגופו של עבד

וחייב הוא מיתה עליו כשהיה כפות, ופטור על כולם ואפילו על הגדיש משום

דקם ליה בדרבה מיניה

שהרי חייב מיתה על העבד.

אלא

תפרש את מקורו של רבא באשו שלא בכוונה שהוא פטור מדמים, שהוא

מהא דתניא

:

חומר באש מבבור, שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה

ו

בין דבר שאין ראוי לה

, כלומר: חייב הוא על האש בין ששרפה מה שהוא ראוי לה, דהיינו עצים וכיוצא בזה, ובין ששרפה מה שאינו ראוי לה, וכגון שליחכה את הניר שבשדה או ששרפה אבנים.

מה שאין כן בבור

, שאינו חייב על מה שאין ראוי לו.

ואילו

חומר נוסף באש מבבור:

שהאש משלמת שלא בכוונה דמים

אם נשרף אדם,

מה שאין כן בבור

שאינו משלם על אדם - שהרי נאמר בו: "ונפל שמה שור או חמור" ודרשינן: "שור ולא אדם" -

לא קתני

בברייתא! הרי מוכח שאף אש שלא בכוונה אינה משלמת דמים!

אף כך אי אפשר לומר, כי:

דילמא תנא

הברייתא חומר אחד

ושייר

חומר אחר.

אלא

מכח קושיא זו אומרת הגמרא, שרבא לא היה פשוט לו שאש שלא בכוונה אינה משלמת דמים, עד שהקשה מכח זה קושיא על רבה.

אלא,

רבא גופיה, אבעויי מיבעי ליה

. ספק הוא שנסתפק, אחר ששמע מרבה ששור שלא בכוונה משלם דמים:

אשו שלא בכוונה, מי משלם

אף הוא

דמים

כמו שור שלא בכוונה,

או לא

משלם דמים?

וצדדי ספיקו הם:

מי אמרינן: גבי שור הוא דבכוונה משלם כופר, שלא בכוונה משלם דמים

, כלומר: דוקא גבי שור היות ובכונה משלם כופר, לכן משלם הוא שלא בכוונה דמים -

אבל אשו דבכוונה לא משלם כופר

, אם כן

שלא בכוונה נמי לא משלם דמים

.

או דלמא, כיון דגבי שור שלא בכוונה, אף

על גב דליכא כופר

באופן זה עצמו, הרי הוא

משלם דמים, גבי אשו נמי, אף על גב ד

אפילו

בכוונה לא משלם כופר

, מכל מקום

שלא בכוונה מיהת, משלם דמים

.

ולא ידעינן, תיקו!

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל

אמר

בשם

רבי יוחנן

:

היה לכתוב לומר: "

כופר

יושת עליו", ו

מה תלמוד לומר

: "

אם כופר

יושת עליו",

לרבות

בא הכתוב חיוב

כופר

כשהרג השור

שלא בכוונה, ככופר בכוונה

, וחלוק בזה רבי יוחנן על רבה הפוטר.

אמר ליה אביי

לרב דימי:

אלא מעתה

כדרשתך, "

עבד

" - הכתוב גבי דמי עבד, שנאמר: "אם עבד יגח השור או אמה" -

נמי

נאמר שדי היה לכתוב לאומרו, ו

מה תלמוד לומר

: "

אם עבד

",

לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה!?

וכי תימא הכי נמי

-

והאמר ריש לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה, פטור משלשים שקלים;

הרי שאין דורשים "אם עבד" לרבותו.

אמר ליה

רב דימי לאביי: וכי

גברא אגברא קרמית

[מאמורא לאמורא אתה מקשה]!? והרי אם כי ריש לקיש אינו דורש "אם עבד", שפיר יש לומר שרבי יוחנן דורשהו.

כי אתא רבין

מארץ ישראל

אמר

בשם

רבי יוחנן

:

היה לו לכתוב לומר "

עבד

יגח השור". ו

מה תלמוד לומר

"

אם עבד

יגח השור"?

לרבות

בא הכתוב לחיוב קנס, כשהרג את ה

עבד שלא בכוונה, כעבד בכוונה

.

ולריש לקיש

הפוטר על הריגת עבד שלא בכוונה מדמי עבד -

נמי נימא

[האם נאמר גם]:

מד

"

עבד אם עבד

"

לא דריש

לרבותו שלא בכוונה, "

כופר אם כופר

"

נמי לא דריש

לרבות הריגת בן חורין שלא בכוונה לחיוב כופר?

אמרי

בני הישיבה:

לא

מוכרח לומר כן, ויש לומר, שאם כי "

עבד אם עבד

"

לא דריש

לרבות הריגתו שלא בכוונה, מכל מקום "

כופר אם כופר

" -

דריש

לרבות חיוב כופר על הריגת בון חורין שלא בכוונה!

ומאי שנא?

כי "

עבד אם עבד

"

לא כתיב במקום תשלומין

, אלא בעיקר הנגיחה נאמר, והוצרך לכותבו, לחלק בין דין בן חורין האמור למעלה שהוא משלם עליו כופר, לעבד שהוא משלם עליו קנס קצוב שלשים שקלים, ולכן לא מרבים ממנו נגיחה שלא בכוונה.

ואילו "

כופר אם כופר

"

כתיב במקום תשלומין

, שהרי נאמר "אם כופר יושת עליו", ושפיר מרבינן תשלומין אף שלא בכוונה.

שנינו במשנה:

וכן בבן או בבת

:

תנו רבנן

: כתיב: "השור יסקל::

או בן יגח או בת יגח

כמשפט הזה יעשה לו",

לחייב

בא הכתוב את השור בסקילה,

על

נגיחת

הקטנים כ

על נגיחת ה

גדולים

.

ואם תאמר: למה לי קרא,

והלא דין הוא

[יש ללומדו בבנין אב]:

הואיל וחייב

מיתה על

אדם באדם

[אדם שהרג את האדם],

וחייב

סקילה על

שור באדם, מה כשחייב אדם באדם, לא שנא בין

הריגת ה

קטנים ל

הריגת ה

גדולים

,

אף כשחייב שור באדם, לא תחלוק בו בין

קטנים לגדולים!?

ועוד

: הרי

קל וחומר הוא

שחייב בשור על הקטנים כגדולים, כי:

ומה אדם באדם, שלא עשה בו

את ה

קטנים

ההורגים

כגדולים

ההורגים, שאין הקטנים חייבים מיתה אם הרגו אדם, מכל מקום

חייב בו

מיתה

על הקטנים

הנהרגים

כגדולים

הנהרגים -