טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא קמא 42b — תלמוד אויף ייִדיש
בבא קמא 42b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא קמא 42b
ומקשינן: והרי בבריייתא לעיל מא ב, מבואר, שהקשה רבי עקיבא על רבי אליעזר שהיה דורש פסוק זה למעט את התם מתשלום כופר: "והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך"; ואם כן תיקשי:
ונימא רבי עקיבא לנפשיה
[יקשה רבי עקיבא אף על עצמו] אותה הקושיא שהקשה על רבי אליעזר:
והלא
הוא
עצמו אין משתלם אלא מגופו
, שהרי אם היה התם משלם דמי ולדות, מגופו היה משלם כמו שהוא משלם מגופו חצי נזק, ואם כן:
הביאהו לבית דין וישלם לך
"!?
אמר
תירץ
רב שמואל בר יצחק
: הוצרך הכתוב למעטו מתשלום כופר,
כשקדם בעליו
קודם שנגמר דינו, לפני שנאסר בהנאה,
ושחטו
.
מהו דתימא: לישתלם מיניה
[יגבה מן השור את שלשים השקלים], ולכן
קא משמע לן
הכתוב, ש
הואיל ובר קטלא הוא
[בן מיתה הוא השור], לכן
אף על גב ד
קדם בעליו ו
שחטיה
, בכל זאת
לא לישתלם מיניה
.
ותמהינן עלה:
אי הכי
, שיישבת כך לפי דרשתו של רבי עקיבא -
לרבי אליעזר נמי
נאמר, שהוצרך הכתוב למעטו מחצי כופר
כשקדם ושחטו
, ומה הוקשה לו לרבי עקיבא על רבי אליעזר!? ומשנינן: אין
הכי נמי
. אכן יודע היה רבי עקיבא שיש לפרש כשקדם ושחטו,
ו
לא הקשה לרבי אליעזר אלא משום ד
סבר
רבי עקיבא
דילמא אית ליה
לרבי אליעזר
טעמא אחרינא, דעדיף מהאי, ונימא ליה
[שמא יש לו תשובה טובה מזו, ויאמרנה לו].
ו
אכתי מקשינן:
רבי אליעזר נמי, לישני ליה
[רבי אליעזר למה לא ענה לרבי עקיבא]: איצטריך קרא כ
שקדם ושחטו!?
ומשנינן:
אמר לך
רבי אליעזר:
התם
, שם
הוא דנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, דשור לאו בר קטלא הוא כלל
[אין השור בר חיוב מיתה כלל]
דסלקא דעתך אמינא ניחייב
, באופן זה אכן
איצטריך קרא למעוטי
.
כלומר, רק באופן שאמרתי, דהיינו כשנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, שאין השור בר חיוב מיתה כלל, בזה בלבד היה מקום לומר, שהיות ומתחילה אינו בר מיתה, אם כן יחול חיוב תשלומין מגופו, והוצרכה התורה למעטו מכופר -
אבל הכא
כשנתכוין להרוג -
דמעיקרא
עד שלא נשחט
בר קטלא הוה
[מחוייב מיתה בפועל היה], ולא היה שייך מתחילה שיחול עליו חיוב תשלומין מגופו - לאופן זה
לא צריך קרא
למעטו מכופר
אף על גב ד
לבסוף
שחטיה
ונתחדש סיבה שיחול עליו חיוב תשלומין מגופו.
ומקשינן:
ולרבי עקיבא נמי, ודאי הכי הוה
[הרי ודאי סברא זו נכונה]!? ואם כן אי אפשר לומר שלרבי עקיבא הוצרך למעט מדמי עבד כשקדם ושחטו, שהרי היות והוא חייב מיתה, אין צריך לומר שאינו משלם דמי עבד.
ומכח קושיא זו אומרת הגמרא טעם אחר, למה הוצרך הכתוב - לדעת רבי עקיבא - למעט שור תם מדמי עבד, ואין יכול לומר לו: "הביאהו לבית דין וישלם לך":
אלא, אמר רבי אסי: האי מילתא מפי דגברא רבה שמיע לי
[ישוב זה שמעתי מפי אדם גדול],
ומנו, רבי יוסי ברבי חנינא!
לכך הוצרך הכתוב למעט שור תם מדמי עבד, ואף שאינו משתלם אלא מגופו, כי
סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא
[במשנה לעיל לג א]: "
אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם
", ואין דינו כתם שהזיק ממון שאינו חייב אלא חצי נזק, אם כן
משתלם נמי דמי עבד מעלייה
לפיכך
כתב רחמנא
[הוצרכה התורה לומר] "
בעל השור נקי
", לומר שהתם פטור מדמי עבד.
אמר
תמה
ליה רבי זירא לרבי אסי: והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה!
[והרי כבר שבר רבי עקיבא לכח אגרופו].
ד
הרי
תניא
[לעיל לג א]:
רבי עקיבא אומר: יכול ישלם
התם שחבל באדם
מן העלייה?
תלמוד לומר
"
כמשפט הזה ייעשה לו
".
מגופו משלם, ואין משלם מן העלייה
.
ואם כן חזרה קושיא למקומה: יאמרו לו הבעלים "הביאהו לבית דין וישלם לך".
אלא, אמר רבא
ישוב אחר למה לא שייך לומר גבי דמי עבד "הביאהו לבית דין וישלם לך":
איצטריך
הכתוב למעט שור תם מדמי עבד, כי
סלקא דעתך אמינא, הואיל ומחמירני
בהריגת
עבד יותר מ
כופר המשתלם על הריגת
בן חורין
:
שבן חורין יפה
שוה
סלע
אחד שהומת על ידי השור,
נותן
בעל השור כופר של
סלע
בלבד, ואם הנהרג שוה
שלשים
סלע, הוא
נותן
כופר של
שלשים
סלע.
ו
אילו אם הרג שורו
עבד
, אפילו כשהוא
יפה סלע
בלבד, הוא
נותן שלשים
סלע לבעליו.
ולכן היה מקום לומר שיהא חמור העבד גם לענין ש
משתלם נמי דמי עבד מן העלייה
, ולא מגופו.
לפיכך
כתב רחמנא
"
בעל השור נקי
", לפוטרו.
תניא כוותיה דרבא
:
דתניא: "
בעל השור נקי
".
רבי עקיבא אומר: נקי מדמי עבד
.
שמא תאמר: למה הוצרכה התורה למעטו,
והלא דין הוא
שלא ישלם:
הואיל וחייב
תשלום
בעבד, וחייב
כופר
בבן חורין
, אם כן,
מה
, כמו
כשחייב
כופר
בבן חורין, חלקת בו בין תם למועד
, שהתם אינו משלם כופר.
אף כשחייב
תשלום
ב
הריגת
עבד, נחלק בו בין תם למועד
, ונאמר שיהא התם פטור מדמי עבד. ולמה לי קרא!?
ועוד קל וחומר
הוא ששור תם פטור מדמי עבד, ולמה לי קרא!?
ומה בן חורין, שנותן
בכופר את
כל שוויו, חלקת בו בין תם למועד; עבד, שאינו נותן
אלא שלשים
סלעים,
אינו דין שנחלק בו בין תם למועד
, שיהא פטור!?
ודוחה התנא בברייתא:
לא
. אין הדבר כן, ואין ללומדו מכופר, כי הייתי סבור לומר ש
מחמירני בעבד יותר מבן חורין
.
ש
הרי
בן חורין
כשהוא
יפה סלע נותן
המזיק רק
סלע
לכופר, וכשהוא יפה
שלשים נותן שלשים
.
ו
אילו
עבד
, אף כשהוא
יפה סלע, נותן שלשים
. ואם כן,
יכול יהא חייב
שור תם בדמי עבד. לפיכך
תלמוד לומר
"
בעל השור נקי
", לומר ש
נקי מדמי עבד
.
תנו רבנן
: כתיב בפרשת כופר "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו,
והמית איש או אשה
. אם כופר יושת עליו" -
אמר רבי עקיבא: וכי מה בא זה
["או אשה"]
ללמדנו!?
אם לחייב
כופר
על האשה
שהמיתוה
כ
על ה
איש, הרי כבר נאמר
בפסוק קודם גבי תם "
כי יגח שור את איש או את אשה
", וממילא שמעינן, שכשחייבה התורה כופר במועד, גם על נגיחת אשה חייבה התורה.
אלא
לכך חזר הכתוב ואמר "או אשה", כדי
להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו
[היינו הכופר]
ליורשיו
[לקרוביו היורשים אותו],
אף אשה, נזקיה
[כופר המשתלם עליה]
ליורשיה
, היינו לקרוביה ולא לבעלה.
ומקשינן:
ו
כי
סבר רבי עקיבא
ש
לא ירית לה בעל!?
כלומר, שאין כלל ירושה לבעל בנכסי אשתו!?
והתניא
: כתיב [במדבר כז יא]: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו,
וירש אותה
",
מכאן שהבעל יורש את אשתו
,
דברי רבי עקיבא
.
הרי שהבעל יורש את אשתו בכל מקום, ולמה אין ניתן הכופר לבעל!?
אמר
תירץ
ריש לקיש: לא אמר
רבי עקיבא
אלא בכופר
שאין הבעל יורש את אשתו,
הואיל ואין
הכופר
משתלם אלא לאחר מיתה, והוה ליה
דבר ה"
ראוי
" לבוא לאשתו לאחר מיתתה,
ואין הבעל יורש ב
"
ראוי
" לבוא לאשתו אחר מיתה,
כב
"
מוחזק
" לאשתו מחיים.
ומפרשינן:
מאי טעמא
אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, ואף שמחיים אמדו בית הדין שהוא ימות?
משום ד
אמר קרא
גבי כופר: "
והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת
.
אם
כופר יושת עליו
", הרי שלא חייבה התורה אלא כשהמית, ולא די באמדוהו למיתה.
ומקשינן: וכי רק גבי כופר אמר רבי עקיבא שאין הבעל יורשה,
ו
אילו
בנזקין
שנתחייב לאשה ומתה,
לא אמר רבי עקיבא
שאין הבעל יורשה!?
והתניא
: מי ש
הכה את האשה, ויצאו ילדיה
, הרי זה
נותן נזק וצער
של חבלת האשה
לאשה
-
ו
אילו את
דמי ולדות
הוא נותן
לבעל
.
ואם
אין הבעל
, שמת,
נותן
דמי ולדות
ליורשיו
.
ואם
אין האשה
, שמתה,
נותן
את הנזק והצער
ליורשיה
.
ואם
היתה
האשה
שפחה, ונשתחררה
, ונישאה לעבד משוחרר ונתעברה הימנו, ויצאו ילדיה, ומתו שניהם, והרי אין להם יורשים, היות שעבד משוחרר כ"קטן שנולד" בלי משפחה הוא -