בבא קמא 35b — תלמוד אויף ייִדיש

שניהם פטורים,

כי על התובע להביא ראיה מיהו השור המזיק.

ג.

אם היו שניהם

שני השוורים הרודפים, בבעלותו

של איש אחד,

ויש עדים שאחד מהם הזיק, אלא שאינם יודעים מיהו,

שניהם חייבים,

הניזק גובה מגופם של שני השורים את חצי נזקו. ד. אם שני השורים השיכים לאדם אחד לא היו שווים בגודלם, אלא

היה אחד

מהם

גדול,

ויש בו כדי לשלם את חצי הנזק,

ואחד קטן

שאין בו כדי לשלם מחצית הנזק, ואין ידוע מיהו הנגחן

.

הניזק אומר,

השור ה

גדול

יותר

הזיק

את שורי, ולכן אגבה ממנו,

ו

אילו

המזיק אומר, לא כי, אלא

ה

קטן הזיק

את שורך, וממנו תגבה את חובך.

על הניזק להביא ראיה שהגדול הזיקו.

שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ה. היו שני השוורים הרודפים קטנים [שאין במחציתם כדי לשלם מחצית נזקי שור גדול], אבל

אחד

מהם הוא שור

תם,

שדינו לשלם מגופו,

ואחד מועד,

שבעליו משלם מן העליה, ואין ידוע מיהו הנוגח

.

הניזק אומר

השור ה

מועד הזיק

את שורי ועליך לשלם את כל הנזק מן העליה.

והמזיק אומר, לא כי, אלא

השור

תם הזיק

את שורך, ותגבה מגופו כמה שיש בו ואת המותר תפסיד.

על הניזק להוכיח שהמועד נגח את שורו, כי

המוציא מחבירו עליו הראיה.

ו.

היו

השורים

הניזקין שנים, אחד

מהם

גדול, ו

ה

אחד קטן. ו

כן היו השורים

המזיקין שנים, אחד

מהם

גדול,

שיש בו כדי שלם את חצי הנזק,

ו

ה

אחד קטן.

[המזיקים של אחד והניזוקים של אחר]

הניזק אומר,

שורך ה

גדול הזיק את

שורי

הגדול, ו

שורך

הקטן

הזיק

את

שורי

הקטן,

נמצא שאוכל לגבות את מחצית נזקי שורי הגדול משורך הגדול, ואת מחצית נזקי שורי הקטן משורך הקטן

.

ו

אילו

המזיק אומר, לא כי, אלא

שורי ה

קטן

הזיק

את

שורך

הגדול, ו

שורי ה

גדול

הזיק

את

שורך

הקטן,

ונמצא שאת נזקי שורך הגדול תאלץ לגבות מהשור הקטן, שאין בו כדי מחצית נזקי שורך הגדול, ואת נזקי שורך הקטן תוכל לגבות משורי הגדול.

על הניזק להביא ראיה לדבריו.

ז. היו שני שורים קטנים [שאין בהם כדי לשלם מחצית שור גדול] רודפים אחרי שני שורים שאחד מהם גדול והאחר קטן. אלא שהרודפים

אחד

מהם הוא שור

תם, ואחד

מהם שור

מועד.

הניזק אומר,

שורך ה

מועד הזיק את

שורי

הגדול, ו

שורך ה

תם

הזיק

את

שורי

הקטן,

ונמצא שעליך לשלם את דמי הגדול מן העליה, ואת דמי הקטן מגופו של התם.

ו

אילו

המזיק אומר, לא כי, אלא

שורי ה

תם

הזיק

את

שורך

הגדול, ו

ה

מועד

הזיק

את

שורך

הקטן.

ונמצא שאת נזקי הגדול אשלם מגופו של הקטן כמה שיש בו ואת המותר עד חצי הנזק תפסיד, ואת דמי הקטן תגבה משורי התם. על הניזק להביא ראיה לדבריו, כי

המוציא מחבירו עליו הראיה.

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא: זאת אומרת,

ממשנתנו מוכח, ש

חלוקים עליו חביריו על סומכוס, דאמר "ממון המוטל בספק חולקין".

שכן במשנה נאמר שבכל ספק ממון, המוציא מחבירו עליו הראיה, ולדברי סומכוס הדין הוא בכל ספק ממון יחלוקו אף ללא ראיה.

אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא

: וכי

אמר סומכוס אפילו ברי וברי

, כשכל אחד טוען בודאי שהדין עמו, שחולקים?

הלא יתכן שסומכוס אמר יחלוקו רק בזמן שהתובע טוען טענת ברי והנתבע אומר שמא, שבזה מסתבר שהתובע נוטל מחצה גם ללא ראיה, אבל אם הניזק מכחיש ואומר ברי לי שלא כדברי התובע, שמא סומכוס מודה שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואם כן יתכן שמשנתנו מדברת בברי וברי, ואינה חולקת על סומכוס?

אמר ליה

רבי חייא בר אבא:

אין! אמר סומכוס

"ממון המוטל בספק יחלוקו",

אפילו ברי וברי

, ואם כן, תנא דמשנתנו הוא דלא כסומכוס.

ו

תמהה הגמרא:

ממאי

מנין היה פשוט לרבי חייא בר אבא

דמתניתין בברי וברי הוא?

ומבארת הגמרא:

דקתני, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר "לא כי",

אלא בסלע לקה

,

ומשמע שהנתבע מכחיש את דברי התובע ואומר לא כדבריך היה, וזוהי טענת ברי.

מתקיף לה רב פפא,

מדוע הוצרך רב חייא בר אבא לומר שמשנתנו מדברת בברי וברי וכן סומכוס מדבר בברי וברי, ומשנתנו דלא כסומכוס, הרי בלאו הכי יש ראיה מהמשנה דלא כסומכוס, שכן המשנה על כרחינו מדברת בברי ושמא [כדלהלן], וסומכוס אמר בברי ושמא יחלוקו.

שהרי לדעת רבי חייא המפרש דמשנתנו בברי וברי, תיקשי,

מדרישא

מדובר באופן שהמזיק והניזק שניהם

ברי וברי,

אף

סיפא, נמי

נצטרך לפרש שמדובר בטענות

ברי וב רי.

אימא סיפא

[סיפא דרישא]: היו שני שורים תמים רודפים אחר שור אחד. ומתוך הרודפים,

היה אחד גדול ואחד קטן. ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק,

וכן היו הרודפים שנים,

אחד תם ואחד מועד, ניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה.

ומשמע,

הא לא מייתי

הניזק

ראיה

לדבריו,

שקיל כדאמר מזיק,

ויגבה מהקטן ומהתם. למרות שמתוך טענות הניזק משמע שהוא מודה לכך שהקטן או התם לא הזיק את שורו. ואם נעמיד את הסיפא בברי וברי,

נימא תהוי תיובתא

ממשנתנו לדבריו

דרבה בר נתן, דאמר "טענו חטים והודה לו בשעורים פטור",

מפני שבעצם תביעת החיטים מונחת הודאה שאינו חייב לו שעורים, אלא רק חיטים, ועל כן הנתבע פטור לגמרי, למרות שהודה בשעורים, כי התובע מצידו הודה שאינו חייב את השעורים, ואפילו אם הנתבע היה חייב, כבר מחל לו עליהם. ואילו במשנה מבואר שהניזק, התובע, אומר שורך הגדול או המועד הזיק, והלה מודה לו בשור קטן או תם, הודאת המזיק מחייבתו לשלם לכל הפחות כדבריו, למרות שמטענת הניזק מוכח שדווקא הגדול הזיק ולא הקטן.

ועל כרחינו, אם נרצה ליישב את המשנה עם דברי דברי רבה בר נתן, לא נוכל להעמיד את הסיפא בברי וברי,

אלא בברי ושמא.

ודנה הגמרא, כיצד נעמיד את המשנה,

דקאמר ברי מאן, דקאמר שמא מאן?

מיהו האומר ברי ומיהו האומר שמא.

אי נימא, דקאמר ניזק, ברי

לי שהגדול או המועד הזיק את שורי,

ו

על כך

קאמר

ה

מזיק שמא

לא כך היה אלא הקטן או התם הזיקו את שורך.

אם נפרש כן,

אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן,

כי לדברי רבה בר נתן גם במקרה זה המזיק, הנתבע, פטור לגמרי, שכן מתביעת הניזק על נגיחת שורו הגדול של המזיק מוכח, שאינו תובע את שורו הקטן, ונמצא, שהודאת המזיק בנזקי הקטן אינה צריכה לחייבו, כי הניזק כבר הודה שלא הוזק מהקטן.

אלא

על כרחך, הסיפא מדברת באופן

דקאמר ניזק שמא

שורך הגדול או המועד הזיק את שורי,

וקאמר מזיק ברי

לי ששורי הקטן או התם הזיק את שורך.

ובאופן זה גם לדעת רבה בר נתן, הנתבע, המזיק חייב לשלם כפי הודאתו, שהרי מלכתחילה תביעת הניזק היתה שמא, דהיינו או הקטן או הגדול הזיקו, ונמצא שהודאת המזיק ששורו הקטן הזיק לא הוכחשה מעולם על ידי הניזק לפיכך על המזיק לשלם לכל הפחות כפי מה שהודה.

ומקשה הגמרא על האוקימתא של רב פפא:

ומדסיפא

בשני שוורים שרדפו אחר אחד, מדובר באופן שה

ניזק

טוען טענת

שמא ומזיק

אומר

ברי,

אם כן

רישא נמי

שור שהיה רודף אחר שור אחר וישנו ספק האם הרודף הזיק את הנרדף או שמא בסלע לקה, מדובר באותו אופן שה

ניזק

טוען

שמא

שורך הזיק

ומזיק

אומר

ברי

שבסלע לקה

.

ו

כי יתכן ש

אמר סומכוס אפילו בהא

שיש ממש בטענת השמא של הניזק, ויחלוקו?

שכן ממה שהוצרכה המשנה לומר שגם במקרה זה המוציא מחבירו עליו הראיה, מוכח,

דאיצטריך לאשמועינן

שההלכה היא

דלא

כסומכוס הסובר שבכל מקרה חולקין, והלא פשיטא שבמקרה זה אין ממש בטענת הניזק להוציא אפילו מחצה, שהרי הוא עצמו אינו בטוח בנכונות תביעתו, וכיצד יתכן שסומכוס סובר שחולקים?

ומתרצת הגמרא:

לא,

אין הכרח לפרש שהרישא והסיפא מדברים באותו אופן.

וכך תתישב המשנה:

סיפא

שני שורים שרדפו אחר אחד, מדובר ב

ניזק

אומר

שמא

הגדול הזיק,

ומזיק

אומר

ברי

שהקטן הזיק.

ואילו ה

רישא

שור שהיה רודף אחר שור אחר ומסתפקינן מי הזיק את הנרדף האם הרודף או בסלע לקה, מדובר באופן שה

ניזק

אומר

ברי

לי שהרודף הזיקו,

ו

ה

מזיק

אומר

שמא

בסלע לקה.

עד כאן הוכחת רב פפא שאפשר להוכיח מהמשנה דלא כסומכוס, שכן במשנה מבואר שבתובע ברי ונתבע שמא המוציא מחבירו עליו הראיה, ולסומכוס חולקים. ואין צורך להעמיד את המשנה ואת סומכוס בברי וברי כרבי חייא.

תמהה הגמרא: כיצד יתכן לפרש כך את המשנה

, והא לא דמיא רישא לסיפא?

ומשיבת הגמרא:

אמרי,

אין בכך פירכא, כי

ברי ושמא שמא וברי, חד מילתא היא,

ויתכן להעמיד את הרישא בברי ושמא ואת הסיפא בשמא וברי.

אבל אי אפשר להעמיד את הרישא ב

ברי וברי

ואת הסיפא ב

שמא וברי,

כי ברי וברי ושמא וברי

תרי מילי נינהו.

גופא: אמר רבה בר נתן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור.

ומקשה הגמרא,

מאי קא משמע לן

רבה בר נתן, הרי

תנינא

כבר נאמר במשנה "

טענו חטין והודה לו בשעורין פטור"?

ומיישבת הגמרא:

אי מהתם, הוה אמינא

שהנאמר "

פטור",

הכונה היא פטור

מדמי חטין וחייב בדמי שעורין.

קא משמע לן

רבה בר נתן

דפטור לגמרי.

ושוב מביאה הגמרא פירכא לרבה בר נתן מהסיפא דמשנתנו:

תנן, היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן

והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, ניזק אומר גדול הזיק גדול וקטן הזיק קטן, ומזיק אומר קטן הזיק גדול וגדול קטן.

היו המזיקים שנים תם ומועד והניזקין שנים אחד קטן ואחד גדול, ניזק אומר מועד הזיק הגדול ותם הזיק הקטן, ומזיק אומר מועד הזיק קטן ותם הזיק את הגדול.

המוציא מחבירו עליו הראיה.

ומדייקת הגמרא:

הא לא מייתי

אם הניזק לא יביא

ראיה, שקיל

יטול לכל הפחות

כדקאמר מזיק.

ולדברי רבה בר נתן,

אמאי

יטול הניזק כפי הודאת המזיק, הרי תביעת הניזק על נגיחת שור גדול [או מועד] והודאת המזיק בשור קטן [או תם] כ

חטים ושעורים נינהו,

שהנתבע פטור לגמרי, שהרי התובע הודה לו שאינו תובע ממנו מלבד מה שאמר בפירוש. ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, לדברי רבה בר נתן לא יטול הניזק כלום, וכך היא כונת המשנה,

ראוי ליטול

אם יביא ראיה,

ואין לו

אם אין לו ראיה לא יטול מאומה.

ו

תמהה הגמרא,

התניא

מצינו בברייתא שנאמר בה במפורש שהניזק גובה כפי הודאת המזיק,

"הרי זה משתלם על הקטן מן

הגדול ולגדול מן הקטן"?

ומישבת הגמרא: אותה ברייתא מדברת באופן

ד

קדם הניזק ו

תפס

כמו שהודה המזיק

,

אבל ללא תפיסה, כל עוד לא

הביא ראיה אינו נוטל כלום.

תנן

: שני שוורים ש

היה אחד תם ואחד מועד,

הזיקו שני שוורים שהיה אחד מהם גדול ואחד קטן.

הניזק אומר,

שורך ה

מועד הזיק את

שורי

הגדול,

ועליך לשלם את כל דמי הגדול,

ו

שורך ה

תם

הזיק

את

שורי

הקטן, ו

אילו

המזיק אומר, לא כי, אלא

שורי ה

תם את

שורך

הגדול

ועלי לשלם מחצית נזקיו,

ו

ה

מועד

הזיק

את הקטן,

ואשלם את נזקי הקטן.

המוציא מחבירו עליו הראיה.

הילכך ישלם חצי דמי גדול ואת כל נזקי הקטן.

ומדייקת הגמרא:

הא לא מייתי

הניזק

ראיה, שקיל כדקאמר מזיק,

שלדבריו התם נגח את הגדול וישלם חצי נזקי השור הגדול, ושורו המועד נגח את הקטן וישלסאת כל נזקי השור הקטן.

ואמאי,

הרי תביעת הניזק והודאת המזיק כ

חטין ושעורין נינהו,

שתבעו הניזק על נגיחת מועד את שורו הגדול, והודה לו בנגיחת תם את הגדול, ומדוע נתחייב המזיק לשלם על הגדול, הרי הניזק הודה שהתם לא נגח את הגדול, וכיון שאין לו ראיה לדבריו, לא יטול כלום על נזקי הגדול?