בבא קמא 33b — תלמוד אויף ייִדיש

או דלמא

כיון ד

השור

משעבד ליה לניזק,

ואם כן גם לדברי רבי ישמעאל

לאו כל כמיניה

אין למזיק אפשרות למכור את שורו, כי בכך הוא מפקיע מהניזק את האפשרות לגבות את השור.

אמר ליה

רב נחמן לרבא, אכן גם לדעת רבי ישמעאל אם מכרו

אינו מכור

כי השור משועבד לניזק.

מקשה הגמרא:

והתניא,

שנינו בברייתא שלדעת רבי ישמעאל אם

מכרו

המזיק

מכור,

דלא כרב נחמן.

מתרצת הגמרא: אמנם כן השור מכור ואף על פי כן אחר כך

חוזר

הניזק

וגובהו

מהלוקח. תמהה הגמרא:

וכי מאחר שחוזר

הניזק

וגובהו

מהלוקח,

ל

שם

מה

נאמר שהוא

מכור,

איזו משמעות יש למכירה זו?

ומתרצת הגמרא: כי למרות שהלוקח חייב להחזיר את השור לידי הניזק, בכל אופן חלה המכירה

לרידיא,

שאם חרש הלוקח עם השור הנוגח, לכשיבא הניזק ליגבות את השור הלוקח אינו חייב לתת לו את דמי ההשתמשות בשור, כי המקח חל עד השעה שבה יחזור הניזק לגבות את השור.

ותמהה הגמרא על תשובת רב נחמן לרבא שהמזיק אינו יכול למכור את שורו, ואם מכרו הוא מכור רק לרידיא, ולכשירצה הניזק הרי הוא יכול להוציא את שורו מיד הלוקח.

שמע מינה

, שאם

לוה

אדם מעות,

ו

אחר כך

מוכר

הלוה את ה

מטלטלין

שברשותו לאחרים

,

אם ירצה המלוה לגבות את חובו,

בית דין גובין לו מהם

מאלו שקנו ממנו את המטלטלין [אם אין ללוה מעות לפרוע את חובו].

כי כשם שבעל השור הנוגח, אף על פי שהוא רק בעל חוב, שורו משתעבד לתשלומי הנזק, ואינו יכול למוכרו, כך כל לוה מטלטליו משתעבדים לתשלום ההלואה, ואסור לו למכרם, ואם מכרם יגבו בית דין מהלקוחות.

והרי קיימא לן מטלטלין אינם משתעבדין לבעל חוב, כי המלוה אינו סומך את דעתו לגבות ממטלטלין. וכיצד נקט רב נחמן שמטלטלים [השור המזיק] משתעבדים להלואה [חוב תשלומי הנזק]?

דוחה הגמרא: אף רב נחמן מודה שמטלטלין אינם משתעבדים לבעל חוב, ומה שאסר רב נחמן על המזיק למכור את שורו,

שאני התם,

בשור המזיק,

דכמאן דעשאו אפותיקי דמי,

כאילו התנה המזיק בפירוש, אם לא יהיו לי מעות לשלם תגבה את חובי מהשור הנוגח.

אשר על כן השור משועבד לניזק ואין המזיק יכול למוכרו.

ו

מקשה הגמרא:

האמר רבא, עשה

הלוה את

עבדו אפותיקי

למלוה,

ו

אחר כך

מכרו

הלוה לאחר

,

אם לא יהיו ללוה מעות לשלם למלוה,

בעל חוב

חוזר ו

גובה הימנו,

גובה את העבד מהלוקח כנגד חובו

.

אבל אם עשה הלוה את

שורו אפותיקי

למלוה

, ו

אחר כך

מכרו

הלוה לאחר,

אין בעל חוב, גובה הימנו,

אין זכות לבעל חוב לגבות את השור מהלקוחות

.

ומבואר ששור הנעשה אפותיקי ונמכר לאחר שוב המלוה אינו יכול לגבות ממנו, ואם כן מדוע רב נחמן אסר על המזיק למכור את שורו מחמת שעבודו לניזק, ומשמע מדבריו שהניזק יוכל לגבותו אם ימכר, הרי מצינו שאין גובים שור מהלקחות אפילו אם הוא אפותיקי?

ומתרצת הגמרא: אין דמיון בין שור שהשתעבד למלוה כנגד חוב, לשור המשועבד לניזק כנגד נזקו.

שכן מתוך דברי רבא גופא מבואר שיש חילוק בין שור הנעשה אפותיקי לעבד, ולכאורה,

עבד מאי טעמא,

מדוע עבד הנעשה אפותיקי ומכרו הלוה יכול המלוה לגבותו?

על כרחך,

משום דאית לה קלא,

כאשר לוה משעבד את עבדו ועושה אותו אפותיקי כנגד חובו, יוצא קול על העבד שהוא משועבד לפלוני, ועל כן מי שבכל אופן קונה אותו, הפסיד את עצמו, והמלוה יכול לגבות ממנו.

מה שאין כן מטלטלים הנעשים אפותיקי, לא יוצא עליהם קול, והקונה מטלטלין אינו יכול לדעת אם הם משועבדים לאיזו הלואה של המוכר, ולכן אין למלוה זכות לגבות מהלקוחות.

וכיון שכך,

האי נמי,

השור המשועבד לניזק,

כיון דנגח, קלא אית ליה

שהוא משועבד,

דתורא נגחנא קרו ליה,

הרבים קוראים לו שור נגחן, וממילא יודעים הכל שאלו שהוזקו ממנו עשויים לבוא ולגבות ממנו את חובם, וכל מי שקונה אותו על דעת כן הוא קונה, שהניזק יכול לבא לגבות ממנו.

אשר על כן אמר רב נחמן, שאין למלוה רשות למכור את השור, כיון שכבר נעשה משועבד באפותיקי לניזק, ויצא על כך קול שהוא משועבד, ואם ימכרנו יוכל הניזק לגבות את השור מהקונה.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו

:

שור תם שנגח,

מכרו, אין מכור, הקדישו, מוקדש.

הוקשה לגמרא מהו החילוק בין הקדש למכירה, שכן אם ניתן להקדיש את השור, לכאורה אפשר גם למוכרו, וכן להיפך אם אי אפשר למוכרו מדוע אפשר להקדישו.

וכדי לבאר את החילוק בין מכירה להקדש הקדימה הגמרא והסתפקה בשני ספיקות:

א.

מכרו מאן,

על מי נאמר בברייתא "מכרו" ו"הקדישו", על המזיק או על הניזק.

ב. לדעת מי נאמר "אין מכור" ו"מוקדש", לדעת רבי ישמעאל או לדעת רבי עקיבא.

ומבארת הגמרא שיש משמעות מדברי רב תחליפא גם כרבי עקיבא וגם כרבי ישמעאל:

שכן

אילימא,

אם נפרש את הברייתא שמדובר במכר ה

מזיק,

אם כן מה שנאמר

"מכרו אין מכור" מני,

לכאורה מדברי

רבי עקיבא היא, דאמר הוחלט השור,

ולכן המזיק אינו יכול למכור מכיון שהשור שיך לניזק. אבל לדברי רבי ישמעאל השור מכור לרידיא

.

ו

אילו ממה שנאמר

"הקדישו מוקדש", אתאן

[מביאנו]

לרבי ישמעאל, דאמר יושם השור בבית דין,

ולכן יכול המזיק להקדיש את שורו, אבל לרבי עקיבא המזיק אינו יכול להקדיש את השור כי הוא הוחלט לניזק.

ומבואר שאם נעמיד את הברייתא במכרו והקדישו מזיק, לא נוכל לפרשה כמו אחד מהם, שלפי זה יצא שהרישא כרבי עקיבא והסיפא כרבי ישמעאל.

אלא,

על כרחך צריך לפרש, שמדובר במכר והקדיש ה

ניזק.

וגם לאוקימתא זו מקשה הגמרא, שאי אפשר להעמידה לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא:

כי ממה שנאמר "

מכרו אינו מכור",

משמע,

מני, רבי ישמעאל

היא, שכן לדבריו אין לניזק שום זכות בשור וממילא אין לו אפשרות למכרו, אבל לפי רבי עקיבא הניזק יכול למכור את שורו כי הוא מוחלט לו, ואם כן חלק זה הוא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא.

ואילו מה שנאמר "

הקדישו מוקדש" אתאן

[זה הולך]

ל

דברי

רבי עקיבא

דאמר הוחלט השור ועל כן יכול הניזק להקדיש את השור הנוגח, אבל לרבי ישמעאל אין לו זכות להקדיש את השור, ואם כן חלק זה בבריתא הוא כדברי רבי עקיבא.

נמצא שבכל אופן בו נפרש את הבריתא, בין במכרו מזיק ובין במכרו ניזק, יצא שחלק אחד כרבי ישמעאל וחלק אחד כרבי עקיבא.

ומבארת הגמרא את הנאמר בברייתא "מכרו אינו מכור, הקדישו מוקדש":

לעולם,

מדובר במכר והקדיש ה

מזיק, ו

הברייתא מתפרשת ל

דברי הכל

, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא.

"מכרו אינו מכור",

לא מיבעיא שלדעת רבי עקיבא המזיק אינו יכול למכור את שורו שהוחלט כבר לניזק, אלא

אפילו לרבי ישמעאל

המזיק אינו יכול למוכרו, ואם מכרו אינו מכור,

דהא משעבדא ליה לניזק.

וכן, לכולי עלמא אם

הקדישו

המזיק

,

השור

מוקדש

לענין זה שצריך לתת דבר מועט בפדיונו

,

ו

אפילו ל

דעת

רבי עקיבא

המזיק יכול להקדיש למרות שהשור כבר נחלט לניזק.

והטעם לכך הוא

משום דרבי אבהו.

דאמר רבי אבהו,

המקדיש דבר שהיה משועבד לאחרים, אף על פי שההקדש לא חל, מכל מקום צריך לתת להקדש דבר מועט כפדיון ההקדש,

גזירה, שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.

ולכן נאמר בבריתא "הקדישו קדוש", לומר שעל הניזק לתת להקדש משהו בפדיון השור.

מביאה הגמרא ברייתא בה נתבארו פרטי הדינים של שור תם המזיק, אליבא דרבי ישמעאל:

תנו רבנן: שור תם שהזיק

ונתחייב בחצי נזק. דינו חלוק בין קודם העמדה בדין לאחר העמדה בדין:

עד שלא עמד בדין

כל זמן שלא הכריעו בבית דין שעל המזיק לשלם את חצי הנזק

,

הרי השור שיך למזיק.

ועל כן,

מכרו

המזיק

מכור,

וכן אם

הקדישו

מוקדש,

וכן אם

שחטו ונתנו במתנה

לאחר,

מה שעשה עשוי,

ואין לניזק אפשרות לגבות את גוף השור.

אבל

משעמד

השור

בדין,

הרי הוא משועבד לניזק. ועל כן אם

מכרו

המזיק

אינו מכור,

ואם

הקדישו, אינו מוקדש.

ואם

שחטו ונתנו במתנה

לאחר,

לא עשה ולא כלום.

משום שהשור כבר השתעבד לניזק.

קדמו בעלי חובות

אחרים

,

שהיו נושים במזיק,

והגביהו

את השור המזיק כתשלום חובו של המזיק, לא זכו בשור, כיון שהשור משועבד לניזק ועליהם להחזירו לו.

ואין חילוק

בין חב

נתחייב לאותם נושים

עד שלא הזיק,

קודם שהזיק והשתעבד קודם לבעלי החוב, ו

בין הזיק עד שלא חב

שכבר השתעבד לניזק לפני בעלי החובות

,

בכל מקרה הנושים שתפסו את השור בחובם

לא עשו ולא כלום, לפי ש

לאחר העמדה בדין

אין משתלם אלא מגופו.

וכל זה בשור תם, אבל

מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, מכרו מכור, הקדישו מוקדש, שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי,

מפני שהשור אינו משועבד לניזק, שכן מועד גובה מהעליה.

ומטעם זה, אם

קדמו בעלי חובות והגביהו,

בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי, לפי ש

שור מועד

אין משתלם אלא מן העלייה,

ואין לניזק שום שעבוד על השור המזיק.

מכאן ואילך מפרשת הגמרא את הברייתא פיסקא בפיסקא:

אמר מר

: עד שלא עמד בדין,

"מכרו מכור".

ומבארת הגמרא: מכרו מכור הכונה היא, מכור

לרדיא,

לחרישה

,

אבל המכירה לא חלה לגמרי כיון שהשור השתעבד לניזק.

"הקדישו מוקדש"

: מאחר שהשור משועבד לניזק, ההקדש חל רק לענין זה שהפודה את השור צריך לתת פרוטה להקדש,

משום

דרבי אבהו,

גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.

נאמר בברייתא: "

שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי"

:

ודנה הגמרא:

בשלמא

מה שנאמר "

נתנו במתנה מה

שעשה עשוי",

ניתן לפרש כי למרות שהשור משועבד לניזק, בכל אופן מה שעשה עשוי

, לרדיא,

כלומר, המתנה חלה לענין זה, שאם מקבל המתנה חרש עם השור, הניזק אינו יכול לתבוע ממנו את הנאת ההשתמשות.

אלא

מה שנאמר שאם

"שחטו"

מה שעשה עשוי

,

קשה

,

מדוע מה שעשה עשוי, הרי בשר השור עדיין קיים, ו

ליתי

הניזק

ולשתלם

מבשריה.

ומביאה הגמרא ראיה שבשר השור משועבד אפילו לאחר שחיטתו מברייתא:

דתניא, "

ומכרו את השור ה

חי", אין לי, אלא

שחולקים המזיק והניזק בשור המזיק כשהוא

חי.

אבל אם

שחטו

המזיק,

מנין

שיש לניזק חלק בו?

תלמוד לומר, "ומכרו את השור", מכל מקום.

הרי, שיש לניזק זכות בשור גם לאחר מיתתו, ומדוע נאמר בבריתא "שחטו מה שעשה עשוי", הרי עדין הניזק יכול לגבותו כנגד נזקו?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב שיזבי,

מה שנאמר "שחטו מה שעשה עשוי",

לא נצרכא,

לא נאמר,

אלא ל

דין

פחת שחיטה.

שאם נפחתו דמי השור בשעת השחיטה, ולא נותר בו אפילו שווי חצי הנזק, המזיק אינו חייב להשלים את מה שנתחייב.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע, זאת אומרת,

מדברי רב שיזבי משמע, כי

המזיק שעבודו של חבירו, פטור.

שכן על ידי שהזיק את השור המשועבד לניזק, גרם בכך שלא יהיה לניזק מאין לגבות את חצי נזקו, ועל כך נאמר מה שעשה עשוי, ואינו חייב לשלם את ההפרש עד חצי הנזק.

ותמהה הגמרא: הא

פשיטא

לשם מה הוצרך רב הונא לומר "זאת אומרת", הלא ברור שזו סיבת הפטור של המזיק על שחיטת שור המשועבד לניזק?

ומתרצת הגמרא: אלמלי אמר רב הונא שזו סיבת הפטור של השוחט את השור המשועבד לניזק, היה מקום לומר,

מהו דתימא,

דווקא

התם

במקרה שנשחט השור, מה שעשה עשוי, והמזיק פטור, משום ש

הוא

אינו מזיק ממש,

דאמר ליה

לניזק

לא חסרתיך ולא מידי,

כי הנבילה עדיין קימת,

ד

מצי

אמר ליה, זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך,

רק הוצאתי את רוחה של הבהמה ואין כאן נזק ממש

.

אבל בעלמא,

אם הזיק אדם את שעבודו של חבירו באופן שהשיעבוד אינו בעולם,

ליחייב.

קא משמע לן

רב הונא, שטעמו של תנא דבריייתא הוא מפני שהמזיק שעבודו של חבירו פטור, ואפילו אם השיעבוד אינו בעולם.

ומקשה הגמרא:

הא נמי רבה אמרה,

שהמזיק שעבודו של חבירו פטור גם באופן שמחמת היזקו בטל השעבוד לגמרי?

דאמר רבה: השורף שטרותיו

[שטרי חוב]

של חבירו, פטור,

משום שהשטרות אינם ממון ממש אלא הם עדות לכך שהלוה משועבד לשלם את חובו.

ונמצא שכבר בדברי רבה נתבאר שהמזיק את שעבודו של חבירו פטור גם במקרה שכבר לא יוכל לגבות את חובו

מחמת ההיזק,

ומדוע הוצרך רב הונא ללמוד כן מהברייתא?

ומתרצת הגמרא: מדברי רבה לא ניתן להוכיח לדין מזיק שעבודו של חבירו שהוא פטור.

מהו דתימא, התם הוא

דפטר רבה משום

דאמר ליה

השורף לבעל השטרות,

ניירא בעלמא קלאי מינך,

לא הזקתיך ממון בעין אלא ניר בעלמא

.

אבל

המזיק שעבודו של חבירו ממש כגון

היכא ד

היתה שדה משועבדת למלוה ו

חפר בה

הלוה

בורות שיחין ומערות, ליחייב,

שהרי הזיקו ממש

.

קא משמע לן

לכן הוצרך רב הונא לפרש שהפטור בבריתא הוא מצד המזיק שעבודו של חבירו פטור, ומשמע שגם המזיק את השעבוד עצמו פטור.

דהא הכא

כששחט המזיק את השור המשועבד לניזק הרי הוא

כמאן דחפר בה

הלוה בשדה המשועבדת למזיק

בורות שיחין ומערות דמי.

ו

על כך

קאמר, מה שעשה עשוי,

והמזיק פטור, ולכן נקט רב הונא "זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור", כדי ללמד שאפילו אם הזיק את השעבוד עצמו ומחמתו בטל שעבודו של חבירו פטור.

חוזרת הגמרא ומבארת את הנאמר בברייתא:

"משעמד בדין אם

קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב, לא עשה ולא כלום. לפי שאין משלם אלא מגופו".

ודנה הגמרא:

בשלמא

אם

הזיק עד שלא חב,

אין בעלי החובות יכולים לגבות את השור, שכן

ניזקין קדמו,

ונעשה השור משועבד לניזק לפני שנשתעבד לחובם.

אבל

אם

חב עד שלא הזיק,

מדוע אינם יכולים לגבות את השור הרי

בעל

ה

חוב קדים,

וקודם השתעבד הניזק לבעל החוב ואחר כך לניזקין?