בבא קמא 32b — תלמוד אויף ייִדיש

ופושטת הגמרא:

כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא

בואו ונצא

לקראת כלה מלכתא.

ואמרי לה,

יש אומרים שכך היה אומר: בואו ונצא

לקראת שבת, כלה מלכתא.

רבי ינאי

היה

מתעטף

בבגדים נאים

וקאי,

עמד

ואמר בואי כלה בואי כלה.

וממנהג האמוראים לצאת ולקבל את השבת הוכיחה הגמרא שמותר לרוץ בערב שבת משום כבוד השבת.

מתניתין:

המבקע

עצים

ברשות הרבים

שהוא שלא ברשות

, והזיק ברשות היחיד,

על ידי שנשמט הברזל מקתו.

וכן המבקע בהיתר

ברשות היחיד

שלו,

והזיק ברשות הרבים,

וכן המבקע

ברשות היחיד

שלו

והזיק ברשות היחיד

של

אחר,

בכל אלו המקרים

חייב

המבקע בתשלומי נזק, כי אף על פי שלא נתכוין להרוג הרי פשע והזיק בכוחו

.

גמרא:

וצריכא,

צריך היה התנא לשנות את כל אלו הדינים, ולא היינו יכולים ללמוד דין אחד מהשני.

משום

דאי תנא,

אילו היה התנא שונה רק

המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים

שחייב

,

היה מקום לומר שדווקא המבקע בסמוך לרשות הרבים חייב,

משום ד

ברשות הרבים

שכיחי רבים,

והיה לו לחשוש שמא יעברו בני אדם ויפגע בהם.

אבל

המבקע

מרשות הרבים

בסמוך

לרשות היחיד, דלא שכיחי

שם

רבים, אימא לא

יהא חייב, מאחר ואנוס הוא, קא משמע לן התנא שגם המבקע מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב.

ואי תנא מרשות הרבים לרשות היחיד,

היה מקום לומר שחיובו הוא

משום דמעיקרא

כשביקע ברשות הרבים

שלא ברשות עביד, אבל מרשות היחיד לרשות הרבים, דברשות עביד

שכן מותר לבקע ברשות היחיד,

אימא לא,

ופטור.

ואי תנא הנך תרתי,

אילו שנה התנא שני מקרים אלו: ביקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים, וביקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, היה מקום לומר, שלכל אחד מהם יש טעם מיחוד לחייבו,

הא,

ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, חייב

משום דשכיחי רבים.

והא,

ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים, חייב

משום דשלא ברשות.

אבל

המבקע

מרשות היחיד

שלו

לרשות היחיד

של

אחר,

שאין את שני הטעמים דלעיל,

ד

הא

לא שכיחי רבים, ו

גם

מעיקרא

הביקוע נעשה

ברשות, אימא לא

יתחייב,

ומשום כך,

צריכא,

הוצרך התנא לשנות את שלושת האופנים, שיש בכל אחד חידוש שאינו נלמד מחבירו

.

תנו רבנן: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת,

הנגר

פטור.

ואם נכנס ברשות,

ונתזה בקעת וטפחה על פניו

,

הנגר

חייב.

ולהלן יבואר מהו פטור וחייב דקאמר.

ודנה הגמרא:

מאי חייב,

האם החיוב מתיחס למקרה שהנגר הזיק ונתחייב בארבעה דברים, או למקרה שהמית והתחייב בגלות.

אמר רבי יוסי בר חנינא

: המשנה מדברת במקרה שהנכנס הוזק, שאז הנגר

חייב בד' דברים

כיוון שהוא פושע, ומכל מקום פטור על הבושת כיוון שלא התכוין

.

ופטור מגלות,

אם הנגר המית את הנכנס, אינו גולה.

והטעם הוא :

לפי שאין דומה

מקרהו של הנכנס לחנותו של נגר,

ליער,

למי שבא אל היער לחטוב עצים, והרג שם בשגגה את רעהו שחייבה התורה אותו גלות

.

שה

יער,

רשות לכל אחד לבא לתוכו,

זה

הרוצח

לרשותו נכנס וזה

הנרצח

לרשותו נכנס,

ובכי האי גוונא חייבה התורה גלות.

אבל

זה

הנכנס ברשות לחנותו של נגר,

לרשות חבירו נכנס,

ולא מצינו חיוב גלות ברשות המזיק.

אמר רבה,

אדרבה, הלא חמור הוא מיער, והרי הוא חייב גלות מ

קל וחומר, ומה יער, זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס,

ואין אחד צריך לבקש רשות מחבירו, ואף על פי כן

נעשה

הנרצח

כמי שנכנס לדעת חבירו

כאילו ביקש רשות מהרוצח להיכנס,

וגולה

על ידו.

זה, שלדעת חבירו נכנס, לא כל שכן

שהנגר יגלה מחמתו.

אלא, אמר רבא, מאי "פטור מגלות"

דקאמר רבי יוסי?

דלא סגי ליה בגלות,

אינו ראוי להתכפר בגלות

.

והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא, משום

דהוי ליה שוגג קרוב למזיד,

שכן היה לו לעיין ולהיזהר שלא יפגע בזה שנכנס ברשות

.

אבל ברישא דברייתא, "נכנס לחנותו של נגר שלא ברשות", הנגר פטור מגלות ומארבעה דברים, שכן אנוס הוא. ומכל מקום חייב בנזק כדקיימא לן אדם מועד לעולם.

מתיב רבא

לרבה דאמר שוגג קרוב למזיד אינו גולה

,

ממה ששנינו: שליח בית דין שהלקה אדם שהתחייב מלקות, ו

הוסיף לו רצועה אחת

על מה שאמדוהו שיכול ללקות,

ומת

המוכה,

הרי זה

השליח בית דין

גולה על ידו.

והא הכא, ד

השליח בית דין

שוגג קרוב למזיד הוא,

כיוון

דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי ב

הוספת

חדא רצועה, ו

אף על פי כן

קתני הרי זה גולה.

אמר רב שימי מנהרדעא

: אכן, אם הוסיף שליח בית דין רצועה אחת בכוונה והמית, חייב, והמשנה פטרתו בזמן

דטעי במנינא,

שהוא שוגג בכך.

טפח,

בעט

ליה רבא בסנדליה

של רב שימי

,

ו

אמר ליה, אטו

וכי סבור אתה ש

הוא

השליח בית דין מונה את מנין המלקות ואם טעה במנין והמית חייב גלות.

והתניא, גדול שבדיינין קורא

"אם לא תשמור לעשות. והפלה ה' את מכותך".

והשני מונה

את מנין המלקות הראויות לו,

והשלישי אומר: הכהו!

ומבואר ששליח בית דין המכה אינו יכול לטעות במנין המלקות, שכן הדיין אומר לו מתי להכות ומתי לחדול, נמצא אם כן שמה שנאמר במשנה "הוסיף לו רצועה אחת" מדובר שהוסיף מעצמו, ומדוע נתחייב גלות הרי הוא שוגג קרוב למזיד.

אלא אמר רב שימי מנהרדעא,

לעולם אם הוסיף רצועה אחת מעצמו והמית, אינו גולה משום שהוא שוגג קרוב למזיד, והמשנה מדברת בזמן

דטעה דיינא גופיה

הדיין שאמר לו "הכה", הוסיף רצועה אחת יותר ממה שאמדו את המוכה, ובכי האי גוונא השליח בית דין גולה. ומקשה הגמרא קושיה נוספת על רבה שפוטר שוגג קרוב למזיד מגלות.

מיתיבי, הזורק את האבן

מרשותו

לרשות הרבים, והרג

אדם שהיה מהלך ברשות הרבים,

הרי זה גולה.

והא הכא,

זריקת האבן לרשות הרבים

דשוגג קרוב למזיד הוא,

כיוון

דאיבעי ליה אסוקי

אדעתיה,

שהרי היה לו להעלות בדעתו

דברשות הרבים שכיחי אינשי,

אנשים מצויים בה ועלולים להינזק מחמתו,

ו

אף על פי כן

קתני הרי זה גולה,

הרי מוכח שגם שוגג קרוב למזיד מתכפר בגלות, ודלא כרבה.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב שמואל בר יצחק

: לעולם ההורג נפש שוגג קרוב למזיד אינו גולה כרבה, ומה שנאמר במשנה שהזורק אבן גולה, לא מדובר בזורק אבן ממש לרשות הרבים, אלא

בסותר את כותלו,

ומתוך שהתעסק בהריסת הכותל נזרקה אבן לרשות הרבים שלא מדעתו ופגעה באדם ומת

,

שהוא שוגג בהריגתו.

ומקשה הגמרא: גם סותר כותלו סמוך לרשות הרבים קרוב למזיד הוא, שכן

איבעי ליה עיוני,

היה לו להיזהר

,

שלא תיזרק אבן מהכותל לרשות הרבים!?.

ומתרצת הגמרא: התנא מדבר

בסותר

את כותלו

בלילה,

בזמן שאין רבים מצויים, ואינו חייב להיזהר כל כך, הילכך אם המית שוגג הוא וגולה

.

ושוב מקשה הגמרא:

בלילה נמי איבעי ליה עיוני,

שמא יש אנשים ברחוב, ומאחר שלא נזהר כראוי הרי הוא שוגג קרוב למזיד.

אלא מתרצת הגמרא: לא מדובר בסותר את כותלו סמוך לרשות הרבים, אלא

בסותר את

כותלו ביום, לאשפה

מקום שמתפנים שם בני אדם.

ומבררת הגמרא:

האי אשפה

דקאמרת,

היכי דמי,

היכן היתה מצויה האשפה.

אי

מדובר באשפה

דשכיחי

בה

רבים

ליפנות בה. הרי זה שסתר את כותלו לשם

מזיד הוא,

כמו זורק אבן לרשות הרבים, ואי אפשר לחייבו גלות.

ואי לא שכיחי רבים,

ואף יחידים אינם מצויים שם, אם כן לא יתחייב גלות מטעם אחר, שכן

אנוס הוא,

וההורג נפש באונס פטור מגלות.

אלא

אמר רב פפא,

[

לא צריכא אלא

] בכדי ליישב את הברייתא באונס שאינו קרוב לאונס ולא למזיד, צריך להעמיד

באשפה

כזו

העשויה להפנות

אנשים מתפנים בה לנקביהם

בלילה, ואינה עשויה,

אין דרך אנשים

להפנות ביום

משום צניעות

, ו

לפעמים

איכא דמיקרי ויתיב

להתפנות בה ביום, ואירע שסתר את כותלו ביום, בזמן ששהה אדם שם.

ובמקרה זה

מזיד לא הוי, דהא אינה עשויה להפנות ביום,

ולא מצוי שיעבור שם אדם בשעת סתירת הכותל

.

אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב,

ואי אפשר לקרוא אנוס לזה שסתר כותלו למקום שלפעמים מצויים שם אנשים

.

וההורג באופן שאינו אנוס ואינו מזיד נקרא שוגג.

רב פפא משמיה דרבא מתני לה

את דברי רבי יוסי בר חנינא

ארישא

של הברייתא

.

והכי קאמר:

הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור.

ועל זה

אמר רבי יוסי בר חנינא

: אף על פי שנכנס שלא ברשות, אם נחבט מהבקעת, הנגר

חייב בארבעה דברים, ו

מה שאמר התנא "פטור" כוונתו לומר שהוא

פטור מגלות.

ומבארת הגמרא:

מאן דמתני לה

מי ששנה את דברי רבי יוסי בר חנינא

אסיפא

שנאמר בה "נכנס ברשות חייב", ועל כך אמר רבייוסי פטור מגלות. [ומה שנאמר חייב היינו בארבע דברים].

כל שכן

שלדעתו רבי יוסי יאמר כך גם

ארישא

שנאמר בה אם נכנס שלא ברשות פטור, שהוא פטור מגלות.

ו

אילו

מאן דמתני לה,

רב פפא ששנה את דברי רבי יוסי,

ארישא

, שנאמר בה נכנס שלא ברשות פטור, ואמר רבי יוסי פטור מגלות, דווקא במקרה זה הנגר פטור מגלות,

אבל אסיפא,

שנאמר בה נכנס ברשות חייב,

כיון דברשות

נכנס, הנגר

חייב גלות.

ומקשה הגמרא:

ומי חייב גלות,

האם שייך לומר שהנגר חייב גלות על שהרג שלא בכונה את הנכנס ברשות.

והתניא,

אדם

הנכנס לחנותו של נפח, ונתזה ניצוצות

על ידי הנפח

וטפחה לו על פניו

של הנכנס לחנות

, ומת,

הנפח

פטור

מגלות

. ואפילו

אם

נכנס ברשות,

פטור.

הרי מוכח, שההורג שלא בכונה פטור מגלות גם במקרה שהנכנס ביקש רשות להיכנס, ודלא כרבי יוסי לפי רב פפא.

דוחה הגמרא: לעולם אם הרג את הנכנס ברשות חייב גלות, ומה שנאמר בנפח שהוא פטור,

הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי,

תלמידו של אותו נפח

.

ותמהה הגמרא: וכי

שוליא דנפחי למקטלא קאי,

האם הותר דמו שהנפח פטור על הריגתו?

ומבארת הגמרא: בשוליה יתכן שיבא לידי מיתה

כשרבו מסרהב

מפציר

בו לצאת

מחנותו,

ואינו יוצא,

והרגו רבו.

ו

שוב תמהה הגמרא: וכי

משום דרבו מסרהב בו לצאת,

ולא שמע לדבריו

למיקטליה קאי.

ומתרצת הגמרא: מאחר והפציר הנפח בשוליתו לצאת,

כסבור

היה שכבר

יצא,

ולכן הוא אנוס ופטור מגלות

.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

אם אכן נכונה הסברא שהמפציר בשוליתו לצאת נקרא אנוס, מדוע נקטה הגמרא שהברייתא מדברת בשוליה דנגרי, הרי הוא הדין בכל אדם

אחר,

שביקש רשות ונכנס, ושוב התבקש על ידי בעל הבית לצאת ולא יצא, ופגעה בו בקעת או ניצוצות,

נמי

הבעלים יהיה פטור משום שהוא סבור שכבר יצא.