בבא קמא 2a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

המשנה הראשונה פותחת במנין עיקרי המזיקים שהוזכרו בתורה, ומבארת את הנחיצות לפרט את כולם בתורה:

ארבעה אבות נזיקין

ארבעה הם סוגי המזיקים העיקריים, המפורשים בתורה, ואלו הם:

א.

השור

המזיק

בהקדמה לפרק זה מבואר, שמצויים ב"שור המזיק" שלשה סוגי היזק:

רגל - בהמה הדורסת ברגליה, ומזיקה חפץ בדרך הילוכה.

שן - בהמה האוכלת פירות בשדה של אדם אחר, להנאתה.

וקרן - שור הנוגח בקרניו מתוך כוונה להזיק, ואין לו הנאה בהיזקו, ועשה זאת באופן "משונה", שאין דרכו בכך.

ונחלקו אמוראים בגמרא, האם ה"שור" שהזכירה המשנה הכוונה היא רק להיזק של "רגל", או גם להיזק של "שן" ו"קרן".

ב.

והבור

אם כרה אדם בור, או פתח בור שהיה מכוסה, ונפל שם שור או חמור.

ג.

והמבעה

נחלקו אמוראים בגמרא בביאור "המבעה", האם הוא שור המזיק את ממון חברו באכילה, והוא אב נזיקין הנקרא "שן", או שהוא "אדם המזיק", שמזיק בגופו את ממון חברו.

ד.

וההבער

אם הבעיר אדם אש ברשותו, והתפשטה האש, ויצאה והזיקה את ממון חבירו.

ועתה מבארת המשנה את הנחיצות בכתיבתם של כל ארבעת אבות הנזקין בתורה, היות שהם שונים במהותם ובתכונתם, ולכן לא היה ניתן ללמוד את האחד מן השני.

כי אילו היה כתוב בתורה אב נזיקין של "שור" בלבד, לא היו למדים ממנו "מבעה", שכן:

לא הרי השור כהרי המבעה,

אין מידת קולתו של השור כמידת קולתו של המבעה, כי המבעה קל יותר. כלומר, ל"שור" המזיק יש תכונה חמורה המיוחדת לה שאין ל"מבעה". ותכונה זו יש בה כדי לחייב. לפיכך אילו כתבה התורה רק "שור" לא היה נלמד ממנו "מבעה", הקל ממנו.

וכן להיפך, אילו כתבה התורה רק "מבעה", לא היה ה"שור" נלמד ממנו, כי:

ולא הרי המבעה כהרי השור

. אין מידת קולתו של המבעה כמידת קולתו של השור, כי השור קל יותר. כלומר, ל"מבעה" יש תכונה חמורה המיוחדת לה שאין ל"שור". ותכונה זו יש בה כדי לחייב. לפיכך אילו כתבה התורה רק "מבעה" לא היה נלמד מזה "שור" הקל.

ועתה, לאחר שנתבארה הנחיצות בכתיבת השור והמבעה, מבארת המשנה שיש גם צורך לכתוב את אב נזיקין של האש בתורה, כי אי אפשר ללמוד את דינה משור וממבעה, היות ויש מקום לומר שלשור ולמבעה יש תכונה משותפת, שהיא הגורם לחיובם בנזקים, ותכונה זאת אינה קיימת באש, ולכן לא ניתן ללמוד מהם את החיוב באש, דהיינו:

ולא זה וזה

, אין ה"שור" וה"מבעה", שיש להם סיבה לחיוב משום תכונתם המיוחדת, לפי

שיש בהן רוח חיים,

ובכוחם לילך ולהזיק בבחירתם,

כהרי ה"אש", שאין בה רוח חיים,

ואין בכוחה ללכת להזיק מעצמה, אלא אם כן הרוח מוליכתה. ולפיכך, אילו כתבה התורה רק "שור" ו"מבעה", לא היתה האש, הקלה מהם, נלמדת מהם.

והמשנה ממשיכה לפרש לשם מה כתבה התורה את ה"בור", ולא סמכה על כך שנלמד זאת מהמזיקים האחרים:

ולא זה וזה,

אין ה"שור", ה"מבעה" וה"אש", שיש להם סיבה לחיוב משום תכונה מיוחדת שיש בשלשתם,

שדרכן לילך ולהזיק

, דהיינו, שהמזיקים הללו הולכים אל הניזק,

כהרי הבור, שאין דרכו לילך ולהזיק,

שהרי הבור קבוע במקומו, והניזק הוא זה שבא אליו. לפיכך, אילו כתבה התורה רק את שאר המזיקים, לא היינו לומדים מהם לחייב גם את בעל הבור על נזקים שאירעו מחמת נפילה לבור, כיון שהבור קל מהם.

ומסיימת המשנה, ואומרת: אמנם לכל מזיק ומזיק יש תכונה אחרת, אבל לכולם יחד יש גורם משותף, שהוא המחייב את כולם בתשלום נזקים:

הצד השוה שבהן

, בכל המזיקים, הוא בכך

שדרכן להזיק,

ושמירתן עליך,

מחמת שהם ממונך, נתחייבת לשמרם שלא יזיקו.

וכשהזיק

כל אחד מהם,

חב

[חייב]

המזיק

[בעל הדבר המזיק]

לשלם תשלומי נזק

, והתשלום הוא

במיטב הארץ.

שאם אין המזיק משלם בכסף אלא בקרקע, עליו לשלם מן הקרקע העידית [המשובחת] שבקרקעות. אך אם משלם במטלטלין, יכול לשלם מכל מה שירצה, כי במטלטלין הכל בכלל "מיטב" הוא.

ומהכלל הזה יש ללמוד לכל סוג מזיק אחר שדרכו להזיק ושמירתו עליך, שאם הזיק, נתחייב בעליו לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ובמשנה לקמן [טו א], ובגמרא [להלן ו א] יתבאר מהם המזיקים שהמשנה מתכוונת לרבות בזה.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון המשנה:

מדקתני

, מכך ששנה התנא במשנתנו "ארבעה

אבות

נזיקין",

מכלל

זה אתה למד,

דאיכא

גם "

תולדות

נזיקין" [סוגי מזיקין הדומים לאבות, ולכן הם נחשבים כתולדות שלהם], כי אם אין "תולדות" ל"אבות", מדוע נקראים "אבות הניקין" בשם זה.

ומעתה, דנה הגמרא בדין התולדות, האם

תולדותיהן

של אבות הנזיקין הינן

כיוצא בהן,

דהיינו, האם דין התולדות שווה לדן האב,

או

שמא תולדותיהן

לאו כיוצא בהן,

שאין דינן שווה לדיני האב?

והגמרא מנמקת את סיבת הספק, היות ומצינו מושג של "אבות ותולדות" בענינים נוספים, ובכמה מהם מבואר במשנה שדין התולדות שוה לדין האב, ובכמה מהם שונה דין התולדות מדין האב, וכפי שמביאה הגמרא בהמשך, ולכן יש להסתפק מה הוא דין התולדות בנזיקין.

ותחילה מביאה הגמרא את דין התולדות במלאכות שבת:

גבי שבת, תנן

[שבת עג א]:

אבות מלאכות

-

ארבעים חסר אחת.

יש שלשים ותשע סוגי מלאכות עיקריות, המחייבות את עושיהן בשבת, שאם עשאן בשוגג חייב חטאת, ואם במזיד חייב סקילה.

ואף שם נקטה המשנה

"אבות",

שמשתמע

מכלל

זה

דאיכא "תולדות".

ולגבי מלאכות שבת,

תולדותיהן כיוצא בהן,

שהעושה אותן בשבת, בין בשגגה בין במזיד.

לא שנא

[אינו שונה דין]

אב

מלאכה, שאם עשאה למלאכה בשוגג, חייבים להביא עליה קרבן

חטאת, ולא שנא

[אינו שונה דין] ה

תולדה,

שאם עשאה בשוגג חייבים להביא עליה קרבן

חטאת

. והיינו, האב והתולדה דינם שוה בכך שחייבים קרבן חטאת על עשייתם בשוגג.

וכמו כן שוה דינם לגבי החיוב במזיד, שאם עשה את המלאכה במזיד ובהתראה, הרי

לא שנא

[אינו שונה] דין עשיית

אב

מלאכה, שחייב העושה

סקילה, ולא שנא

[ואינו שונה] ה

תולדה

שדינה ב

סקילה

. כלומר, בין על האב ובין על התולדה חייבים סקילה על עשייתם במזיד.

הרי שתולדותיהן של אבות המלאכות בשבת הן כיוצא בהן.

וממשיכה ומבארת הגמרא: מאחר ותולדותיהן של מלאכות שבת הן כיוצא בהן, אם כן,

מאי איכא בין אב לתולדה?

מהו ההבדל אם המלאכה נקראת "אב מלאכה", או נקראת בשם "תולדה"?

נפקא מינה,

יש הבדל ביניהם לענין זה,

דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי,

אם עשה אדם בשוגג שתי מלאכות שכל אחת מהן נחשבת לאב מלאכה, אפילו עשאן בהעלם אחד [שלא נודע לו בין עשיית שתי המלאכות שיש איסור בעשיית המלאכות הללו בשבת],

אי נמי, שתי תולדות בהדי הדדי,

וכן גם אם היה עושה בשוגג שתי מלאכות שכל אחת נחשבת תולדה לאב אחר, ועשאן בהעלם אחד,

מחייב

חטאת

אכל חדא וחדא,

חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה.

ו

אולם,

אילו עביד אב ותולדה דידיה,

אם עשה בשוגג בהעלם אחד שתי מלאכות, שהאחת נחשבת "אב" מלאכה, והשניה נחשבת "תולדה" לאותו "אב" מלאכה,

לא מחייב אלא חדא.

אינו חייב אלא חטאת אחת על שתיהן.

וזהו ההבדל בין אם היתה המלאכה נחשבת ל"אב" בפני עצמו, שאז היה חייב שתי חטאות, או שהיא תולדה לאב המלאכה, שאז אינו מתחייב על התולדה בפני עצמה בעת שנעשית יחד עם האב שלה, אלא מביא קרבן חטאת אחד לכפר על האב ותולדתו.

אך הגמרא מקשה, שתרוץ זה אינו אלא לשיטת רבנן, הסוברים כך [שבת עה ב]. אך עדיין יקשה לשיטת רבי אליעזר החולק עליהם:

ולרבי אליעזר, דמחייב אתולדה

[על תולדה] בפני עצמה גם

במקום אב

[כריתות טז א], גם אם נעשתה התולדה בהעלם אחד עם אב המלאכה שלה, ומתחייב שתי חטאות, גם על התולדה וגם על האב, אם כן, עדיין השאלה במקומה:

אמאי קרי ליה "אב", ואמאי קרי ליה "תולדה"?

לשם מה נקראת מלאכה זו בשם "אב", ומלאכה זו בשם "תולדה"? כלומר, מה ההבדל בין אם המלאכה נקראת "אב" או "תולדה", והרי בין כך ובין כך חייב שתי חטאות על עשייתן?

והגמרא משיבה: אכן, לפי רבי אליעזר אין כל הבדל בדין אם המלאכה קרויה אב או תולדה, ומה שמלאכה אחת קרויה אב והאחרת תולדה אינו אלא משום ש

הך דהוי

במשכן חשיבא,

מלאכה שהיתה במשכן והיא חשובה,

קרי ליה אב,

היא הקרויה אב, ואילו

הך דלא הוי במשכן חשיבא,

מלאכה שלא היתה במשכן ואינה חשובה,

קרי ליה תולדה

, היא הקרויה תולדה.

ועתה הגמרא ממשיכה ומביאה ענין נוסף שיש בו אבות ותולדות, ושם מצינו שתולדותיהן לאו כיוצא בהן: גבי

טומאות,

לגבי דרגות הטומאה,

תנן,

שנינו במשנה [ריש מסכת כלים]:

"אבות הטומאות", דרגת הטומאה אשר בכוחה לטמאות אדם וכלים נקראת "אב הטומאה". ואלו הן הדברים הנחשבים "אבות הטומאה":

השרץ

כל אחד משמונת השרצים המפורטים בתורה [ויקרא יא, כט - ל] המטמאים במותם אדם וכלים.

והשכבת זרע

[לרבות הנוגע בה, כמבואר בגמרא במסכת נידה מג ב].