בבא קמא 27a — תלמוד אויף ייִדיש

כולן

פטורין

.

רבי יהודה בן בתירא אומר

:

אם הכוהו בבת אחת כולן פטורין, אבל אם הכוהו

בזה אחר זה, האחרון

שהכהו

חייב

מיתה,

מפני שקירב

את

מיתתו;

אבל חכמים סוברים, כיון דכתיב: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", הרי למדנו שאינו חייב עד שיכה "כל נפש", וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין כאן "כל נפש" במכת האחרון.

ואף כאן, לדעת רבי יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסיף מפני שקירב את מיתתו, ולדעת חכמים הרי הוא פטור.

ואם זרק תינוק מראש הגג ו

בא שור

מועד

וקבלו בקרניו

והרגו, אם חייב בעליו בכופר כדין שור ההורג את האדם: דין זה תלוי ב

פלוגתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, ורבנן; דתניא

:

כתיב: "אם כופר יושת עליו [על בעל השור שהרג את האדם]

ונתן פדיון נפשו

ככל אשר יושת עליו", ונחלקו תנאים אלו כמה הוא משלם:

חכמים סוברים:

דמי ניזק

הוא משלם.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: דמי מזיק

.

נמצא, שלפי חכמים אין הוא חייב בכופר, שהרי אין לתינוק דמים, כיון שכבר נזרק אל מיתתו; ואילו לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, הרי הוא משלם כופר כפי שויו של בעל השור.

ואמר

עוד

רבה

:

נפל

אדם

מראש הגג

ברוח מצויה שהוא קרוב למזיד,

ונתקע באשה

דרך ביאה, הרי זה

חייב בארבע דברים

, ומפרש להו ואזיל.

וביבמתו

, אם נתקע ביבמתו שהיא זקוקה לו ליבום,

לא קנה

, שאין הוא קונה אותה אלא אם נתכוין לשם ביאה ואפילו לביאת אשה אחרת, אבל זה שלא נתכוין לשם ביאה כלל אינו קונה.

ובאיזה ארבעה דברים הוא חייב:

חייב בנזק

שהרי אפילו באונס הוא חייב, וחייב

בצער, בריפוי

, ו

בשבת

משום שקרוב למזיד הוא, היות ונפל ברוח מצויה.

אבל בושת לא

חייב לשלם,

דתנן: אינו חייב על הבושת, עד שיהא מתכוין

, וזה הרי לא נתכוין, אף שהיה קרוב למזיד.

ואמר

עוד

רבה

:

נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש, חייב על הנזק

שהוא חייב בו אפילו באונס,

ופטור בארבעה דברים

, שהרי אינו מזיד ולא קרוב למזיד.

ואם נפל מראש הגג

ברוח מצויה

שהוא קרוב למזיד,

והזיק ובייש

:

חייב בארבעה דברים, ופטור על הבושת

מפני שאינו מתכוין.

ואם נתהפך

אחרי שהתחיל ליפול, ומכוין ליפול על האדם להנאתו, כדי שלא ייחבט בקרקע,

חייב אף על הבושת

, ואף שלא נתכוין לבייש.

ומשום

דתניא: ממשמע שנאמר

: "

ושלחה ידה

... במבושיו",

איני יודע שהחזיקה!?

ואם כן די לו שיאמר: "ושלחה ידו במבושיו", ו

מה תלמוד לומר

: "

והחזיקה

במבושיו",

לומר לך

:

כיון שנתכוין להזיק

,

אף על פי שלא נתכוין לבייש

, הרי זה חייב על הבושת.

ואמר

עוד

רבה

: אם

הניח לו

אדם לאדם אחר -

גחלת על לבו

, ולא סילקה

ומת, פטור

הנותן, כי היה לו להרוג לסלקה.

אבל אם הניח

על בגדו, ונשרף

הבגד, הרי המניח

חייב

, ואף שהיה ביד הניזק לסלק את הגחלת, ומשום שיכול לומר: "לכך לא סלקתי את הגחלת, מפני שאמרתי: אתבענו לדין וישלם לי".

אמר רבא: תרווייהו

שני הדינים האחרונים שאמר רבה -

תננהי

[כבר שנינו אותם במשניות]! זה שאמר רבה שאם הניח גחלת

על לבו

ולא סלקה, פטור המניח, תנינא לה בהא

דתנן

בסנהדרין עו ב:

כבש עליו לתוך האור

, הכניס אדם את ראשו של השני לתוך שריפה,

או

שכבש עליו

לתוך המים, ואינו יכול לעלות משם

, ומת, כלומר: החזיק בו עד שנשרף או מת,

חייב

הכובש.

אבל אם

דחפו לתוך האור או לתוך המים, ויכול

הנכבש

לעלות משם

, ולא עלה

ומת, פטור

הכובש, שהיה לו לנכבש להסתלק, הרי למדנו את דינו הראשון של רבה.

וזה שאמר רבה, שאם הניח גחלת על

בגדו

, חייב, ואין אומרים שבשתיקתו מחל לו, תנינא לה בהא

דתנן

לקמן צב א:

האומר לחבירו: "

קרע את כסותי

", או שאמר לו: "

שבר את כדי

",

חייב

הקורע או השובר, ואין בכלל דבריו מחילה על התשלום. ורק אם הוסיף ואמר לו: "

על מנת לפטור

", הרי זה

פטור

.

בעי רבה: הניח גחלת על לב עבדו

, והיה העבד יכול לסלקה, ולא סילקה,

מהו

שיתחייב המניח לשלם לאדון את נזקו של העבד: האם הנחת גחלת על לב עבדו

כ

הנחת גחלת על

גופו

של הניזק

דמי, או כ

הנחת גחלת על

ממונו דמי

.

ומוסיף רבה: ו

אם תמצא לומר

: דהנחת גחלת על לב העבד

כ

הנחת גחלת על

גופו

של הניזק

דמי;

אכתי יש להסתפק:

אם הניח גחלת על לב

שורו

ולא סילק השור את הגחלת,

מהו

שיתחייב המניח את דמי השור? שהרי אינו דומה שורו לעבדו, כי שור אין בו דעת לסלק?

הדר פשטה

, שוב פשט רבה עצמו את ספיקותיו, ואמר:

עבדו כגופו

דמי, והוא פטור. ואילו

שורו כממונו

דמי, וחייב.

הדרן עלך פרק כיצד הרגל

--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק שלישי - המניח" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - המניח

Оригинал главы פרק שלישי - המניח

מתניתין:

אדם

המניח את הכד ברשות הרבים

ללא השגחה, אפילו אם הניחו שם בהיתר, כגון שהיה נצרך לפוש מטורח הדרך,

ובא

אדם

אחר ונתקל בה,

בחבית [ב"כד"],

ושברה,

פטור

הנתקל בחבית ושיברה מלשלם לבעל החבית את דמי החבית, מהטעם שיתבאר בגמרא.

ואם

הנתקל בחבית

הוזק בה

, הרי

בעל החבית חייב ב

תשלומי

נזקו.

גמרא:

תמהה הגמרא: מפני מה

פתח

התנא את דבריו במשנה

ב"כד"

["המניח את הכד"], שהוא קטן מחבית, ולאחר מכן שינה את לשונו

וסיים בחבית,

ש"בעל החבית"

,

חייב בנזקו של הנתקל בה

.

ו

כן קשה, הא ד

תנן נמי

לקמן [לא ב]: שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים,

זה בא בחביתו וזה בא

מולו

בקורתו

, ופגעו זה בזה בדרך הילוכם, אם

נשברה כדו של זה בקורתו של זה,

בעל הקורה

פטור,

מפני ששניהם הלכו ברשות. מדוע

פתח

התנא את דבריו

בחבית

[זה בא ב"חביתו"],

וסיים

את דבריו

בכד

[נשברה "כדו"]?

ו

כן

תנן נמי

לקמן:

זה בא בחביתו של יין, וזה

השני

בא בכדו של דבש,

והדבש דמיו יקרים משל יין, ואירע ש

נסדקה חבית של דבש, ושפך זה,

בעל היין, מרצונו

את יינו,

והציל את הדבש

בכך שנתן את הדבש

לתוכו,

לתוך חביתו

, אין לו

לבעל החבית של יין זכות תביעה על היין ששפך כדי שיוכל להציל את הדבש,

אלא

רק יכול לתבוע את

שכרו

כפועל

.

ואף כאן תמהה הגמרא, מדוע

פתח ב

זה בא "ב

כד

ו" של דבש,

וסיים ב

נסדקה "

חבית

" של דבש?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא

: דבר זה עצמו בא התנא ללמדנו, כי

היינו כד היינו חבית.

שאין שום חילוק בין כד לחבית מלבד זה שחבית היא גדולה וכד הוא קטן, ולכן ניתן להשתמש בלשון אחת לשניהם.

והוינן בה:

למאי נפקא מינה,

איזה חידוש להלכה יוצא מדין זה, ומה הוצרך התנא להשמיענו זאת?

ומבארת הגמרא: בכך שנתבאר כי לשון כד וחבית יכולה לשמש לכל אחד מהם, יוצא חידוש

ל

הלכות

מקח וממכר.

כגון, אם התנה הלוקח עם המוכר לספק לו חבית, ועשו קנין על כך, יכול המוכר לספק לו כד, שהוא קטן מהחבית, ואין בכך שינוי מתנאי המקח, משום לשניהם ניתן לקרא חבית.

אך תמהה הגמרא:

היכי דמי,

באיזה אופן ניתן לומר שהמבקש חבית אפשר לספק לו כד, ולפרש כך את כוונתו כשביקש חבית.

אילימא,

אם נאמר שמדובר

באתרא,

במקום שמנהגם הוא

דכדא לא קרו

לו "

חבית",

שלכד הם קוראים רק "כד" ולא "חבית", וכן ל

חבית לא קרו כדא

אלא חבית, כיצד יתכן לספק ללוקח שביקש חבית כד, ו

הא לא קרו לה

לחבית כד, ובוודאי שהלוקח שביקש חבית כוונתו היתה לקבל חבית ולא כד.

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

לא נצרך להאמר דין זה אלא במקום

דרובא,

שרוב אנשי המקום

קרו לה לכדא כדא, ולחביתא

קוראים

חביתא, ואיכא נמי

מיעוט אנשים

דקרו לחביתא

בשם

כדא, ולכדא

הם קוראים

חביתא

.

ומאחר ויש מיעוט אנשים שקוראים לחבית כד, הרי אם עשו קנין על חבית, יכול המוכר לספק ללוקח כד, שהוא קטן מחבית, כי אפשר שהוא ממיעוט האנשים הקוראים לכד בשם חבית. ולא מתחשבים בטענת הלוקח האומר "אני מהרוב הקוראים לחבית בשם חבית, ועל כך היתה כוונתי בעת עשיית הקנין".

והחידוש הוא,

מהו דתימא

, כיוון שרוב אנשי המקום קוראים לחבית חבית,

זיל בתר

רובא,

ויהיה על המוכר לתלות שאותו לוקח שביקש חבית הוא מהרוב, ויהא עליו לספק לו חבית.