טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא קמא 19b — תלמוד אויף ייִדיש
בבא קמא 19b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא קמא 19b
והאמר רבי יוחנן
לקמן
אין
תשלומי
חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים
דאף ברשות הרבים חייב לשלם,
מאי לאו,
דמיירי ב
התיזה
צרורות
ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים.
ומוכח שיש חיוב צרורות ברשות הרבים?
ודחינן:
לא!
ומיירי ש
התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד.
אבל הזיקה ברשות הרבים פטור.
ומקשי:
והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן?
אמר ליה: הדרי בי
מסברא זו.
איבעית אימא
: לא תקשי כלל מדברי רבי יוחנן, ד
כי אמר רבי יוחנן
"אין חצי נזק חלוק"
אקרן
בלבד הוא דקאמר, ולהשמיענו בא, ששור תם שהזיק משלם לעולם חצי נזק, בין שהזיק ברשות הניזק ובין ברשות הרבים.
ולאפוקי מרבי טרפון, שאמר לקמן, שור תם שהזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם.
אבל על תשלומי חצי נזק של צרורות לעולם פטור ברשות הרבים.
יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה
[בפרוזדור שלפני פתח ביתו של רבי יהודה], ומתוך עסקם בתורה
נפק מלתא דא מבינייהו
:
בהמה ש
כשכשה בזנבה
והזיקה על ידי כן
מהו
, האם חשיב דרכה בכך והוי כשן ורגל ופטור אם עשתה כן ברשות הרבים, או לא?
אמר ליה אידך
: כיצד תעלה על דעתך לחייב על כשכוש הזנב ברשות הרבים הרי לא שייך להשמר מדבר זה. ד
וכי יאחזנה
בעלה
בזנבה
ברשות הרבים
וילך
, אלא ודאי הוא פטור כשעשתה כן ברשות הרבים.
ומקשינן:
אי הכי
שטענת "וכי יאחזנה בעלה בזנבה וילך" הוי סיבת פטור, תקשי, הא בכל
קרן נמי נימא
טענה זו "
וכי ואחזנה בקרן וילך
" ויפטר, וכיון שמוכח דכשהזיקה בקרנה ברשות הרבים חייב לשלם הרי מוכח שטענה זו אינה סיבה לפטור?
ותמהינן על האי קושיא:
הכי השתא?!
בהמה שהזיקה ב
קרן
הוי
לאו אורחיה
ולפיכך חייב אפילו ברשות הרבים, אבל
הא,
כשכשה בזנבה, הוי
אורחיה
בכך ותולדה דרגל היא. ולכך שפיר יש לפוטרה כשהזיקה ברשות הרבים.
ומקשינן:
וכי מאחר
שאמרת
ד
כשכוש זנב הוי
אורחיה,
אם כן
מאי מבעיא ליה
אי פטור או חייב ברשות הרבים, כיון שהוי אורחיה, ודאי דהוי כרגל ופטור ברשות הרבים?
ומשנינן: אין הכי נמי, כשכוש זנב רגיל הוי אורחיה, ולא היה ספק בזה, דודאי פטור ברשות הרבים, אלא
כשכוש יתירה מבעיא ליה
אי גם הוא אורחיה ופטור ברשות הרבים, או שאינו אורחיה, וחייב.
בעי רב עינא: כשכשה באמתה
ברשות הרבים
מהו?
האם הוי כקרן וחייב או כשן ורגל ופטור,
מי אמרינן מידי דהוי אקרן, קרן לאו יצרא קתקיף ליה?!
הלוא ודאי משום שיצרה תוקפה היא נוגחת,
הכא נמי
בהמה מכשכשת באמתה משום שיצרה תוקפה לכך, ואם כן
לא שנא
כשכשה באמתה מקרן וחייב ברשות הרבים כי קרן,
או דלמא
לא דמיא לקרן, כי בהמה הנוגחת ב
קרן כוונתו להזיק
, ו
הא
דכשכשה באמתה
אין כוונתה להזיק,
ואם כן, לא יהא דינה כקרן אלא כקרן ויפטר ברשות הרבים.
ומסקינן:
תיקו!
שנינו במשנתנו:
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר
, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק.
אמר רב הונא: לא שנו
שמשלם רק חצי נזק
אלא שנקשר
הדליל ברגלי התרנגול
מאליו. אבל קשרו אדם, חייב
הקושר נזק שלם, דהוי בור, ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו.
והוינן בדברי רב הונא שהעמיד דין משנתנו שחייב חצי נזק כשנקשר מאליו:
נקשר מאליו
והזיק
מאן
הוא דקאמרינן ש
חייב
חצי נזק?
אילימא בעל הדליל
שאינו בעל התרנגול הוא שחייב,
היכי דמי?
אילימא דאצנעיה
[החביאו] בעל הדליל את הדליל בביתו והוציאו התרנגול מביתו אם כן בעל הדליל
אנוס הוא
ומדוע חייב?
ואי לא אצנעיה
בביתו אם כן
פושע הוא
בכך וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בור הוא שהשליכו לרשות הרבים, ובמשנתנו קתני חייב לשלם רק חצי נזק?
אלא
בהכרח
חייב
דקתני במשנתנו א
בעל
ה
תרנגול
קאי, אמנם גם על זה תקשי:
מאי שנא כוליה נזק דלא
מחייבינן לבעל התרנגול לשלם - משום
דכתיב
"
כי יפתח איש בור
". ודרשינן איש החופר בור חייב לשלם
ולא שור
החופר
בור
, שהוא פטור, ולפיכך פטרינן את בעל התרנגול על הבור שעשה התרנגול על ידי שהעביר את הדליל לרשות הרבים משום דהוי "שור החופר בור",
ואם כן
חצי נזק נמי
לא ישלם. כי רק
איש
החופר
בור
חייב,
ולא שור
החופר
בור
.
אלא
בהכרח,
מתניתין
לא איירי שניזוק אדם על ידי שנתקל בדליל, אלא מתוקמא למשנתנו
באדייה אדויי
, דהיינו שזרק התרנגול את הדליל ושיבר בזריקתו כלים, דהוי כדין צרורות הניתזים מתחת לרגליו, ולפיכך אינו משלם אלא חצי נזק, ובכהאי גוונא אפילו אם קשרו אדם לא יתחייב בעל התרנגול לשלם אלא חצי נזק, והקושר פטור דהרי לא נתקל אדם בבורו.
וכי אתמר
מלתיה
דרב הונא, בעלמא אתמר,
ולאו אמשנתנו.
ו
הכי אתמר:
דליל הפקר
הקשור ברגל התרנגול ונתקל בו אדם וניזוק.
אמר רב הונא
: כך הוא דינו: אם
נקשר מאליו פטור.
דמאן ליחייב בבור זה הרי אין בעלים לדליל, ובעל התרנגול נמי פטור דהוי כשור החופר בור שבעליו פטור,
אבל אם
קשרו אדם חייב
הקושר כיון שקנה את הדליל בהגבהתו וממילא יש לו בעלים לדליל זה והוי בורו. ומקשינן אמילתיה דרב הונא:
משום מאי חייב
בעל הדליל? דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם, שהרי התרנגול גררו למקום אחר?
ומשנינן:
אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי
בהמה.
שהרי הגמרא לעיל [ו א] ריבתה מהצד השוה מבור ושור, דהניח אבן ברשות הרבים ונתגלגלה על ידי אדם או בהמה למקום אחר והזיקה שם, דאף שלא הזיקה האבן במקום שהניחה מכל מקום חייב המניח, והכי נמי הכא אף שלא הזיק הדליל במקום שקשרו מכל מקום הרי זה חייב מדין "בור המתגלגל".
מתניתין:
כיצד
ובמה
השן מועדת
לשלם נזק שלם? היא מועדת
לאכול את הראוי לה.
כשאוכלת הבהמה דברים הראויין לה הרי מועדת היא ורגילה בכך, ולפיכך משלם בעליה נזק שלם.
ומפרשת המשנה מהו דבר הראוי לה ומהו שאין ראוי לה:
הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות
, וזהו ראוי לה, אבל
אכלה כסות או כלים
אין זה ראוי לה והוי משונה ולפיכך אינו חייב על זה משום שן, אלא משום קרן תמה ו
משלם חצי נזק.
במה דברים אמורים?
כשהזיקה
ברשות
הניזק, אבל
אם הזיקה
ברשות הרבים
הרי זה
פטור
, דילפינן מקרא דכתיב "ובער בשדה אחר" שאין חיוב שן ורגל אלא כשהזיקה ב"שדה [אדם] אחר" דהיינו בחצר הניזק, ואף אם אכלה כסות או כלים ברשות הרבים הרי זה פטור מטעם שיתבאר להלן בגמרא.
ו
אף דאמרינן דשן ורגל פטור ברשות הרבים מכל מקום
אם נהנית
הבהמה ממה שאכלה
משלמת
[כלומר בעליה משלמין]
מה שנהנית
, דהיינו מה שנהנו הבעלים באכילתה [ומפרש בגמרא כמה הוא שיעור זה].
ומפרשינן
כיצד
ובאיזה אופן נאמר דין זה דאין
משלמת
אלא
מה שנהנית
:
אכלה מתוך הרחבה
של רשות הרבים -
משלמת
רק
מה שנהנית
, אבל אם אכלה
מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה
כדין קרן דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, [ובגמרא מפרש טעמא דמלתא].
וכן אם אכלה
מפתח החנות
אין
משלמת
אלא
מה שנהנית
דפתח החנות כרשות הרבים חשיב, אבל אם אכלה
מתוך החנות
דהוי חצר הניזק
משלמת
כל
מה שהזיקה.
גמרא:
תנו רבנן: השן מועדת לאכול את הראוי לה,
כיצד?
בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה
, או
שתתה משקין הראויין לה, משלם נזק שלם. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם.
כי דברים אלו ראויין הם לחיה.
ו
כן
פרה שאכלה שעורין
, שהן מאכל חמור,
וחמור שאכל כרשינן
שהן מאכל פרה,
וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר
, שכל אלו הוו אוכלין הראויין להם בשעת הדחק ומכל מקום הוי הדין ד
משלמין נזק שלם
דהרי על כל פנים לא הוי משונה.
אמר רב פפא: השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה על ידי הדחק שמיה אכילה
ואפילו כשאכלו על ידי הדחק חייב נזק שלם, אמינא דהוא הדין ב
האי שונרא
[חתול]
דאכל תמרי, וחמרא דאכיל ביניתא
[דג] כיון דבשעת הדחק אכלי להו לפיכך חשיב מאכל הראוי להם ו
משלם נזק שלם
אפילו כשעשו כן שלא על ידי הדחק.
ההוא חמרא דאכל נהמא
[לחם]
ופלסיה
[לעס]
לסלא
שהלחם היה בתוך הסל וכדי להגיע אליו לעס החמור את הסל וכך הגיע ללחם,
חייביה רב יהודה
לבעל החמור
לשלם נזק שלם אנהמא
[על הלחם]. אבל
אסלא
לא חייבו אלא ב
חצי נזק
כיון דהוי משונה, שאין דרך חמור ללעוס סלים.
ומקשינן:
ואמאי
חשיב ליה רב יהודה משונה ללעיסת הסל?
הא
כיון דאורחיה
דחמור
למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא
כדי להגיע אל הלחם?
ומשנינן: אכן אם היה החמור לועס את הסל על מנת להגיע ללחם שבפנים היה רב יהודה מחייבו לשלם נזק שלם דאורחיה בהכי,
אבל במקרה זה איירי ד
אכל
את הלחם
והדר פליס
[ואחר כך לעס את הסל], ואם כן לעיסת הסל לא היתה בכדי להגיע אל הלחם. ולפיכך ודאי דהוי משונה ואין משלם אלא חצי נזק.
ומקשינן אהא דחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם משום שדרך חמור לאכול פת:
ופת אורחיה הוא?!
ורמינהו
סתירה לכך מדקתני בברייתא:
אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק, מאי לאו
דאיירי ברייתא זו
בבהמה
, ומוכח דלאו אורחיה דבהמה למיכל פת.
ודחינן: ברייתא זו
לא
איירי בבהמה אלא
בחיה
, וחיה אכן אין דרכה בפת אבל חמור דרכו לאכול פת.
ומקשינן: אי ב
חיה
מיירי תקשי מדקתני בברייתא זו דאבשר משלם חצי נזק ואמאי? הא אכילת
בשר אורחיה הוא
לחיה?
ומשנינן:
דמטוי
, שהיה הבשר צלוי ואין דרך חיה לאכול בשר צלוי.
ואיבעית אימא
, ברייתא זו מיירי
בטביא
[בצבי] שאין דרכו לאכול בשר.
ואיבעית אימא: לעולם
מיירי ברייתא זו
בבהמה.
ומה שמשלם רק חצי נזק על הלחם היינו טעמא משום דמיירי
בפתורא
[שלחן], שהיה הלחם מונח על גבי שלחן, דזה ודאי אין דרכה של בהמה לאכול פת מעל גבי שלחן.