בבא קמא 13a — תלמוד אויף ייִדיש

הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן

. כלומר, יכול היה לתרץ בפשיטות שרב נחמן סובר כרבנן, ולכן הוא מעמיד את המשנה בזמן הזה, שלא ראוי להקרבה. אבל בזמן שבית המקדש קיים, הוי ממון גבוה. ורבי יוסי הגלילי, לעולם הוא סובר שאפילו אם ראוי להקרבה הוי ממון בעלים.

ומתוך שלא תירץ כן, מוכח, שודאי מחלוקתם היא רק לאחר שחיטה. אבל מחיים, לפי כולם הוא נחשב לממון בעלים. ולפיכך היה צריך רבינא להעמיד שרק בכור בחוץ לארץ הוא ממון בעלים, כי אחרת לא יקשה לרב נחמן, בין מרבי יוסי ובין מרבנן, כי מחיים הם לא נחלקו.

ומתרצת הגמרא:

אמר לך

, התרצן, שחילק בין מחיים לאחר מיתה, והוקשה עליו מדברי רבינא, יכול לומר לך:

מתנות כהונה

קאמרת!?

האם מדין בכור, שהוא אחד ממתנות כהונה, אתה מקשה? הרי זו אינה קושיה. כי

שאני מתנות כהונה, דכי קא זכו, משלחן גבוה קא זכו!

בכור, שהוא אחד ממתנות כהונה, מודה בו רבי יוסי הגלילי שאף מחיים ממון גבוה הוא, וכל זכיית הכהנים היא רק משולחנו של הקב"ה. ולכן לא העמיד רבינא כרבנן, כיון שבבכור מודה רבי יוסי הגלילי לרבנן שאם הוא בכור הראוי להקרבה, הרי הוא ממון גבוה. ורק בכור שאינו ראוי להקרבה, כמו בחוץ לארץ, או בזמן הזה, הוא ממון בעלים. אבל לענין חלק הבעלים, וכמו בשלמים, סובר רבי יוסי הגלילי שיש חילוק בין מחיים, שהוא ממון בעלים, לבין אחר שחיטה, שאז הוא ממון גבוה. ולכן, המקדש בחלקו לאחר שחיטה אף בחלק הבעלים אינה מקודשת.

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא המביאה את דברי רבי יוסי הגלילי:

גופא,

גוף הברייתא המובאת לעיל: נאמר בפרשת שבועת הפקדון "

ומעלה מעל בה'

וכחש בעמיתו". בא הכתוב

לרבות קדשים קלים,

שחייב הכופר והנשבע לחברו לשקר עליהם "אשם מעילות", כדין שבועת הפקדון [שהיא שבועת הנפקד לבעל הפיקדון, שאם כפר הנפקד בפקדון, ונשבע לחברו שבועת שקר על כך, הרי הוא חייב קרבן אשם], מפני

ש

קדשים קלים

הן ממונו

של בעל הקרבן,

דברי רבי יוסי הגלילי

.

בן עזאי אומר

: מה שאמר רבי יוסי לרבות קדשים קלים, היינו

לרבות את השלמים

[והגמרא מיד תפרש מה הוא בא למעט].

אבא יוסי בן דוסתאי אומר

:

לא אמר בן עזאי

לרבות

אלא בבכור בלבד,

שאם אינו ראוי להקרבה [כגון בחוץ לארץ] הוי ממון בעלים. ואם הכהן הפקידו, והנפקד כפר לכהן בשבועה, והודה, חייב באשם מעילות.

ומבארת הגמרא את הברייתא:

אמר מר: בן עזאי אומר "לרבות את השלמים" למעוטי מאי?

מהם ה"קדשים קלים" שבן עזאי מתכוון למעט שהם אינם ממון בעלים?

אילימא למעוטי בכור,

אם תאמר שבא הכתוב למעט את הבכור, לומר שהוא אינו ממון בעלים אלא ממון גבוה, יקשה:

השתא,

עתה, שאתה סובר ששלמים הוי ממון בעלים, האם ניתן לומר שבכור אינו ממון בעלים אלא ממון גבוה? והרי קל וחומר הוא לומר ההיפך:

ומה שלמים,

שקדושתם היא יתירה, שהרי יש עליהם חומרות מיוחדות,

ש

כן

טעונים סמיכה

[שיסמכו הבעלים ידיהם על ראש הקרבן בעזרה סמוך לשחיטה]

, ו

כן צריך להביא עמה מנחת

נסכים

,

ו

כן טעונין

תנופת חזה ושוק,

ובכל זאת

אמרת ממון

בעלים הוא

. אם כן,

בכור,

שאינו טעון לא סמיכה ולא נסכים ולא תנופה,

מיבעיא!?

וכי צריך אתה לומר שהוא ממון בעלים? ואם כן, בודאי לא בא בן עזאי למעט את הבכור , ומה הוא בא, אם כן, למעט?

אלא, אמר רבי יוחנן

: לא בא בן עזאי אלא

למעוטי

קרבן

מעשר

בהמה, שהוא קדשים קלים ונאכל לבעלים כשלמים, ומכל מקום אינו נחשב ממון בעלים כשלמים.

ומוכיח רבי יוחנן כדבריו מברייתא:

כדתניא

בברייתא:

ב

פרשת

בכור

בהמה טהורה

נאמר

[במדבר יח]: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז

לא תפדה

". ומשמע, שרק דין פדיון אין לו לבכור ,

ו

אולם הוא

נמכר תם

, כשהוא

חי

, שהכהן אשר קיבלו יכול למוכרו לכהן אחר, והלה יאכלנו בקדושתו כשיפול בו מום.

ו

אם הבכור הוא

בעל מום,

הרי הוא נמכר בין בעודו

חי ו

בין

שחוט.

ואולם,

ב

פרשת

מעשר

בהמה

נאמר

[ויקרא כז לג] "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש,

לא יגאל

". ודרשו חכמים בגזירה שוה מפרשת "חרמים", שנאמר בהם [שם כ"ח] "לא ימכר ולא יגאל", מה בחרמים, כשאמרה תורה "לא יגאל" אף איסור מכירה יש בהם, אף במעשר בהמה שאמרה תורה "לא יגאל" יש בו איסור מכירה.

ו

לכן, המעשר

אינו נמכר לא

בעודו

חי, ולא

כשהוא

שחוט. לא

בעודו

תם, ולא

כשהוא

בעל מום.

ומעתה, כיון שלמדנו שהמעשר אסור במכירה, הרי שהוא אינו ממון בעלים. וזהו שמיעט בן עזאי שרק השלמים והבכור הם ממון בעלים, אבל מעשר בהמה הוי ממון גבוה.

ועתה הגמרא מביאה דעה אחרת, המייחסת את דברי רבי יוחנן על הסיפא:

רבינא מתני לה אסיפא

, הוא היה שונה ומייחס את דברי רבי יוחנן לסיפא של הברייתא, ששנינו בה:

אבא יוסי בן דוסתאי אומר: "לא אמר בן

עזאי אלא בבכור בלבד".

ומדייקת הגמרא:

למעוטי מאי?

מה הם הקדשים קלים שבא אבא יוסי למעט, שבן עזאי לא סבר שהם ממון בעלים?

אילימא

, אם נאמר שבא

למעוטי שלמים,

שהם ממון גבוה, יקשה:

השתא,

עתה, שהוא סובר שבכור הוי ממון בעלים, האם ניתן לומר ששלמים אינם ממון בעלים אלא ממון גבוה!?

והרי הדברים קל וחומר:

ומה בכור

, שקדושתו יתירה, לפי

ש

הוא

קדוש

כבר

מרחם

אמו, בכל זאת

ממונו הוא,

ולא ממון גבוה.

שלמים,

שמעיקרם חולין הם, ורק עתה הקדישם בעליהם,

מיבעיא!?

האם צריך לומר שהם ממון בעלים? ואם כן, ודאי איפוא, שלא בא אבא יוסי למעט את השלמים, ומה הוא בא למעט?

ועל כך

אמר רבי יוחנן

: לא בא אבא יוסי למעט את השלמים, אלא

למעוטי

קרבן

מעשר

בהמה, לומר, שהוא ממון גבוה.

וכפי שהוא מוכיח מברייתא:

כדתניא: בבכור נאמר "לא תפדה

", ומשמע שרק פדיון אין לו,

ו

אולם

נמכר,

אם הוא

תם,

כשהוא

חי. ו

אם הוא

בעל מום,

הרי הוא נמכר בין

חי ו

בין

שחוט.

ואולם

במעשר נאמר "לא יגאל", ו

למדים בגזירה שוה מחרמים ש

אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

הרי משמע, שמעשר הוי ממון גבוה, ולכן אינו נמכר.

ומקשה הגמרא על רבינא, המעמיד את דברי רבי יוחנן על הסיפא:

ו

הא "בבכור בלבד" קאמר,

הרי אבא יוסי, שאמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור, הוסיף את המילה "בלבד", דהיינו, רק בבכור, ולא דבר אחר. ואם כן, אי אפשר לומר שלדבריו גם שלמים הם בכלל ממון בעלים, ושהוא בא רק למעוטי מעשר בהמה. אלא ודאי, שלפי אבא יוסי, רק בכור בלבד הוי ממון בעלים.

ומסיקה הגמרא:

קשיא!

אכן קשה לדברי רבינא.

ועתה הגמרא חוזרת לדברי המשנה, שחיוב נזיקין הם ב"נכסים שאין בהם מעילה", שמשמע מזה, שאף המזיק קדשים חייב, אם אין בהם מעילה. ותחילה העמדנו זאת כרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים. ואילו עתה מביאה הגמרא ביאור אחר בדברי המשנה:

רבא אמר: מאי

, מהו הביאור של "

נכסים שאין בהם מעילה

"? -

נכסים שאין בהם "דין" מעילה.

כלומר, נכסים שאינם ממין הנכסים ששייכת בהם דין מעילה, דהיינו, נכסים שאין בהם שום קדושה לשמים, כי בקדשי שמים יתכן דין מעילה, כגון, בקדשי קדשים, או באימורים של קדשים קלים, לאחר זריקת הדם.

ומאי נינהו,

מה הם "הנכסים שאין בהם דין מעילה"? - נכסים

דהדיוט.

ושואלת הגמרא:

וליתני

"נכסים

דהדיוט"!?

אם אין כוונת המשנה אלא לנכסי הדיוט בלבד, למה לא שנה התנא בפשטות: נכסי הדיוט!

והגמרא מסיקה:

קשיא

. אכן קשה לפירוש רבא.

עד עתה עסקנו בקדשים קלים שניזוקו, ועתה הגמרא מביאה דין קדשים קלים שהזיקו:

אמר רבי אבא: שלמים שהזיקו, גובה מבשרן, ואינו גובה מאימוריהן.

דהיינו, שור תם שהוקדש לשלמים, ונגח, גובה הניזק את חצי הנזק רק מבשר השור כדין שור תם המשלם מגופו, אך אינו גובה מהאימורין של השלמים.

ושואלת הגמרא:

פשיטא!

הרי פשוט הוא שאי אפשר לגבות מהאימורים, כי

אימורין, לגבוה סלקי!

הרי הם עולים להקרבה לגבוה על גבי המזבח, וממון גבוה הם, שאין גובין מהם, וכמו שור הקדש שנגח שור הדיוט, שפטור. ומה בא רבי אבא להשמיענו בזה?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא,

לא הוצרך רבי אבא אלא להשמיענו,

לגובה

, שאינו גובה

מבשרן כנגד

החלק של ה

אימורים.

כגון שור תם שוה מאתיים שנגח שור שוה מאתיים, שבהדיוט הדין הוא שהניזק גובה חצי נזק, דהיינו מאה זוז ["מנה"], שהוא חצי השור, מגופו של המזיק, ואילו כאן לא יגבה הניזק אלא חצי מדמי בשרו של השור, למרות שאין בחצי בשרו שיווי של מנה שלם. ודמי חצי האימורין לא ישתלמו מדמי החצי השני של הבשר, לפי שהאימורין, שהם חלק מגוף השור, גם הם נחשבים כמי שהשתתפו בעשיית הנזק, וצריך לגבות גם מהם את החלק היחסי של הנזק, וכיון שמהם אי אפשר לגבות, יפסיד הניזק את החלק היחסי שבאימורין.

ודנה הגמרא:

אליבא דמאן

, לדעת איזו שיטה אמר רבי אבא חידוש זה? שהרי בברייתא [לקמן נג א] נחלקו חכמים ורבי נתן בדינו של שור שדחף שור של אדם אחר לבור, ומת השור בבור, מי חייב בתשלומי הנזק? לדעת חכמים, אם השור הדוחף היה שור המועד, משלם בעל השור נזק שלם. ואם השור הדוחף היה תם, משלם חצי נזק. ובעל הבור תמיד פטור. ואילו לדעת רבי נתן, אם השור הדוחף היה מועד, משלם בעל השור חצי נזק, ובעל הבור את חצי הנזק השני. ואם היה השור תם, משלם בעל השור רביע הנזק, ובעל הבור את שלשת החלקים הנותרים.

לדעת חכמים, הסוברים שבמקרה שכזה שור תם משלם רק חצי נזק ובעל הבור פטור, מוכח שהם סוברים כי כאשר יש שני גורמים לעשיית הנזק ואין אפשרות לגבות מהאחד, לא מטילים את כל התשלום על הגורם השני. ואילו רבי נתן חולק, וסובר שמטילים את היתר על הגורם השני. ולפיכך, לדעתו, בעל הבור ישלם את הנותר בתשלום הנזק.

ולכן, דנה הגמרא לדעת מי אמר רבי אבא את חידושו:

אי אליבא דרבנן

, אם לדעת חכמים, הרי

פשיטא!

פשוט הוא שכך הדין, כי

הא אמרי

רבנן:

כי ליכא לאשתלומי מהאי, לא משתלמא מהאי!

הרי רבנן סוברים שאם יש שני גורמים לנזק, ואי אפשר לגבות מאחד הגורמים, לא גובים את חלקו של הגורם האחד מן הגורם האחר. ולפיהם, בשלמים שהזיקו, כיון שהאמורין גם הם השתתפו בנזק, הרי פשוט הדבר שלא יגבו את תשלום דמי האימורין מן הבשר.

ואי אליבא דרבי נתן, הא אמר: כי ליכא לאשתלומי מהאי, משתלם מהאי!

הרי הוא סובר כי כאשר לא ניתן לגבות מגורם אחד, גובים זאת מן השני, ואם כן, ודאי הוא שאם שלמים הזיקו, יגבה מן הבשר גם את חלק האימורין, ולא כפי שאמר רבי אבא!?

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

איבעית אימא,

אם תרצה, אפשר לומר שדברי רבי אבא נאמרו לשיטת

רבי נתן.

איבעית אימא,

ואם תרצה, אפשר לומר שהם לשיטת

רבנן

.

והגמרא מפרשת דבריה:

איבעית אימא

דברי רבי אבא הם לשיטת

רבנן.

ומה שהקשינו, שלשיטתם פשוט הוא שכך הדין, יש לומר, שאין זה פשוט, כי מה שאמרו כן לענין בור ושור,

הני מילי בתרי גופי,

אמרו כן רק בשני גורמים כמו שור ובור, שהם שני גופים נפרדים ושונים,

אבל בחד גופא,

בגוף אחד, כבהמת שלמים, יש לומר שלא אמרו כן, אלא סוברים כי

מצי אמר ליה,

יכול הניזק לומר:

מכל היכא דבעינן, משתלמנא!

מכל חלק שארצה, אגבה. לכך השמיענו רבי אבא, שאף בבהמה, שהיא גוף אחד, סוברים חכמים שאם לא ניתן לגבות מחלק אחד, אין גובים אותו מהחלק האחר.

איבעית אימא

, דברי רבי אבא הם לשיטת

רבי נתן

, ומה שהקשינו שלשיטתו כאשר לא ניתן לגבות מגורם אחד גובים מן השני, יש לחלק ולומר, שדוקא

התם

, בשור ובור, הדין

הוא

כן, משום

דאמר ליה בעל

ה

שור

הניזק

לבעל הבור: אנא, תוראי בבירך אשכחתיה,

אני, את שורי מצאתי בבורך כשהוא הרוג, לפיכך עיקר הנזק נחשב עליך. לכן,

מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך,

מה שאיני יכול לגבות מבעל השור הדוחף,

משתלימנא מינך!

אני אגבה ממך.