בבא קמא 11a — תלמוד אויף ייִדיש

יביא

השומר

עדים שנטרפה באונס, ופטור

מלשלם, כיון ששומר שכר פטור על האונסין.

אבא שאול אומר: יביא עדודה לבית דין.

הכתוב "יביאהו עד", בא ללמד ענין אחר, שאם נטרפה הבהמה, יביא השומר את הנבילה [הנקראת עדודה] לבית דין, כדי לשום אותה כמה היא שוה.

ובמה נחלקו תנא קמא ואבא שאול?

מאי לאו, בהא קמיפלגי,

נראה שנחלקו בדין זה של פחת נבילה. כי ודאי דין זה שלמד אבא שאול מהפסוק, לא מדובר באופן שנטרפה הבהמה באונס, שהרי שומר שכר פטור באונסין [לפי שנאמר בו "או נשבר או נשבה", שמות כב ט]. אלא מדובר באופן שנטרפה בפשיעה. וכן גם זה ברור, שאין כוונתו לומר שבית דין ישומו את הנבילה כמה שווה עתה בעת התשלום כדי שיוכל לשלם עמה, כי את דין זה לא נדרש אבא שאול לדורשו מן הפסוק, לפי שהוא נלמד כבר מ"ישיב", שאפשר לשלם אפילו סובין, וכדלעיל. אלא ודאי, שכוונת אבא שאול היא לדין פחת נבילה שנפחתה משעת המיתה:

דמר,

אבא שאול

סבר, פחת נבילה

-

דניזק הוי.

הפסד של הניזק הוא, ולכן יביא את הנבילה לבית דין שישומו כמה היתה שווה בשעת מיתה, וישלם המזיק רק את ההפרש.

ומר,

תנא קמא, שאינו דורש את הפסוק כאבא שאול,

סבר

פחת נבילה

דמזיק הוי,

ואין שמים את כמה היתה שוה הנבילה בשעת המיתה, ולנכות את דמיה מחיוב המזיק, אלא מנכים רק כפי שוויה עתה, בעת שמשלם אותה לניזק מדין "ישיב".

אך הגמרא דוחה:

לא

בזאת נחלקו אבא שאול ותנא קמא. אלא,

דכולי עלמא, דניזק.

כולם סוברים שפחת הנבילה הוא על הניזק.

והכא, בטורח נבילה קמיפלגי.

מחלוקתם היא על מי מוטל הטורח בהבאת הנבילה, להמציאה חזרה לידי הניזק. אבא שאול סבר שעל המזיק לטרוח ולהביאה, ולמד כן מהפסוק "יביאהו עד", שלפיו, משמעותו היא שיביא המזיק את העדודה. אך תנא קמא אינו דורש כן את הפסוק, וסובר שעל הניזק לטרוח להביא את הנבילה.

והגמרא מביאה שמצאנו תנא נוסף הסובר שטורח הבאת הנבילה הוא על המזיק:

והתניא

בברייתא [בניחותא]:

אחרים אומרים, מנין

שאם נפל שור לבור, ומת,

שעל בעל הבור

לטרוח

להעלות

את ה

שור

המת

מבורו?

תלמוד לומר "כסף ישיב לבעליו, והמת".

ומשמע, שמלבד הכסף שמשלם לניזק, ישיב לבעליו אף את המת, והיינו, שעליו מוטל לטרוח בהבאת הנבילה.

ומביאה עתה הגמרא את שאלת אביי, לשם מה נדרש ללמוד מפסוק שטורח נבילה על המזיק:

אמר ליה אביי לרבא: האי טורח נבילה

שחידשה התורה שהוא על המזיק,

היכי דמי,

באיזה אופן הוא מדובר?

אילימא, דבבירא שויא זוזא, ואגודא שויא ארבע

, אם מדובר באופן שהנבילה בתוך הבור שוה זוז, ולאחר שהוציאוה על שפת הבור היא שוה ארבע זוז, ומסתבר שכך היא המציאות, שבהיותה על שפת הבור, שלא נדרש לטרוח ולהעלותה שווה הנבילה יותר, ואם כן תמוה, למה נדרש לימוד מיוחד לזה, הרי

כי טרח, בדנפשיה טרח!

המזיק שטרח להעלותה, עבור עצמו ולטובתו הוא טורח, כי עתה, כשישומו את הנבילה לניזק, תהא הנבילה שווה יותר, ויהיה עליו לשלם פחות, ואם כן, מדוע הוצרכה התורה ללמדנו כן.

אמר ליה

רבא לאביי:

לא צריכא,

לא נצרך הפסוק אלא לאופן

דבבירא שויא זוזא, ואגודא נמי שויא זוזא.

שהנבילה שוה באותה ערך גם כשהיא בתוך הבור וגם כשהיא על שפת הבור, ולכן אין למזיק כל רווח ממוני מכך.

אך תמהה הגמרא:

ומי איכא כהאי גוונא?

וכי תיתכן מציאות כזאת שבתוך הבור ומחוצה לה תהיה לנבילה אותו הערך הממוני?

ומשיבה הגמרא:

אין

אכן

! דהא אמרי אינשי: כשורא במתא בזוזא, כשורא בדברא בזוזא.

כמאמר הבריות: קורה השווה בעיר זוז, שווה אף בשדה זוז, וזאת, למרות שהיא מחוסרת הבאה מן השדה לעיר. כך גם הנבילה השוה מחוץ לבור זוז, שוה אף בתוך הבור זוז.

ועתה מביאה הגמרא כיצד הוא הדין בגניבה וגזילה, האם שמין את הנבילה לנגנב, כשם ששמין לניזק, או לא:

אמר שמואל

: נהגו הדיינים, ש

אין שמין

לא לגנב ולא לגזלן.

אם גנב אדם או גזל בהמה, ומתה, או גזל כלים ונשברו, אין שמים את הנבילה והשברים כדי ליתנם לבעלים, ויחזירו הגנב והגזלן רק את ההפרש של הפחת. אלא עליהם לשלם בהמה או כלי מעולים, והשברים ישארו לגנב ולגזלן.

ולא מצאנו ששמים את השברים ומשלמים רק את ההפרש,

אלא ל

ענין

נזקין,

וכפי שדרשנו לעיל מהפסוקים, שהנבילה שייכת לבעלים.

ומוסיף שמואל:

ואני אומר, אף לשואל

הדין כך [וכפי שתבאר הגמרא מיד מהו הדין],

ואבא

[רב]

מודה לי

שכך הוא הדין בשואל.

ודנה הגמרא בכוונת שמואל:

איבעיא להו,

נסתפקו בבית המדרש: מה שאמר שמואל "אף לשואל", האם זה נסוב על נזקין, ו

הכי קאמר

שמואל: אני סבור שלא רק בנזקין שמים, אלא

אף לשואל שמין

את השברים,

ואבא

[רב]

מודה לי

בזה.

או דלמא

"אף לשואל" נסוב על גנב וגזלן, ו

הכי קאמר

שמואל:

ואני אומר, אף לשואל אין שמין. ואבא

[רב]

מודה לי

בזה

והגמרא מנסה לפשוט את הדין מפסק הלכה של רב:

תא שמע,

בא ולמד מן המקרה הבא:

דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה,

ו

תברה,

מעשה באדם ששאל גרזן מחברו, ושברו.

אתא לקמיה דרב,

בא אל רב לברר את דינו.

אמר ליה

רב:

זיל, שלים ליה נרגא מעליא.

לך, שלם לו דמי גרזן טוב. כלומר, את דמי כל הגרזן, ואינך יכול לשלם עם השברים ולקזז את שווים מדמי התשלום.

ומפסק זה של רב,

שמע מינה,

שסבר רב

אין שמין

לשואל. ואם כן, גם מה שאמר שמואל "אף לשואל", היינו שהשואל דינו כגנב וגזלן שאין שמים את השברים, כי הרי שמואל אמר שרב מודה לו וסובר כמותו בדין זה.

ודוחה הגמרא, שממעשה זה ניתן להוכיח להיפך:

אדרבה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב

: וכי

דינא הכי

, האם כך הדין שחייב לשלם כלי שלם מתוקן?! והרי לגבי נזקין אמרנו ששמין לניזק את הנבילה והמזיק משלם רק את ההפרש, והדין נותן שגם כאן ישומו את השברים ויחזירם למשאיל, וישלם רק את ההפרש.

ושתיק,

ורב שתק ולא ענה להם,

שמע מינה

משתיקתו, שהודה לדבריהם, וסבר רב להיפך, ש

שמין

השברים לשואל. ואם כן, מה שאמר שמואל "אף לשואל" יתפרש אף לשואל שמין כמו בנזיקין, כי הרי שמואל אמר שרב מודה לו, וכך הרי סובר רב.

ועתה הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדינו של שמואל:

איתמר, אמר עולא אמר רבי אלעזר: שמין

אף

לגנב ולגזלן

. ודלא כשמואל!

רב פפי אמר: אין שמין

, וכשמואל!

והלכתא

[וההלכה היא]:

אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. אבל לשואל שמין,

ו

כדרב כהנא ורב אסי,

כפי שהם טענו לפני רב.

ובעקבות המימרא המוזכרת שאמר עולא בשם רבי אלעזר, מביאה הגמרא מימרות נוספות שאמר עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר

:

שליא שיצתה

מגוף האשה בלידה מתמשכת, באופן שיצאה

מקצתה

השליא

ביום ראשון, ומקצתה

יצאה

ביום שני

, הרי על אף שלא נמצא ולד בשליא,

מונין לה

את ימי הטומאה

מן

היום

הראשון.

כי אין שליא בלא ולד בתוכה, ולכן ודאי הוא שהיא טמאה בטומאת לידה. ומונים מן היום הראשון, שמא היה הולד במקצת השליא שיצא ביום הראשון. אלא שספק אם היה זה ולד זכר או נקיבה, ולכן מונה שבועיים לימי טומאת לידה שמא היתה נקיבה.

ודנה הגמרא בענין זה:

אמר ליה רבא

לעולא:

מה דעתך?

מדוע אמרת למנות את ארבעה עשר יום של טומאת לידה מן היום הראשון של יציאת השליא ולא ממחרתו, מעת שיצאה כל השליא, שאז ודאי לנו שנולד הולד? הרי זה לכאורה משום שפסקת

לחומרא,

כדי להחמיר ולטמאות את כל הטהרות שנגעה בהם ביום הראשון, מספק, שמא יצא הולד כבר ביום הראשון.

והרי חומרא זו,

חומרא דאתי לידי קולא הוא!

חומרא המביאה לידי קולא היא, כי אמנם לענין לטמאות את הטהרות שעשתה ביום ראשון הוי חומרא, אך מאידך הוי קולא,

דקא מטהרת לה מראשון.

כי היות ומתחילה למנות את ימי הטומאה של יולדת מן היום הראשון, יוצא שביום החמישה עשר ללידה [ואחרי שתטבול], הרי היא כבר מתחילה את ימי הטוהר, וטהרות שתגע בהם יהיו טהורים. ואילו היתה מונה רק מן היום השני, היה יום זה עדיין בימי הטומאה, והיתה מטמאה את הטהרות. ואם כן יוצא, שהמנין שהיא מתחילה בו ביום הראשון הוא אמנם חומרא לענין הטהרות שנגעה בהם ביום הראשון, אך מאידך הוא קולא לענין היום החמש עשרה.

ולכן מבאר רבא דברי רבי אלעזר כך:

אלא, אמר רבא: לחוש

-

חוששת

מהיום הראשון שמא יצא הולד, ולכן טהרות שנגעה בהם ביום הראשון טמאים מספק. ואולם

למימנא, לא ממניא אלא משני.

למנות את מנין ימי הטומאה, היא לא מתחילה למנות אלא מהיום השני, כי שמא לא יצא רוב הולד אלא ביום השני, ואת ימי הטוהר היא מתחילה למנות בסוף מנין ימי הטומאה, כך שמספק היא אינה נטהרת עד יום השש עשרה מתחילת הלידה.

ומקשה הגמרא:

מאי קא משמע לן

, מה בא עולא בשם רבי אלעזר להשמיענו בדין זה שאמר שחוששת ליום הראשון? האם הוא בא להשמיענו

דאין מקצת שליא בלא ולד

, ולכן כיון שיצא מקצת השליא, ודאי שיצא אף חלק מן הולד, אלא שיש להסתפק אם יצא רובו או רק מקצתו, והולד נחשב כילוד רק ביציאת רובו. ומספק אנו חוששים שיצא רובו כבר ביום הראשון, ומטמאים טהרות שנגעה בו אז.

[אבל, אם יש מקצת שליא ללא ולד, לא היינו מחמירים ביום הראשון מספק, כיון שיש כאן שני ספיקות [ספק ספיקא]. הספק הראשון הוא, יתכן ולא יצא כלל הולד במקצת השליא שיצאה ביום הראשון, והספק השני הוא, אף אם יצא אז ולד, שמא לא יצא רובו].

אבל, כיון שאנו סוברים שודאי יצא חלק מהולד בשליא, הרי יש לנו לחוש שמא יצא רובו ביום הראשון, ונחשב כילוד.

אם זאת בא עולא להשמיענו, קשה, הרי

תנינא,

כבר שנינו דין זה במשנה [חולין עז א], דתנן:

שליא שיצתה מקצתה, אסורה באכילה.

שליא של בהמה ניתרת לאכילה בשחיטת האם אם לא יצאה השליא לפני השחיטה. ואם יצאה מקצתה לפני שחיטת האם, אסורה השליא כולה באכילה, והטעם, כי

סימן ולד באשה, סימן ולד בבהמה.

יציאת השליא מגוף האשה, היא סימן לכך שיש בתוכה ולד שנולד, בין באשה ובין בבהמה, כי אין שליא ללא ולד, ואף אם לא רואים את הולד בתוך השליא, אמרינן שהוא נימוח. לכן, באותו מקצת שליא שיצא, אנו חוששים שמא היה בתוכו רובו של עובר, וכיון שיצא רובו, נחשב העובר כילוד, שאינו ניתר עוד בשחיטת האם.

הרי נתבאר במשנה, שאין מקצת שליא ללא ולד, ואם כן קשה, מה בא להשמיענו עולא?