בבא קמא 119a — תלמוד אויף ייִדיש

מדאמר

בברייתא ש

בכל מקום

לוקחים מהם כמות של ארבעה וחמשה צאן ואפילו במדבר,

שמע מינה

כי מה שחילק רבי יהודה בין צאן ביתיות לצאן מדבריות,

אסיפא קאי,

על מה שתנא קמא אמר כי אין לוקחים מהם שתי צאן,

ולקולא

אמר רבי יהודה שלוקחים מהם שתי צאן אם הם ביתיות.

שמע מינה,

מברייתא זו לפשוט את הספק.

שנינו במשנה:

ולא

לוקחים

משומרי פירות

עצים ופירות.

ומביאה הגמרא מעשה:

רב, זבין שבישתא מאריסא

[קנה ענפי גפנים מאריס].

אמר ליה אביי: והא תנן

במשנתנו:

ולא

לוקחים

משומרי פירות

-

עצים ופירות!

אמר ליה

רב:

הני מילי,

דברים אלו נאמרו דווקא

בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי,

שאין לו בגוף הקרקע שום בעלות, שאת שכרו הוא נוטל במעות, ואין לו חלק בעצים.

אבל אריס, דאית ליה בגוויה,

שיש לו בשכרו חלק מן התוצרת,

אימא מדנפשיה קא מזבין,

אמור כי משלו הוא מוכר.

תנו רבנן: שומרי פירות, לוקחין מהן

פירות

כשהן יושבין ומוכרין, והסלין לפניהם, וטורטני

[מאזנים גדולים] מונחים

לפניהם,

ומוכרים פירות במשקל כדרך התגרים. כי היות והם מוכרים בפרהסיא, מסתבר שלא גנבום.

וכולן שאמרו

לקונה

הטמן

את מה שקנית -

אסור

ליקח מהם.

לוקחין מהן מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה,

שהוא מקום נסתר, ומסתבר שאינו רוצה שיראו אותו.

איתמר: גזלן

ידוע

, מאימת מותר לקנות הימנו?

רב אמר

: אסור לקנות מן הגזלן שום חפץ

עד שתהא רוב

ממונו של הגזלן

משלו

בלא גזילה, ואם רוב ממונו שלו מותר לקנות וליהנות ממנו, שהולכים אחר הרוב.

ושמואל אמר: אפילו

אם רק

מיעוט שלו,

קונים ממנו ותולים ואומרים כי דבר זה שנתן לו, משלו הוא.

אורי ליה

[הורה לו]

רב יהודה

הלכה למעשה

לאדא

[שם האיש]

דיילא

[השמש של החכמים]

כדברי האומר

: כי מותר לקנות מן הגזלן

אפילו

אם רק

מיעוט שלו.

ממון מסור

[מלשין, מוסר ממון חבירו לגוי] -

רב הונא ורב יהודה

נחלקו מה דין ממונו.

חד אמר: מותר לאבדו ביד, וחד אמר: אסור לאבדו ביד.

ומבארינן:

מאן דאמר מותר לאבדו ביד,

סובר כי

לא יהא ממונו חמור מגופו,

וכיון שמותר להורגו, מותר גם לאבד את ממונו.

ומאן דאמר אסור לאבדו,

סובר כי אמנם מותר להורגו, אבל אסור לאבד את ממונו, כי

דלמא הוה ליה זרעא מעליא,

שמא יש לו זרע כשר שיירשנו.

וכתיב

: [איוב כז יז]

"יכין רשע וצדיק ילבש".

מעשה:

רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל,

לרב חסדא היה אריס שהיה שוקל ונותן לרב חסדא את חלק בעל הבית, ושוקל ונוטל לעצמו את חלקו, שהיה מדקדק בחלוקת היבול, ולא ויתר מחלקו כלום. [פירוש אחר: שהאריס נטל מחצה מהיבול, ולא כדרך שאר האריסים שהיו נוטלים רק שליש].

סלקיה

רב חסדא מאריסותו.

קרא

רב חסדא

אנפשיה

את הפסוק: [משלי יג כב]

"וצפון לצדיק חיל חוטא".

שעושר החוטא צפון לצדיק. כך רב חסדא צדיק והאריס חוטא, ונצפן חילו לרב חסדא, שסלקו ונטל את חלקו.

כתוב [איוב כז ח]:

"כי מה תקות חנף כי יבצע

[יגזול],

כי ישל

[ישליך]

אלוה

[את]

נפשו

[מעליו]

".

שעל ידי הגזל מאבד הקב"ה ונוטל את נפש האדם.

רב הונא ורב חסדא

נחלקו בפירוש הפסוק.

חד אמר

: כי "נפשו" האמור בכתוב, נאמר על

נפשו דנגזל,

וחד אמר

: כי נאמר על

נפשו של גזלן.

ומבארינן:

מאן דאמר

כי נאמר על

נפשו של נגזל,

משום

דכתיב

: [משלי א יט]

"כן ארחות כל בוצע בצע את נפש

[הנגזל]

בעליו

[של הגזילה]

יקח".

שהגוזל ממונו של אדם כאילו גזל את נפשו.

מאן דאמר

כי נאמר על

נפשו של גזלן,

משום

דכתיב

: [משלי כב כב - כג]

"אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער

[להפסידו מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקים בשעריך],

כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".

שהשם יגזול את נפש הגזלן.

ומקשינן:

ואידך נמי

מאן דאמר זה הסובר כי נאמר על נפשו של גזלן,

הכתיב: "נפש בעליו יקח"!

אם כן יש גם ראיה שנאמר גם על נפש הנגזל, ומדוע פירש שנאמר על נפש הגזלן.

ומתרצינן:

מאי "בעליו"

האמור שם בכתוב? הכוונה

בעליו דהשתא,

גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון.

ואידך נמי

המאן דאמר השני שסובר כי נאמר על נפש הנגזל,

הכתיב: "וקבע את קובעיהם נפש"!

אם כן אפשר לפרש את הכתוב על נפש הגזלן, ומדוע פירשו על נפש הנגזל.

ומתרצינן: מאן דאמר זה סובר כי בלשון

מה טעם קאמר

הכתוב, שכוונת הכתוב

מה טעם "וקבע את קובעיהם"? משום דקבעי נפש

, משום שקובעים וגוזלים את נפש הנגזל.

אמר רב יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה

-

כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

ואומר

: [ירמיהו ה יז]

"ואכל קצירך ולחמך

יאכלו

בניך ובנותיך".

שכאשר אוכל את הקציר הרי זה כאילו הורג נפשות הילדים, לפי שאין לנגזל שוב במה לפרנסם.

ואומר

: [יואל ד יט]

"מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם",

שעל ידי הגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי.

ואומר

: [שמואל ב' כא א]

"אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים",

שהמית את כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים, שהגבעונים היו משמשים למזבח חוטבי עצים ושואבי מים, ומעלה הכתוב כאילו המית את הגבעונים.

ומבארינן:

מאי ואומר,

מדוע היו צריכים להביא ראיות מפסוקים נוספים?

כי

וכי תימא,

אם תאמר, כי מן הפסוק הראשון "את נפש בעליו יקח" אנו למדים רק שנחשב כאילו נוטל את

נפש דידיה

של הנגזל,

אבל נפש בניו ובנותיו לא

נחשב כאילו נטל. לזה

תא שמע

הפסוק:

"בשר בניו ובנותיו"

וכי תימא,

אם תאמר, כי מפסוקים אלו לומדים כי

הני מילי

שנחשב נוטל את הנפש רק

היכא דלא יהיב דמי

עבור הגזילה,

אבל היכא דיהיב דמי,

אבל היכן שחומס ומשלם

לא

נחשב נוטל את הנפש. לזה

תא שמע

את הפסוק:

"מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם".

וכי תימא,

אם תאמר, כי מפסוקים אלו לומדים כי

הני מילי

שנחשב נוטל את הנפש רק

היכא דקעביד בידים,

שגוזל בידים,

אבל

הגוזל על ידי

גרמא לא

נחשב נוטל את הנפש. לזה

תא שמע

את הפסוק:

"אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים",

וכתוב זה צריך ביאור

וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים?

אלא מתוך שהרג

את

נוב עיר הכהנים שהיו

הגבעונים

מספיקין להן מים ומזון,

ועל ידי כך קיפח את פרנסתם,

מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

שנינו במשנה:

אבל לוקחין מן הנשים

כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון.

תנו רבנן

בברייתא:

לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא

לוקחים מהן

יינות ושמנים וסלתות,

כי דרך האיש למוכרן, ואינו עושה את אשתו שליח לכך, ויש לחשוש שמא גנבתו מבעלה.

ולא

קונים כלל

מן העבדים, ולא מן התינוקות.

אבא שאול אומר: מוכרת אשה ב

סכום של

ארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה

[צעיף]

לראשה,

שבעלה מרשה לה לעבוד מעט ולמכור מעט כדי לקנות לעצמה בגדים נוספים.

וכולן שאמרו

לקונה

להטמין

ולהסתיר את מה שקנה -

אסור

לקנות מהם.

גבאי צדקה, לוקחין מהן

מנשים ועבדים ותינוקות רק

דבר מועט,

אבל לא דבר מרובה.

כי דבר מרובה חזקתו שהוא גזול או שגנוב משל אחרים.

והבדדין

בעלי בית הבד שמוכרים שמן,

לוקחין מהן

מנשותיהן

זתים במידה ושמן במידה,

כלומר דרך מכירה בפרהסיא, וכמות מרובה שאינה יכולה לגנוב כל כך הרבה ולעשותו בצינעה בלא שבעלה ידע.

אבל לא

קונים מהן

זיתים במועט ושמן במועט,

שחוששים שגנבתו, כי כמות קטנה יכולה לעשות בצינעא בלא שירגיש בעלה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים

(במועד)

[

במועט

]

בגליל העליון,

כיון שהשמן יקר שם, והבעל מקפיד על דבר מועט, ומסתבר שמוכרת ברשות הבעל,

שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת.

רבינא

היה גבאי צדקה,

איקלע

הזדמן

לבי מחוזא, אתו

באו

נשי דבי מחוזא רמו קמיה

זרקו לפניו

כבלי ושירי

שרשרות זהב וצמידים לצדקה,

קביל מינייהו.

אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה!

אמר ליה

רבינא:

הני

אלו שרשרות הזהב והצמידים,

לבני מחוזא דבר מועט נינהו,

שעשירים הם.

מתניתין:

מוכין

נימין היוצאין מן הצמר,

שהכובס

מוציא

בשעת כביסתו וליבונו -

הרי אלו שלו,

של הכובס מן הדין, שאין בעל הצמר מקפיד עליהן, ואפילו אם מקפיד אינו נחשב קפידה, שבטלה דעתו אצל כל אדם.

ושהסורק מוציא,

אבל הנימין שהסורק מוציא בשעת סריקת הצמר -

הרי אלו של בעל הבית,

כיון שהסורק מוציא כמות חשובה, ובעל הצמר אינו מוחל על זה.

כובס נוטל ג' חוטין

הארוגים בשפת הבגד,

והן שלו

של הכובס, שדרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטים ממין אחר בסוף הבגד, ודרך הכובס ליטלן כדי להשוות את הבגד ולייפותו.

אבל אם הוציא הכובס

יתר מכן,

יותר מג' חוטים -

הרי אלו

החוטין

של בעל הבית,

כיון שאין הדרך ליטלם מהבגד.

אבל

אם היה

החוט בשפת הבגד

שחור על גבי

בגד

הלבן

-

נוטל

הכובס

את הכל

כל החוטים השחורים אפילו אם הם יותר מג' חוטים,

והן שלו,

לפי שהשחור מכער את הלבן.

החייט ששייר

בסוף עבודתו

את החוט

ממה שהביא לו בעל הבית, והיה ארוך

כדי לתפור בו, ומטלית שהיא ג' על ג',

ששייר מן האריג שנתן לו בעל הבית חתיכה בשיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות -

הרי אלו של בעל הבית.

מה שהחרש

[שהנגר]

מוציא במעצד

[מכשיר לחיתוך], הקיסמים הקטנים שהנגר מוציא בשעה שהוא מחליק את הקרשים במעצד,

הרי אלו שלו,

של הנגר, לפי שהמעצד מוציא קיסמים דקין.

אבל

ובכשיל,

הקיסמים שהנגר מוציא בכשיל, שהוא כעין קרדום - הרי הם

של בעל הבית,

לפי שהכשיל מוציא קיסמים גסים, ובעל הבית מקפיד עליהם.

וכל זה אם קיבל את העבודה מבעל הבית בקבלנות, לבנות בדמים קצובים.

אבל

ואם

הנגר

היה עושה אצל בעל הבית,

שהיה שכיר יום -

אף הנסרים

הזעירים הנושרים בשעת הנסירה,

של בעל הבית.

גמרא:

תנו רבנן

בברייתא:

לוקחין מוכין מן הכובס,

ואפילו אם לקחם מבגדים שכיבס לאחרים,

מפני שהן שלו,

כמבואר במשנה.

הכובס נוטל שני חוטין העליונים

מן הבגד

והן שלו.