בבא קמא 110a — תלמוד אויף ייִדיש

ואם היה

הכהן בעל הקרבן

זקן או חולה

שהוא ראוי להקריב אלא שאין לו כח,

נותנה לכל כהן שירצה

שיקריב עבורו בשליחותו הואיל והוא עצמו ראוי לעבודה אלא שאינו יכול,

ועבודתה ועורה

שייך

לאנשי

ה

משמר

שבאותה שעה לפי שאינו יכול לאכול כדלקמן.

והוינן בה:

האי זקן או חולה, היכי דמי? אי

דנים אותו ככהן

דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה

שהרי הוא ראוי לעבוד,

ואי דלא מצי עביד עבודה, שליח

להקרבה

היכי משוי

, ומדוע לא אמרינן שיקריב על ידי כהני אותו משמר.

אמר רב פפא

: הכא במאי עסקינן, בכהן

שיכול לעשות

להקריב ולאכול רק

על ידי הדחק

,

עבודה דכי עביד ליה על ידי הדחק עבודה היא ו

לפיכך מחשיבים אותו כמי שראוי לעבודה, ומשום כך

משוי שליח

לעבודה, אבל

אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא, ואכילה גסה לאו כלום הוא

, שאינה נקראת אכילה ואינו יכול לעשות שליח לאכילה ו

משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר.

אמר רב ששת: אם היה

באותו משמר

כהן טמא, ב

זמן שעליו להקריב

קרבן צבור, נותנה לכל מי שירצה

שיקריבנה בשליחותו, דכיוון שקרבן ציבור דוחה את הטומאה נחשב אותו כהן כראוי להקריב ולפיכך יכול לעשות שליח להקרבה,

ו

אילו

עבודתה

בשרה

ועורה לאנשי משמר,

והוינן בה:

היכי דמי, אי דאיכא

באותו משמר גם כהנים

טהורים, טמאים מי מצו עבדי

, ואותו כהן טמא אינו יכול לשלוח שליח שהרי הוא עצמו פסול להקרבה כיוון שיש כהנים אחרים הראויים להקרבה, ולא הותרה טומאה בקרבן ציבור אלא בזמן שאין טהורים,

ואי

מדובר באופן

דליכא טהורים

באותו משמר, הכיצד אמרינן

עבודתה ועורה

לאנשי משמר, הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי

,

אמר רבא: אימא

בשרה ועורה ינתנו

ל

כהנים

בעלי מומין טהורין שבאותו משמר.

אמר רב אשי: אם היה כהן גדול אונן

ויש לו קרבן עצמו להקריבו,

נותנה לכל כהן שירצה

משום שהוא עצמו ראוי לעבודה כשהוא אונן,

ועבודתה ועורה לאנשי משמר.

ותמהינן,

מאי קא משמע לן

, הא

תנינא כהן גדול מקריב

כשהוא

אונן, ואינו אוכל

את הבשר והעור,

ואינו חולק לאכול לערב

משום שהוא עדיין אונן מדרבנן.

ומתרצינן,

סלקא דעתך אמינא, כי חס רחמנא עליה דכהן גדול

שיכול

לקרובי

, דווקא כשרוצה

הוא

עצמו להקריב הותר לו,

אבל לשווי שליח לא מצי משוי, קא משמע לן

שיכול לעשות שליח שיקריב עבורו:

מתניתין:

הגוזל את הגר ו

כשתבעו בבית דין

נשבע לו

שלא גזלו,

ו

אחר כך

מת

הגר, וחזר הגזלן והודה שגזלו

הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים

העובדים באותה שעה בבית המקדש ונקראים אנשי משמר,

ו

קרבן

אשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו

. ודרשינן לעיל קנאו השם ונתנו לכהנים שבאותו משמר.

הגוזל את הגר ונשבע לו לשקר ומת הגר וחזר הגזלן והודה על גזלתו ועל שנשבע לשקר, ו

היה מעלה,

היה בדרכו להעלות לירושלים

את הכסף,

הקרן והחומש לכהנים,

ואת האשם

למזבח,

ו

בעודו בדרך

מת

,

הכסף ינתן לבניו

ולא לכהנים, משום שהקרן בא לכפרה ולא כתשלום החוב וכשמת אין צורך לכפר עליו.

והאשם ירעה עד שיסתאב,

יתקלקל מלהיות ראוי לקרבן,

וימכר, ויפלו דמיו ל

קרבנות

נדבה

שמקריבים בזמן שאין קרבנות אחרים להקריבם, ונקראים קיץ המזבח.

אם כבר

נתן

אותו שגזל מהגר את

הכסף לאנשי משמר, ו

אחר כך

מת

קודם שהקריבו עבורו את האשם, אף על פי שלא נתכפר

אין היורשין יכולין להוציא מידם

של הכוהנים שבאותו משמר.

שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה

, כיוון שנכנס הכסף לרשות הכהן שוב אי אפשר להוציא מידו.

עשרים וארבעה משמרות כהנים היו בבית המקדש, כל משמר משמש שבוע אחד, ומשמר שבזמן עבודתו הובא גזל הגר לבית המקדש זכה בכסף, ואם נתן הגזלן את הכסף בזמן משמרת זו למשמרת אחרת שעדיין לא הגיע זמנה, מבואר בגמרא שקונסים את המשמרת שקיבלה את הכסף שלא בזמן עבודתה ועליה למוסרה למשמרת המשמשת באותה שעה.

נתן

הגזלן את

הכסף ל

בני משמרת

יהויריב

שהיא משמרת ראשונה בזמן עבודתם,

ו

המתין עד שהסתיימה משמרת יהויריב,

ו

אחר כך הביא את קרבן ה

אשם ל

משמרת

ידעיה

שאחריה,

יצא

ונתכפר, ואין קפידא בכך שאינו נותן את הקרן וחומש לאותו משמר שהקריב את האשם ובלבד שיקדים את הממון לקרבן.

אבל אם הקדים והביא את ה

אשם ליהויריב

בראשונה,

ו

לאחר מיכן הביא את ה

כסף ל

משמרת

ידעיה, אם קיים האשם

ועדיין לא נקרב על ידי משמרת יהויריב

יקריבוהו בני

משמרת

ידעיה

, שיש לקנוס את בני יהויריב על שקיבלו אשם קודם שהובא הקרן והחומש.

ואם לא

קיים האשם שכבר הקריבו משמרת יהויריב,

יחזיר,

יחזור הגזלן

ויביא אשם אחר

ויקריבוהו בני ידעיה, לפי

שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא

.

נתן את הקרן

לכהנים

ולא נתן את החומש, אין החומש מעכב

את הקרבת האשם, ובלבד שאחר כך ישלם את החומש:

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר בפסוק: האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים, ומפרשינן, ה

אשם זה

ה

קרן, המושב זה חומש

, את שניהם קנה השם ונתנם לכהן.

והוינן בה:

או

שמא

אינו

כדאמרת,

אלא

הכוונה בהא דכתיב

אשם זה איל

האשם, והא דכתיב המושב זה הקרן,

ולמאי נפקא מינה, לאפוקי מדרבא,

דאמר רבא גזל הגר שהחזירו

לכהנים

בלילה לא יצא

, וכן אם

החזירו

ל

חצאין

בתשלומים

לא יצא, מאי טעמא

, גזל הגר

אשם קרייה רחמנא

דכתיב האשם המושב וגו' ודרשינן האשם זה הקרן, וכשם שאין אשם קרב בלילה ואינו בא לחצאין אף גזל הגר אי אפשר להחזירו בלילה ואינו בא לחצאין,

ולכך מיבעיא לן שמא הכתוב האשם המושב לה' פירושו הוא: האשם זה איל האשם, המושב זה הקרן, ואם כן לא נקיש את דין החזרת הגזל לאשם כדאמר רבא, שהרי הקרן נלמד מהמילה המושב ולא מהאשם,

ודחינן: על כרחך שהאשם אינו עוסק באיל האשם אלא בקרן, משום שבסיום הפסוק

כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים

, מבואר דין הקרבת איל האשם ועל כרחך

הוי אומר

בפירוש המילה ה

אשם זה קרן

.

תניא אידך, אשם זה קרן המושב זה חומש

,

והוינן בה:

או

שמא

אינו

כדבריך

אלא

פירוש ה

אשם זה חומש

, והמושב היינו קרן,

ו

למאי נפקא מינה, לאפוקי מ

האמור ב

מתניתין, דתנן, נתן לו

לכהן

את הקרן ולא

נתן לו את החומש, אין החומש מעכב

מלהקריב את הקרבן,

ומשום הכי מיבעיא לן שמא האשם זה חומש, וכיוון שקראה התורה לחומש אשם נמצא ש

אדרבה חומש מעכב

מלהקריב כל עוד לא יתננו לכהנים, אבל קרן אינו מעכב,

ודחינן לא יתכן לומר שהקרן נלמד מהמילה המושב, משום ש

כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו

יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, מבואר שעל כרחך

הוי אומר

שפירוש המילה

אשם זה קרן

, שכך משמע מהאמור אשמו בראשו דהיינו התשלום הראשון שעליו מוסיפים את החומש.

תניא אידך: אשם זה קרן המושב זה חומש, ובגזל הגר

שנשבע לו הגזלן ומת הגר וחזר והודה שגזל

הכתוב מדבר

,

והוינן בה:

או

שמא

אינו

כדבריך,

אלא

פירוש הכתוב

המושב זה כפל, ובגניבת הגר הכתוב מדבר

שאם גנב את הגר וכפר ונשבע ומת הגר ואחר כך הודה על גניבתו משלם כפל וחומש ואשם לכהנים, אבל הגוזל את הגר והודה לאחר שמת, שמא אינו חייב לשלם קרן וחומש לכהנים,

ודחינן:

כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי

משמע ד

בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר

דהיינו קרן לבד שהוא נקרא ראש ועיקר התשלום, אבל הכפל אינו קרוי ראש שאינו אלא תוספת קנס.

גופא, אמר רבא: גזל הגר שהחזירו

לכהנים

בלילה לא יצא

, וכן אם

החזירו חצאין

בתשלומים

לא יצא, מאי טעמא אשם קרייה רחמנא

, והוקש תשלום הקרן לקרבן אשם כשם שאין מקריבים בלילה וכן אין מקריבים לחצאים אף אין משלמים לכהנים את הקרן בלילה ולא משלמים אותו בכמה תשלומים אלא בבת אחת.

ואמר רבא: גזל הגר ש

רוצה הגזלן לשלם קרן וחומש לכהנים של אותו משמר, אם

אין בו שווה פרוטה לכל כהן וכהן

שבאותו משמר

לא יצא ידי חובתו

ולא נתכפר לו,

מאי טעמא, דכתיב האשם המושב

לה' לכהן ודרשינן

עד שיהא השבה לכל כהן וכהן.