בבא בתרא 98a — תלמוד אויף ייִדיש

ואם אמר לו

המוכר:

יין

מבושם

אני מוכר לך,

יין משובח שרגיל להתקיים זמן רב,

חייב להעמיד לו עד עצרת,

שיתקיים עד חג השבועות. שמאז ואילך היין מתקלקל מהחום ואפילו הוא מבושם.

וישן,

אם אמר לו המוכר: יין ישן אני מוכר לך, חייב לתת לו יין

משל אשתקד

משנה שעברה.

ומיושן,

אם אמר לו: יין מיושן אני מוכר לך, חייב לתת לו יין

משל שלש שנים

היינו משנה שלפני אשתקד, שנמצאו שלש שנים יחד עם השנה שעומדים בה.

גמרא:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו

ברישא של המשנה שהמוכר אינו חייב באחריות יינו

אלא בקנקנים דלוקח,

שהלוקח העביר את היין לקנקנים שלו, ושם החמיץ, שאז יתכן שהקנקנים שלו גרמו להחמיץ, ולכן אין המוכר חייב באחריותו. אבל אם היין נשאר

בקנקנים דמוכר, אמר ליה

הלוקח למוכר:

הא חמרך והא קנקנך!

שאפילו לאחר זמן רב יכול הלוקח לטעון למוכר שודאי בגלל הקנקנים שלך החמיץ היין, והמקח בטל.

והוינן בה:

וכי קנקנים דמוכר, מאי הוי!?

למה יפסיד המוכר?

לימא ליה

יאמר המוכר ללוקח:

לא איבעי לך לשהויי.

לא היית צריך להשאיר את היין כל כך הרבה זמן עד שיחמיץ!

ומתרצינן:

לא צריכא,

המשנה מדברת, בכגון

דאמר ליה

הלוקח למוכר, שהוא צריך את היין

למקפה,

להשתמש ממנו מעט מעט להטעים את המאכל, ולהכניס אותו לתוך התבשיל.

והוינן בה:

ומאי דוחקיה דרבי יוסי ברבי חנינא,

מה ההכרח שלו

לאוקמא למתניתין,

להעמיד את המשנה דוקא

בקנקנים דלוקח, ודאמר ליה

הלוקח

למקפה

.

לוקמא,

יעמיד את המשנה אפילו

בקנקנים דמוכר, ודלא אמר ליה למקפה.

שאז אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו, משום שלא היה ללוקח להשהות את היין עד שיחמיץ!?

ומתרצינן:

אמר רבא: מתניתין קשיתיה,

משום שהיה קשה לו הסיפא של המשנה,

דקתני

"

אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות

".

אמאי

הוי מקח טעות?

לימא ליה

המוכר ללוקח: אמנם היין שלי דרכו להחמיץ במשך הזמן, אך

לא איבעי לך לשהויי.

לא היית צריך לחכות עם היין עד שיחמיץ.

אלא, לאו, שמע מינה,

שהמשנה מדברת

דאמר ליה

הלוקח

למקפה

. ולכן אם ידוע שיינו של המוכר מחמיץ, הוא חייב באחריותו, שהרי הלוקח אמר לו בפירוש שהוא רוצה להשהותו. ואם כן, גם הרישא מדברת כשאמר לו למקפה. ולכן היה צריך רבי יוסי ברבי חנינא להעמיד את הרישא דוקא בקנקנים של הלוקח, שאז יתכן שהקנקנים שלו גרמו ליין להחמיץ.

ופליגא דרב חייא בר יוסף.

רבי יוסי ברבי חנינא חולק עם רב חייא בר יוסף, שהוא סובר שהמשנה מדברת אפילו בקנקנים של המוכר, ובכל זאת המוכר אינו חייב באחריותו.

דאמר רב חייא בר יוסף: חמרא, מזלא דמריה גרים.

מזלו של בעל היין הוא הגורם שהיין יחמיץ. ולכן אין הלוקח יכול לטעון למוכר שהקנקנים שלך גרמו להחמיץ, אלא שהמזל שלו, שהוא בעל היין, גרם להחמיץ.

שנאמר

[חבקוק ב ה] "

ואף כי היין בוגד

[כלומר למה היין בוגד באדם ומחמיץ? משום]

גבר יהיר

". בגלל גאותו של האדם, שמרמה את האנשים ומתגאה בדברים שאין לו, לכן היין בוגד בו, שהוא מדה כנגד מדה, שאנשים סבורים שהוא יין ולבסוף הוא חומץ.

אמר רב מרי: האי מאן דיהיר,

מי שמתגאה,

אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל.

אפילו אשתו מבזה אותו.

שנאמר

[שם] "

גבר יהיר ולא ינוה

".

מאי

"

ולא ינוה

"? שאפילו

בנוה שלו,

בביתו, הוא אינו מקובל.

אמר רב יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם

שלובש בגד שמיוחד לתלמידי חכמים,

ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא

.

דכתיב הכא

"גבר יהיר

ולא ינוה

".

וכתיב התם

"

אל נוה קדשך

". משמע שלא יבוא בנוה של הקדוש ברוך הוא.

אמר רבא: האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה,

המוסר חבית יין לחנוני כדי שימכור אותה בחנותו בשליחותו, והחבית נשארת בבעלותו של בעל הבית, ורק לאחר שימכור אותה החנוני יקבל בעל הבית את הכסף, והחנוני יקבל את שכר טרחתו

ותקיף אפלגא או אתילתא,

והחמיצה החבית כשהגיעה לחציה או לשליש,

דינא הוא, דמקבל לה מיניה.

על הבעל הבית לשאת בהפסד, כי לא שייך לומר כאן שמזלו של החנוני גרם לכך, שהרי אין לו חלק בה אלא כולה של בעל הבית. וגם הקנקנים הם שלו, ואי אפשר לומר שהקנקנים של החנוני גרמו להחמיץ.

ולא אמרן: אלא דלא שני בברזא.

כל זה אמור רק כשהחנוני לא פתח ברז חדש בחבית, שאם כן, יתכן שהוא גרם בכך שהיין יחמיץ.

ולא אמרן: אלא דלא מטא יומא דשוקא.

רק אם עדיין לא הגיע יום השוק. שאם כן, היה צריך למכור את החבית, וכיון שנתעצל ולא מכרה, הוא חייב לשאת בהפסד.

הנוהג הוא, שאדם מקבל מחבירו סחורה, וקובעים ביניהם את שויה לפי השער העכשוי כאן, והמקבל עוסק במכירתה, והרוחים מתחלקים ביניהם בשוה.

הסחורה היא בבעלות שניהם, וכל ההפסדים כתוצאה מגניבה ואבידה, או מירידת ערכה של הסחורה, חלים על שניהם בשוה.

אמר רבא: האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליב לפרוותא דוול שפט.

מי שקיבל מבעל הבית יין למכור, והתנה עמו בעל הבית שאפילו אם היין יתייקר לא ימכרנו כאן, אלא יביא אותו למדינה פלונית, ששם מוכרים יין ביוקר, ושם ימכור אותו,

ואדמטי התם, זל.

ועד שהביאו לשם הוזל היין בכל מקום, וירד מהערך שהיה בשעה שקיבל את היין.

דינא הוא, דמקבל ליה.

בעל הבית חייב לשאת בכל ההפסד של ירידת הערך של היין. כי מאחר שהוא לא הרשה לו למכור את היין כאן, והמקבל לא היה יכול ליהנות מהריוח במקרה של התייקרות, לכן הוא אינו צריך לשאת גם בנזק של ההוזלה. [למרות שהיא בבעלות שניהם לגבי הפסדים אחרים, כגון גניבה ואבידה].

איבעיא להו: הוה חלא,

אם החמיץ היין לפני שהמקבל הביא את היין לאותה מדינה,

מאי?

האם גם אז צריך הבעל הבית לשאת בכל הנזק או לא?

אמר ליה רב הלל לרב אשי: כי הואן בי רב כהנא,

כשהיינו אצל רב כהנא,

אמר לן: חלא לא!

את הפסד ההחמצה לא מקבל עליו בעל הבית בלבד אלא שניהם ביחד, וכדעת רב חייא בר יוסף, שמזלו של בעל היין גורם להחמיץ, וכאן שניהם בעלי היין.

ודלא כרבי יוסי ברבי חנינא.

שלדעתו רק בעל הבית צריך לשאת בנזק ההחמצה, שהרי הוא סובר שאפילו במוכר לגמרי צריך המוכר לשאת בהפסד של ההחמצה באופן שהקנקנים היו שלו, ובתנאי שהלוקח אמר לו שהוא צריך את היין למקפה. וכל שכן כאן, שאינה מכירה גמורה, והרי נשלמו כל התנאים: הקנקנים הם של המוכר, וגם המקבל אינו יכול למכור את היין מיד, אלא הוא חייב להמתין עד מדינה פלונית במצוות בעל הבית. והרי זה כאילו אמר לו למקפה.

ואיכא דאמרי: אפילו חלא נמי,

אפילו את הפסד ההחמצה, גם כן

מקבל

עליו בעל הבית בלבד.

כמאן?

כרבי יוסי ברבי חנינא.

שאין הדבר תלוי במזל אלא במי שגורם להחמצה, וכאן המוכר גרם על ידי קנקניו.

שנינו במשנה: המוכר יין לחבירו ואמר לו: יין

ישן

אני מוכר לך, חייב ליתן לו יין

משל אשתקד

. ואם אמר לו: יין מיושן אני מוכר לך, חייב ליתן לו משל שלש שנים.