בבא בתרא 92b — תלמוד אויף ייִדיש

אי דליכא לאישתלומי מיניה,

שבידי המוכר כבר לא נמצא הכסף שקיבל מהקונה [וגם אין לו כסף אחר לשלם לקונה], יקשה, מדוע אמר רב שהוא מקח טעות והקונה מחזיר את השור למוכר, והמוכר מחזיר לו את כספו? הרי כיון שלמוכר אין כסף לשלם לו,

ליעכב תורא בזוזיה!

יקח הקונה את השור עצמו במקום הכסף שהמוכר חייב לו, שהרי השור שוה בדיוק את המחיר שהוא שילם עבורו?

ד

הא

אמרי אינשי: מן מרי רשותיך,

מבעל חובך שאתה נושה בו, אל תחכה עד שיהיו בידו מעות לפרוע לך חובו, אלא אפילו

פארי,

סובין,

אפרע,

קבל ממנו את הסובין בשיווי החוב, כתשלום. ואם כן, גם כאן, אפילו אם תאמר שמקח טעות הוא, הרי המוכר אינו אלא בעל חוב לקונה, ולמה לא יוכל להשתמש הקונה לקחת לעצמו את השור שלו כאמצעי תשלום.

ומתרצינן:

לא צריכ

א, כאן מדובר, באופן

דאיכא לאישתלומי מיניה,

שיש למוכר כסף לשלם לקונה, שאז הוא אינו יכול לתת לו את השור במקום הכסף שהוא חייב לו.

ובזה נחלקו רב ושמואל:

רב אמר: הרי זה מקח טעות,

כי לדעת רב, אפילו לגבי ממון,

בתר רובא אזלינן,

הולכים לפי הרוב,

ו

הרי

רובא לרדיא זבני.

רוב האנשים קונים את השוורים לחרישה. ולכן, כאשר נמצא שהשור הוא נגחן, הרי זה מקח טעות. והלוקח מחזיר את השור, והמוכר מחוייב להחזיר לו את הכסף.

ושמואל, אמר לך: כי אזלינן בתר רובא,

אימתי אנו הולכים לפי הרוב, רק

באיסורא,

אבל

בממונא, לא.

שהרוב אינו קובע בדיני ממונות. ומאחר שיש מיעוט אנשים הקונים שוורים לשחיטה, הרי זה כאילו ספק השקול. ובכל ספק בדיני ממונות, המוציא מחברו, עליו הראיה. הלכך, אין הקונה יכול להוציא מהמוכר את כספו, אלא המקח קיים, והשור נשאר בידי הקונה, והכסף נשאר ביד המוכר.

(סימן: אשה, ועבד, שור, שורין, ופירות

) [אלו הם סימני הקיצור לענינים שמהם דנה הגמרא להוכיח כאחד מהצדדים במחלוקת רב ושמואל].

מיתיבי

קושיה לרב, הסובר שהולכים בממון אחר הרוב, ממה ששנינו במסכת כתובות [טו ב]: דתנן:

האשה שהתאלמנה

או ש

נתגרשה,

ובאה לתבוע את כתובתה מבעלה או מיורשיו, ושטר הכתובה אבד לה, ואין יודעים כמה היה כתוב בה.

והיא אומרת: בתולה נישאתי,

והרי כתובתי מאתיים זוז,

והוא אומר: לא כי,

לא כך הוא,

אלא אלמנה

נשאתיך,

וכתובתך היא רק מאה זוז. [וכמו כן אם נתאלמנה, היורשים אומרים: אבינו נשא אותך אלמנה ולא בתולה].

אם יש עדים שיצאה

האשה מבית אביה בשעת הנישואין

בהינומא,

בצעיף על ראשה, כשהוא משורבב על עיניה,

וראשה פרוע,

שער ראשה מוטל על כתיפה, כדרך שהיו נוהגים להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה, הרי תשלום

כתובתה

הוא

מאתיים

זוז, כדין כתובת אשה הנישאת בתולה.

ומוכיחה הגמרא:

טעמא דאיכא עדים,

רק אז היא נוטלת מאתיים בכתובתה,

הא

אם

ליכא עדים, לא.

אין היא נאמנת, אלא נוטלת רק מאה זוז, כמי שנישאת אלמנה.

ואמאי?

לימא הלך אחר רוב הנשים, ורוב נשים

שבעולם

בתולות נישאות

, וגם בלי עדים תטול מאתיים בכתובתה מכח

הרוב?

ומוכח מכאן שאין הולכים בממון אחר הרוב, אלא משאירים את הממון ביד המוחזק כל עוד שאין הוכחה ברורה להוציא ממנו. וקשיא לרב!

ומתרצינן:

אמר רבינא

: שם, בכתובה, הדין הוא שונה,

משום דאיכא למימר,

יש לנו לומר כך: אכן

רוב נשים בתולות נישאות, ו

רק

מיעוט

מהנשים נישאות

אלמנות.

אך מאידך,

וכל הנישאת בתולה, יש לה קול.

הרבה אנשים זוכרים אם היא יצאה בהינומא או לא.

וזו, הואיל ואין לה קול

שיצאה בהינומא,

איתרע לה רובא.

בטל בכך הרוב של "רוב נשים, בתולות נישאות", ולכן היא אינה נאמנת לומר שנישאה בתולה.

ומקשינן:

אי,

אם כדבריך, ש

כל הנישאות בתולות יש להן קול,

אם כן,

כי איכא עדים

שיצאה בהינומא

מאי הוי!?

והרי אפילו מעידים עדים שאשה זו יצאה בהינומא, הרי כיון שלא יצא עליה קול שיצאה בהינומא, לא נאמין להם, שהרי

מדלית לה קול,

כיון שאין לאשה זו קול שיצאה בהינומא, בהכרח שהעדים הללו,

סהדי שקרי נינהו,

עדי שקר הם, כי אילו אכן היא היתה בתולה, היו הרבה זוכרים שיצאה בהינומא, שהרי אמרת כל אשה הנישאת בתולה, יש לה קול!?

ומשנינן:

אלא,

לא כך אמר רבינא, שכל הנישאת בתולה יש לה קול. אלא רק

רוב הנישאות בתולות, יש להן קול. וזו, הואיל ואין לה קול, איתרע לה רובא,

שהרוב של "הנישאות בתולות יש להן קול" סותר ומחליש את הרוב של "רוב נשים, בתולות נישאות", והרי הדבר שקול, אם היא נישאה בתולה או אלמנה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל אם יבואו עדים, נאמינם שהיתה בתולה, כיון שיש מיעוט של בתולות שאין להן קול, ומן הסתם זו היא מן המיעוט.

תא שמע

ראיה נגד שמואל, מהא דתניא [קידושין יא]:

המוכר עבד לחברו, ונמצא

שהעבד הוא

גנב או קוביוסטוס,

גונב נפשות,

הגיעו

לקונה. כלומר, הרי הוא שלו, ואין המקח בטל בשל כך, מפני שסתם עבדים, גנבים הם, והקונה עבד, יודע שמן הסתם הוא גנב.

אבל אם נמצא העבד שהוא

לסטים מזויין,

ודבר זה אינו שכיח בעבדים, והקונה לא קנהו על דעת כן,

או

שהיה העבד הזה "

מוכתב למלכות",

שחטא למלכות עד שציוה המלך להרוג אותו כל מוצאו,

אומר לו

הקונה למוכר:

הרי שלך לפניך.

שזה, מקח טעות הוא.