בבא בתרא 8a — תלמוד אויף ייִדיש

'

ושדי כמגדלות

'

אלו תלמידי חכמים,

המניקים אנשים אחרים, כמו היניקה מהשדיים. ומפסוק זה נלמד שתלמידי חכמים אינם צריכים חומה.

ותמהה הגמרא:

וריש לקיש,

מדוע הוא לא למד מפסוק זה שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה!?

ומתרצת הגמרא: ריש לקיש

סבר לה

פירוש אחר בפסוק,

כדדרש רבא

:

'

אני חומה

',

זו כנסת ישראל,

הגודרים עצמם כחומה מלהטמע בין הגויים.

'

ושדי כמגדלות

',

אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות

.

רב נחמן בר רב חסדא, רמא כרגא,

הטיל מס גולגולת גם

ארבנן

.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא, ואדנביאי, ואדכתובי.

על מה שנאמר בתורה ובנביאים ובכתובים.

ומפרשת הגמרא את הפסוקים שמהם יש ללמוד כי תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.

אדאורייתא, דכתיב

בפרשת וזאת הברכה, '

אף חובב עמים כל קדושיו בידך

', ומפרשת הגמרא את הפסוק:

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אפילו בשעה שאתה

כביכול

מחבב

מראה חיבה ל

עמים,

ומשליט אותם על עם ישראל, גם אז,

כל קדושיו

של עם ישראל, אלו התלמידי חכמים, הם

יהיו בידך,

ואתה תשמרם. ומכאן, שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה!

עתה מפרשת הגמרא את המשך הפסוק -

'והם תוכו לרגלך'

תני רב יוסף, אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה

. ומטרתם היא כמו שמבואר בהמשך הפסוק, '

ישא מדברותיך

',

לישא וליתן בדבורותיו של מקום

.

ועתה מפרשת הגמרא היכן מבואר בדברי הנביאים שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.

אדנביאי

-

דכתיב

[הושע ח]: '

גם כי יִתנוּ בגוים, עתה אקבצם, וַיָחֵלוּ מעט מִמַשָא מלך

ושרים

'. ומפרשת הגמרא את הפסוק -

אמר עולא, פסוק זה בלשון ארמית נאמר

, והמילה 'יתנו' הכתובה בפסוק, היא מלשון למידה , וכך מתפרש הפסוק -

'גם כי יתנו' -

אי תנו כולהו,

אם כל עם ישראל ילמדו תורה, אזי

עתה אקבצם.

בקרוב אני אגאל אותם.

ואם

רק

מעט מהם

ילמדו תורה, אותם מעט

יָחֵלוּ,

יהיו בטלים

ממשא

מעול המיסים שמטילים ה

מלך ו

ה

שרים

.

עתה מפרשת הגמרא היכן מבואר בכתובים שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.

אדכתובי

-

דכתיב

בעזרא, שדריוש ציוה את מושל עבר הנהר, על הכהנים והלויים והמשוררים והשוערים, וכן על הנתינים שהיו חוטבי העצים ושואבי המים למזבח וכל עובדי בית המקדש , '

מִנְדָה בְלוֹ וַהַלָך, לָא שַליט למִרמָא עֲלֵיהם

'.

ומפרשת הגמרא את הפסוק:

ואמר רב יהודה

: '

מִנדָה

', זו מנת מס שמטיל

המלך

על תושבי המדינה.

'

בלו

',

זו כסף גולגלתא.

מס גולגולת.

'

וַהַלָך

',

זו ארנונא.

שחייבים בני המדינה לתת עשירית מתבואותיהם ומבהמותיהם מידי שנה . וציוה דריוש את המושל, כי את אותם מיסים 'לָא שַליט לְמִרמָא עֲלֵיהֹם', אין להטיל על אנשי כנסת הגדולה שהיו עסוקים בבנין המקדש. ומכאן יש ללמוד שגם מי שעוסק בתורה אין להטיל עליו מס .

רב פפא, רמא

הטיל הוצאות

כריא חדתא,

כריית בורות חדשים עבור מי השתיה של העיר גם

איתמי

על יתומים קטנים.

אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא

, כיצד אתה מטיל הוצאות אלו על יתומים?

ודילמא

הלא אפשר ד

לא מידויל

שלא ימצאו בבורות מים, ונמצא שהפסדת את היתומים בחנם, ואף אם ימחלו לא תועיל מחילתם משום שקטנים אינם בני מחילה.

אמר ליה

רב פפא,

מישקל שקילנא מנייהו,

אני נוטל את הכסף מהיתומים, ו

אי מידויל

ימצאו מים, הרי

מידויל,

ונמצא שנכון היה לגבות מהיתומים כסף.

ואי לא

ימצאו מים בבור,

מהדרנא לה ניהלייהו.

אני אשיב את הכסף ליתומים.

אמר רב יהודה: הכל

חייבים להשתתף בהוצאות שמוציאים בני העיר

לאגלי גפא,

להציב דלתות בשערי חומות העיר, ו

אפילו מיתמי. אבל רבנן

אינם צריכים להשתתף בהוצאות, משום שרבנן

לא צריכי

נטירותא,

אינם צריכים שמירה.

וכן

הכל

חייבים להשתתף בהוצאות שמוציאים בני העיר

לכריא פתיא

לחפירת בור כדי לשתות ממנו מים, ן

אפילו מרבנן

שהרי גם הם צריכים למים. אך

ולא אמרן

שרבנן חייבים להשתתף

אלא דלא נפקי באכלוזא,

שלא יוצאים בני העיר עצמם לחפור את הבורות,

אבל נפקי באכלוזא,

אם בני העיר עצמם יוצאים לחפור את הבורות, אזי

רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו.

אין זה מכבודם של רבנן לצאת ולחפור בורות, ופטורים הם מחובה זו.

והגמרא מביאה עתה מעשה, שבו מבואר כי אין פורענות באה לעולם אלא מחמת עמי הארץ.

רבי פתח

את

אוצרות

התבואה שלו

בשני בצורת

לפרנס את העניים .

אמר, יכנסו

ליטול תבואה

בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא,

בעלי הלכה,

בעלי הגדה. אבל עמי הארץ אל יכנסו

.

דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס

, ורבי לא הכיר שזהו רבי יונתן.

אמר לו

רבי יונתן לרבי,

רבי פרנסני.

אמר לו

רבי,

בני

האם

קרית?

אמר לו, לאו

. אם כן שמא

שנית?

אמר ליה, לאו

. אמר לו רבי,

אם כן,

שלא קרית ולא שנית,

במה,

מחמת איזה זכות

אפרנסך?

אמר ליה

רבי יונתן,

פרנסני כ

שם שמפרנס הקדוש ברוך הוא את ה

כלב וכ

שם שמפרנס את ה

עורב.

ורבי יונתן בחר לומר דוקא 'ככלב וכעורב', משום שמצינו רחמים מיוחדים שריחם הקדוש ברוך הוא על בריות אלו. כי הכלב אינו מוצא הרבה מזון, ולכן טבע הקדוש ברוך הוא בטבעו שהאוכל שוהה במעיו שלשה ימים ואינו מתעכל, ועל ידי זה נשאר הכלב שבע. וכן חס הקדוש ברוך הוא על העורב, כי העורב אכזרי על בניו ואינו מאכילם, והקדוש ברוך הוא מזמין להם יתושים מתוך צואתם, ואוכלים.

ורבי קיבל את טענותיו, ו

פרנסיה,

נתן לו מהתבואה.

בתר דנפק

לאחר שיצא רבי יונתן,

יתיב רבי וקא מצטער. ואמר, אוי לי שנתתי

מ

פתי לעם הארץ!

שהרי רבי לא הכיר שזהו רבי יונתן.

אמר לפניו רבי שמעון בר רבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו,

ולכן לא אמר לך שהוא רבי יונתן.

בדקו, ואשכח.

ונמצא שאכן היה זה רבי יונתן.

אמר רבי

: אם כן,

יכנסו הכל

ליטול תבואה, ואף עמי הארץ, כי שמא יש בהם תלמידי חכמים שאינם רוצים ליהנות מכבוד התורה.

עתה הגמרא מפרשת, מדוע לא הניח רבי לעמי הארץ ליטול מהתבואה.

רבי לטעמיה

לשיטתו,

דאמר רבי, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ!

שהרי

כ

ך אמר רבי ב

ההוא

מעשה, שנגנב נזר המלך, ואת

דמי כלילא

הכסף לעשית עטרה חדשה

דשדו אטבריא,

הטילו על אנשי טבריה.

אתו

אנשי טבריה

לקמיה דרבי ואמרו ליה, ליתבו רבנן בהדן.

רוצים אנו שגם התלמידי חכמים ישתתפו עמנו בתשלום העטרה למלך.

אמר להו

רבי,

לא!

אין התלמידי חכמים צריכים להשתתף בתשלום מיסים.

אמרו ליה

אם כן

ערוקינן,

אנו נברח מן העיר [

אמר להו

] רבי,

ערוקו!

יכולים אתם לברוח . ואכן

ערקו פלגיהון

מחצית מאנשי העיר ברחו.

לאחר שברחו חצי מאנשי העיר,

דליוה פלגא,

מחל המלך על חצי מכסף העטרה.

אתו הנהו פלגא,

באו החצי שנשארו בעיר

קמי דרבי, אמרו ליה, ליתבו רבנן בהדן.

רוצים אנו שגם תלמידי חכמים ישתתפו עמנו בתשלום חצי העטרה.

אמר להו, לא!

אין התלמידי חכמים צריכים להשתתף בתשלום. אמרו לו אם כן

ערוקינן

אנו נברח מן העיר, אמר להם רבי

ערוקו!

יכולים אתם לברוח, ואכן

ערקו כולהו

ברחו כולם מן העיר, ו

פש

ונשאר בעיר רק

ההוא כובס.

וכשראו משרתי המלך שלא נשאר בעיר אלא הכובס,

שדיוה אכובס.

הטילו את כל הוצאות העטרה על הכובס .

ערק

ברח ה

כובס

. ומיד

פקע כלילא.

בטל המס לעטרת המלך.

אמר רבי, ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ

, כי כשעזבו כל עמי הארץ, אז בטל המס.

שנינו במשנה:

וכמה

זמן

יהא

אדם דר

בעיר ויהא כאנשי העיר

לשאת איתם בעול צרכי העיר? שנים עשר חדש! ומקשה הגמרא סתירה לכך:

ורמינהי,

הרי לא כך שנינו בברייתא לגבי עיר הנידחת -

אם עבדו כל אנשי העיר עבודה זרה, דינם במוות, בסייף, וממונם נשרף. אבל יחידים העובדים עבודה זרה דינם בסקילה, וממונם אינו נשרף.

ושנינו בברייתא [סנהדרין קיב א]:

החמרת והגמלת,

שיירה של חמורים או של גמלים,

העוברת ממקום למקום, ולנה בתוכה,

בתוך עיר הנידחת,

והודחה עמהן

ועבדו עבודה זרה. הרי

הן בסקילה, וממונן פלט,

כדין יחידים שעבדו עבודה זרה. כי אף שהיו בתוך העיר, מכל מקום, אין הם אנשי מהעיר ולכן אין דינם כאנשי העיר הנידחת.

ואם נשתהו שם

אנשי השיירה

שלשים יום

, הרי הם בכלל תושבי העיר, ולכן

גם הן בסייף, וממונן אבד,

כדין כל אנשי עיר הנידחת.

ומברייתא זו מוכח, שכדי להיות חלק מאנשי העיר, די בשלושים יום, ואין צורך בשנים עשר חדש.

אמר רבא לא קשיא! הא

דשנינו במשנה שאין נקראים בני העיר אלא אם כן ישבו בה שנים עשר חדש, הוא כדי

ל

הקרא

בני מתא

'בני העיר'.

ו

הא

דשנינו בברייתא שלשים יום, הוא כדי

ל

הקרא

יתובי מתא,

'יושבי העיר'. וכדי להיות חלק מעיר הנידחת אין צריך להיות מבני העיר, אלא די ביושבי העיר, כמו שנאמר בפסוק 'את יושבי העיר ההוא'. מה שאין כן כדי להתחייב בהוצאות העיר, צריך שיהיה 'בן העיר', ואין אדם נחשב כבן העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש.

ומוסיפה הגמרא, כי כבר שנינו בברייתא חילוק זה בין יושבי העיר לבני העיר -

כדתניא, המודר הנאה

הנודר שלא יהנה

מאנשי העיר

, הרי,

כל

אדם

שנשתהא שם

בעיר

שנים עשר חדש אסור

לנודר

ליהנות ממנו.

כי היות שישב שם שנים עשר חדש הרי הוא מבני העיר, והוא בכלל נדרו שנדר לא להנות מבני העיר. אבל מאדם שישב בעיר

פחות מכאן

משנים עשר חדש,

מותר

לנודר להנות ממנו, כי אין הוא בכלל בני העיר .

אבל אם נדר הנאה

מיושבי העיר

, הרי,

כל

אדם

שנשתהא שם שלשים יום אסור

לנודר

ליהנות ממנו

, כי היות שישב שם שלשים יום הרי הוא בכלל יושבי העיר. אבל מאדם שישב בעיר

פחות מכאן

משלשים יום,

מותר

לנודר

ליהנות ממנו

שאין הוא בכלל יושבי העיר הרי מבואר בברייתא זו החילוק בין יושבי העיר שהם בשלשים יום, ובין בני העיר שהם בשנים עשר חדש.

ומקשינן:

ולכל מילי

הוצאות העיר,

מי בעינן

האם צריך שישב שם

שנים עשר חדש

כדי לחייבו בהוצאות העיר?

והתניא

, אדם היושב

שלשים יום

בעיר, הרי הוא כבן העיר

ל

גבי

תמחוי,

שגובין ממנו מאכל לעניים, ואם ישב שם

שלשה חדשים,

הרי הוא כבן העיר

ל

גבי

קופה,

שגובין ממנו מעות לצדקה . ואם ישב בעיר

ששה

חדשים הרי הוא כבני העיר

לכסות,

גובין ממנו מעות כדי לקנות בגדים לעניים. ואם ישב בעיר

תשעה

חדשים, הרי הוא כבני העיר

לקבורה,

גובים ממנו מעות כדי לקבור את העניים. ואם ישב בעיר

שנים עשר

חדשים, הרי הוא כבני העיר, וחייב

ל

השתתף בהוצאות

פסי

קרשים מעץ המחזקים את חומת

העיר.

ובברייתא זו מבואר ששיעור זה של שנים עשר חדש נאמר רק לגבי 'פסי העיר', אך לגבי שאר ההוצאות הרי הוא כאנשי העיר אף קודם שנים עשר חדש .

ומשנינן:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, כי תנן נמי מתניתין,

מה ששנינו במשנה, שאין הוא כבני העיר אלא אם כן ישב שם

שנים עשר חדש, ל

גבי

פסי העיר תנן,

וכמו שמבואר בברייתא, אבל לשאר דברים הרי הוא כבני העיר עוד קודם שנים עשר חדש.

ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן

, מ

הכל

גובים

ל

הוצאות

פסי העיר

קרשים מעץ המחזקים את החומה,

ואפילו מית

ו

מי

ם.

אבל

מ

רבנן לא

גובים, משום

דרבנן לא צריכי נטירותא

אינם צריכים שמירה.

אמר רב פפא

, מהכל גובים

ל

הוצאות

שורא

תיקון החומה,

ולפרשאה,

לתשלום שכרו של הפרש, הרוכב סביבות העיר לשומרה,

ולטרזינא,

תשלום השומר כלי זיין של בני העיר, היושב בבית הסמוך לשער החומה, ו

אפילו מיתמי, אבל

מ

רבנן

לא גובים, משום דרבנן

לא צריכי נטירותא.

אינם צריכים שמירה.

כללא דמילתא

-

כל מילתא

כל דבר

דאית להו

שיש ליתומים

הנאה מיניה

, גובים

אפילו מיתמי!

רבה, רמא

הטיל חובת

צדקה

גם

איתמי דבי בר מריון

על היתומים של 'בר מריון' שהיה עשיר גדול .

אמר ליה אביי

: כיצד אתה מטיל חיוב צדקה על יתומים,

וה

לא

תני רב שמואל בר יהודה, אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים?

אמר ליה

רבה,

אנא,

מה שהטלתי חיוב צדקה עליהם,

לאחשובינהו קא עבידנא.

כונתי היתה להחשיב את היתומים, שיהיו חשובין בדברי מצוה כאביהם :

איפרא הורמיז

[שם אשה ],

אימיה דשבור

מלכא, שדרה ארנקא דדינרי

שלחה ארנק עם דינרים

לקמיה דרב יוסף. אמרה, ליהוי

דינרים אלו,

ל

עשות בהם

מצוה רבה

.

יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי

איזו מצוה נקראת '

מצוה רבה

'?

אמר ליה אביי, מ

מה

דתני רב שמואל בר יהודה

יש ללמוד מהי מצוה רבה, כי הוא שנה:

אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים

, ומכך שאמר 'אפילו לפדיון שבוים',

שמע מינה

: